כך למדתי להדחיק

הכיתה של יצחק הראל
הכיתה של יצחק הראל

תודה על התגובות שלכם על הפוסט הקודם. ריגשתם וחיממתם את לבי. לא פשוט עבורי להיחשף כך. שנים כה רבות שתקתי. הבנתי היטב את מחיר השתיקה, וכמה ניזוקתי ממנה, ומה קרה לי ביום שהתחלתי לדבר (רמז, נולדתי מחדש) למרות המחיר ששילמתי.

ולכן אני מקווה שיהיה לי הכוח והאומץ להמשיך לפתוח ולהוציא החוצה נושאים שישבו בבטני. אמנם יש היאמרו כי זו קלישאה, אבל אישיות האדם מעוצבת בילדותו. מנגנוני ההגנה נוצרים בשנים הראשונות, ואם חפץ אני בחופש אמיתי, עלי להשתחרר מכבלי המנגנונים ולפעול מתוך חיבור לנפש, ולא כעבד למנגנון. ולכן חשבתי לשפוך קצת אור על חייו של ילד חרדי בבית וגן, בירושלים של שנות ה-70.

מנגנוני ההגנה נוצרים בשנים הראשונות, ואם חפץ אני בחופש אמיתי, עלי להשתחרר מכבליהם ולפעול מתוך חיבור לנפש, ולא כעבד למנגנון. לכן חשבתי לשפוך אור על חיי הילד החרדי בבית וגן, בירושלים של שנות ה-70

המשמעות המיידית של ילד חרדי היא החיים תחת ההלכה. מרגע ההשכמה בבוקר. הספר "שולחן ערוך", המהווה אורים ותומים בכל הנוגע להלכה, נפתח במשפט: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".

סעיף זה מקפל בתוכו כל-כך הרבה משמעויות, ובמיוחד המילה הראשונה "יתגבר". הנה במילה מתומצת סיפורו של ילד חרדי – להתגבר. על מה? על יצר הרע כמובן, ומיהו אותו יצר עליו עלי להתגבר בקומי ובשוכבי? ה"אני"! הגשמי, היצרי, התשוקתי. תתגבר עליו, תכניע אותו, תבטל אותו.

סוכריה טעימה שנותן לי מאן דהוא בבית כנסת – ילד ייצרי יגיד תודה ויכניס לפה. ילד שמתגבר על יצרו, יבדוק דבר ראשון את הכשרות, האם בהשגחת הבד"צ ולא חלילה כשרות של הרבנות שהיא ממש אסורה. ואחרי שבדקתי לשביעות רצוני את הכשרות, אברך "שהכל" ורק אז אכניס אותה לפי, וכשאסיים אברך "בורא נפשות".

הנה, בקטנה, עבודה על היצר. חשוב לי לציין שאיני שולל את העבודה על היצר, יש בזה דבר עוצמתי, ועד היום אני עובד על יצרי, למשל תאווה. אז אני לא מסיים צלחת אוכל עד הסוף ותמיד אתן את הביס האחרון מהמנה הטעימה לזה שיושב עמי ועוד. הכנעות היצר הקטנות, אני קורא לזה.

במילה אחת מתומצת סיפורו של ילד חרדי – להתגבר. על מה? על יצר הרע כמובן. ומיהו אותו יצר עליו עלי להתגבר בקומי ובשוכבי? ה"אני"! הגשמי, היצרי, התשוקתי. תתגבר עליו, תכניע אותו, תבטל אותו

התפיסה היא שעלי להתגבר על היצר כדי לקיים הלכות שהם עבודת הבורא. ההלכה מבטלת את היצר, את הייצרי, את התשוקה. מדוע כשקמים בבוקר אסור לפסוע 4 אמות בלי נטילת ידיים? כי זה מה שכתוב. אני עושה דברים כי צריך. לא כי אני רוצה.

חז"ל אמרו שאפילו את התורה קיבלנו בכפייה "כפה עליהם הר כגיגית", שעד כדי כך לא רצינו את ההלכות, אבל התגברנו על יצרנו וקיבלנו עלינו את הריטואלים בלי להטיל ספק, בלי לשאול שאלות, משה אמת ותורתו אמת, כל מילה ומילה הכתובה בתורה, תלמוד, ראשונים ואחרונים, יסודה בקודש.

ואם יש סתירה ביניהן נמצא פתרון על-ידי הוספת הלכה חדשה והחמרה נוספת, וכך מדחיקים את התשוקה ועוברים לחיות סגנון חיים של "כי ככה צריך" – סגנון נורא, רצייה תמידית, אונס הנפש הזועקת פעם אחר פעם ועוד פעם.

ההלכה עוסקת בחיי היום יום, ברזולוציות הכי מפורטות כיד הדמיון, הכל נשען האחד על השני, לעיתים באדנים רעועים שלפעמים כל הקשר ביניהם היא מילה זהה באופן אקראי (גזירה שווה), כך שמספיק למוטט אדן אחד וההלכה תקרוס כמגדל קלפים.

ואם יש סתירה נמצא פתרון ע"י הוספת הלכה חדשה והחמרה נוספת, וכך מדחיקים את התשוקה ועוברים לחיות סגנון חיים של "כי ככה צריך" – סגנון נורא, רצייה תמידית, אונס הנפש הזועקת פעם אחר פעם ועוד פעם

אבל מי עוסק בזה כחרדי? ההלכה כולה, תורה למשה מסיני. הצחוק הגדול שאצל הליטאים הרואים עצמם כממשיכם של הפרושים שאמרו "תנו לנו את יבנה וחכמיה", העיסוק בתורה נעשה לערך בפני עצמו, הרבה יותר (לעיתים) מקיום ההלכות, כמו שכתוב במשנה

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם".

המטרה העליונה ביותר היא לשבת וללמוד תורה. להגיע למצב של איון מוחלט ורק תורה סביב ראשך. הרב שך היה אדם שכזה. השיח עמו היה אך ורק בתורה, לא בדברים בטלים, גם אבא שלי שיבלחט"א שוחח עמי רק בדברי תורה, ובמיוחד בשולחן שבת, שאסור לדבר דברים בטלים.

אני מעריך את אותם אנשים מעטים יראי שמים שהכרתי, שהיו כולם עסוקים בתורה מבוקר עד ערב. רוב הציבור בישראל לא חשוף להם כל-כך. הם בדרך כלל לא יוצאים החוצה מארון הספרים.

לא תמצאו אותם בקניונים ובשווקים, בוודאי שלא יוצאים להפגנות, לא תראו אותם יושבים על כבישים, הם פשוט יושבים ולומדים תורה, כי ללכת להפגנה זה "ביטול תורה" (אותו פלג ירושלמי שהיום עסוק במחאות על כבישים אין בינם לבין יראת שמים מאומה. הוי כמה שאותם מפגינים נהנים מההתרסה, אני מבטיח לכם. זה מחרמן אותם האקשן, ותסלחו לי על הביטוי אבל זה נכון. הייתי שם).

אם אותו ציבור ירא שמים יצא להפגנה, כנראה משהו פגע בהם ישירות, כמו ההפגנה הגדולה נגד השופט אהרון ברק ובי"מ העליון. ולא פלא, אהרון ברק היה שופט בית-המשפט היחיד בארץ גדול הדור לא פחות ממנהיגי ופוסקי הדור החרדים. אנשים יראי שמים יכולים לאיין את עצמם באופן מוחלט למען האל, "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", ממש כמו האידיאות של אפלטון, הכל בשכל הטהור, מה שלא בשכל לא קיים. ותמיד אזכור את גאב"ד מאקאווא שעד היום נפשי קשורה אליו, ואצלו ראיתי עבודת האל ואיון ה"אני" כמו שלא ראיתי אצל אף אחד, בלי התנשאות, פוליטיקה, או גזענות, ועוד אספר עליו בהמשך.

המטרה העליונה ביותר היא לשבת וללמוד תורה. להגיע למצב של איון מוחלט ורק תורה סביב ראשך. הרב שך היה כזה. השיח עמו היה אך ורק בתורה, לא בדברים בטלים, גם אבי שיבלחט"א שוחח עמי רק בדברי תורה

וכך, מכיוון שמה שלא בשכל לא קיים, מדחיקים את הרגש, וכאותה עין עצלה, ככל שהרגש נדחק כך השכל וההיגיון הלוגי עולה. והתוצאה לאורך השנים? לכל דבר יש הסבר הגיוני ולוגי.

הבת זוג כועסת? אנסה לפתור לה את "הבעיה" במקום להרגיש שהיא בעצם לא כועסת אלא כואבת/פגועה. במקום להכיל את הרגש של האחר אני מסביר אותו בלוגיקה. דרישה לאינטימיות הבהילה אותי לאורך השנים. זוהי מילה מפחידה שלא ידעתי פירושה, כי איני אינטימי עם עצמי, אז כיצד אגיב לדרישה לאינטימיות?

פה השכל נכנס לפעולה ומוכיח כמה אני אינטימי באמצעים לוגיים כגון: "הנה, ליטפתי אותך". ברור שנפש מודחקת לא יכולה להכיל שום סממן של רגש, וכשיש מראת רגש מולי, מנגנוני ההגנה ייזדעקו ואטפל במראה באמצעים לוגיים שכליים.

לקח לי שנים רבות להבין ש"אנרגיה שלילית" שכה פחדתי ממנה, קרויה בעצם "רגש", אין כזו חיה אנרגיה שלילית אלא רגש שמאיים עלי כמראה הכל-כך קשה עבורי, שאיני יכול להתמודד עמה כי זה בדיוק הפצע שלי. אבל הי, תובנות של גיל 49. חכמה שבדיעבד.

השכל נכנס לפעולה ומוכיח כמה אני אינטימי באמצעים לוגיים כגון: "הנה, ליטפתי אותך". ברור שנפש מודחקת לא יכולה להכיל שום סממן של רגש. מנגנוני ההגנה ייזדעקו ואטפל בכך באמצעים לוגיים שכליים

בתכלס, השכל הציל אותי והביא אותי לישיבות הטובות ביותר. הייתי מצטיין שנתי קבוע בבית הספר למרות שהייתי שובב גדול, משנן מאות דפי גמרא ונבחן בדקלום הטקסט מהזכרון והבנתו.

התלמוד שנכתב בבבל בשפה הארמית בה שלטתי מרגע ידיעתי קרוא, בקריאת תרגום אונקלוס, הוא אחד הספרים המרתקים שהוציאה מתחת ידה היהדות, וחבל לי כל-כך שבדורנו מכירים ביטויים מהגמרא כגון "עוּרְבַא פָּרַח" רק בלימודי הפסיכומטרי.

בתלמוד יש הכל מהכל, אבל בעיקר פלפול ולמידה לשם למידה. הכל בנוי על משא ומתן בין הצדדים, היקש והסקה. בבית הספר למדתי חשבון – לוח הכפל, אחוזים ושברים וקצת על משולשים ומרובעים ("הנדסה").

אנגלית למדתי עד האות z אם בכלל. את הדגש שמו על התורה, משניות, וכבר מגיל 8 התחלתי ללמוד תלמוד. אז כן, הייתי תלמיד מצטיין בלימודי הקודש והורי בנו עלי גדולות ונצורות.

הפורקן שלי בילדותי היה התעוזה, החוצפה והשובבות. הייתי חוטף הרבה מכות מהמורים בבית ספר, זה היה נוהג מקובל, על כל חוצפה ועזות מצח – מקל על האצבעות. זה לא הפריע לי, אמרתי תמיד את דעתי ומשום מה הייתי מצליח להדליק את המורה,

למותר לציין כי לא היו לנו מורות בכלל בבית הספר. בנות למדו בבית ספר אחר וזה היה בית ספר על טהרת הבנים. בכיתה ג' היה לי מורה שפשוט אהב להפליא בי את מכותיו בשלל מקלות שהיו לו, עד שיום אחד לקחתי לו את כל המקלות והעלמתי אותם. המסר עבר!

הפורקן בילדותי היה התעוזה, החוצפה והשובבות. חטפתי הרבה מכות מהמורים בביה"ס. זה היה נוהג מקובל. על כל חוצפה ועזות מצח – מקל על האצבעות. בכיתה ג' היה לי מורה שאהב להפליא בי את מכותיו בשלל מקלות

אבל הנפש שלי לא רגועה, צועקת בלי קול. הסתכלתי על החיים בעינים טורפות, רציתי את החופש. לא אשכח את עצמי בגיל 10 בתור לרופא עינים מסתכל על ילדון חילוני בערך בן גילי. הוא מדבר בקול, שר ומתבטא וכולו צועק חופש, ואני יושב בשקט עם כיפה וציצית, מרגיש שונה, זר, חנוק. רוצה חופש לחוות. רוצה את החופש להגיד "בא לי".

לא דברתי את רגשותיי, בלעתי פנימה. ועוד פנימה. סבלתי בנערותי מכאבי בטן עזים. היו לי ממש מתקפות של כאבים שארכו לילה שלם ונעלמו כלא היו בבוקר למחרת, הלכתי לרופאים רבים, בדיקות מכל הכיוונים ולא מצאו מאומה, ברור, והאיך ימצאו? הנפש כאבה. כך למדתי להדחיק. לא לדבר, עוד הרבה לפני אותו מגע ששיתק אותי ונצר את לשוני עשרות שנים.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,414 מילים ו-1 תגובות
סגירה