הילד מת פעמיים

מלך אכזר אך פתטי. "מתאבל ללא קץ" (צילום: רדי רובינשטיין)
רדי רובינשטיין
מלך אכזר אך פתטי. "מתאבל ללא קץ"

כשבמאי קולנוע עטור תהילה כארי פולמן, זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר ("וואלס עם באשיר", "פרשת השבוע"), מגיע לביים מחזה גנוז של חנוך לוין בקאמרי – "מתאבל ללא קץ", אכן הפוטנציאל האמנותי והשיווקי בשמיים.

הכול נמצא שם – הבימוי כמובן, תפיסה חזותית ורב ממדית של חלל הבמה, בעיצוב קוביסטי מחסיר פעימה של שותפו האמנותי של פולמן – דוד פולונסקי, וידאו אקספרסיוניסטי המוקרן על הבק, מוזיקה סוריאליסטית מצמררת (אפרת בן צור ועומר הרשמן) וקאסט הקאמרי המצוין, היעיל, המשוכלל.

ארי פולמן- מהקולנוע לבמת הקאמרי (צילום: לי-ים פולמן)
ארי פולמן- מהקולנוע לבמת הקאמרי (צילום: לי-ים פולמן)

אז מה בעצם חסר? מחזה. הכול מצוין, לבד מהמחזה. יסלח לי לוין מלמעלה, אם כי אין לי ספק כי הוא יסכים איתי, 'מתאבל' הוא מעין דראפט מקאברי, מורבידי וחיוור למחזה המיתי הבאמת גדול של לוין – "הילד חולם". שם להבדיל, המסגרת האתית של הקיום כמעט נשברת אך לא, ושבריריותה זו קורעת את הלב.

'מתאבל' נעדר אותן האיכויות המטפיזיות וסובל מבעיות דרמטורגיות כרוניות. להוציא כמה פנינים פילוסופיות יידישקאיות אה- לה- לוין ("זו הנקודה- לא בסבל, אלא בסתמיות!"), המחזה הזה גם נמוך מבחינה פואטית.

זה קצת התעללות לאחר המוות, להעלות חומר אפילפטי ונקרופילי מרוכז מהסקיצות של משורר הבמה הגדול ביותר שלנו. אינפלציה, אובר דוז מהפיקסציה הלווינית האנאלית.

מדובר באפוס סוריאליסטי על ממלכה רחוקה, מעין יצורים שלופליקים חייזריים כאלה המתרוצצים בחצרו של מלך בודד ואכזר, הנוהג להעלות לקורבן אדם את בניהם הנבחרים של נתיניו, אבות קשיי-יום המשיאים את קורבנם למולך, במחזוריות אקזיסטנציאליסטית מייאשת.

עושה הנסים המסתורי. "מתאבל ללא קץ" (צילום: רדי רובינשטיין)
עושה הנסים המסתורי. "מתאבל ללא קץ" (צילום: רדי רובינשטיין)

אינוונטר האבל במחזה כולל את כאבי הפנטום של המלך, ציניות הרופאים המתנשאים על אף חוסר האונים שלהם, עמודי האינפוזיה מקומיקס וצמד מקוננים קשישים (שמוליק סגל ויוסי קאנץ נהדרים).

עוד נהדרים – כולם, יואב לוי, כפסיכולוג הנכה, קר הרוח והנהנתן, שפולמן בוחר לדרדר עם כיסא הגלגלים שלו במדרגות הארמון, אורי רביץ כעושה הנסים המסתורי, ובמיוחד התגלית שוהם שיינר בתפקיד קטן גדול של אב ב'. עם כל העוצמה של מוריס כהן בתפקיד המלך הסהרורי, הרצינות הטרגית שלו מטה עוד יותר את מפל הריכוזים לכיוון האבסורד ומכאן גם הריחוק הרגשי של הצופים.

"מתאבל ללא קץ", תיאטרון הקאמרי

ד\"ר לפילוסופיה, כתב ויוצר. עוסק בפילוסופיה יהודית, אמריקאית, צרפתית וגרמנית, והגות סופית מוסלמית עתיקה. מתגורר בקו העימות בגבול הצפון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 302 מילים ו-2 תגובות
סגירה