המילה "גטו" מעוררת אסוציאציות שונות, תלוי בזהות האדם שאתם מדברים איתו – מאזורים מתוחמים ליהודים בעולם הישן באירופה, דרך השואה, ועד לשכונות מוחלשות במרכזי ערים בארצות הברית כיום.
ההתפתחות הלשונית של המילה היא הנושא של ספר חדש, "Ghetto: The History of a Word" (גטו: ההיסטוריה של מילה), מאת פרופסור דניאל בי. שוורץ מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.
הספר מקשר את השימוש הראשון של המונח לגטו היהודי של ונציה לפני יותר מ-500 שנים. הוא ממשיך לחקור את הגטאות שנכפו על תושביהם בתחילת התקופה המודרנית של אירופה והגטאות שהוקמו מרצון על ידי מהגרים יהודים בביתם החדש לאחר שנפוליאון פירק את המודל בסוף המאה ה-18.
הספר גם בוחן את הגטאות שהקימו הנאצים. בקפיצה מעבר לים, הוא מראה איך המונח הפך להיות משויך לשכונות אפרו-אמריקאיות בארה"ב ואז קפץ להיות מילה מועדפת בפיהם של מבקריה של ישראל, ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"הספר מראה עד כמה המונח עמיד", אומר שוורץ לזמן ישראל, ומוסיף כי "הוא התפתח לתיאור לא רק של מקום, אלא משהו כללי יותר, במובן של אתוס, רגישות, והלך רוח. הגטו נמצא בשימוש יותר מטאפיזי".
בתור פרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות, "התעניינתי במשך שנים רבות בפרויקטים המזכירים רעיונות ומונחים או דימויים שהם מעבר לגבולות הזמן, המרחב והזהות", אומר שוורץ.
בקרב יהודים, התגובות לגטו היו מורכבות, כך גילה שוורץ. בתחילת העידן המודרני, הוא אומר, יהודים "מחו על הגטו, מחו על הגבולות" אבל במקביל לא באמת מחו על הרעיון של גטו בתור רעיון לא צודק"
בהתמודדות עם תחום ההיסטוריה התרבותית, אמר שוורץ, הוא נועץ ב"מגוון רחב למדי של מקורות" – דרשות רבנים, ספרי שאלות ותשובות ומילונים היסטוריים, יחד עם אינספור כתבות עיתונאיות, וספרים המייצגים את ז'אנר "ספרות הגטו" של המאה ה-19 כמו גם "עבודות מרכזיות של סוציולוגיה אורבנית".
שוורץ לימד קורס באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון על המונח "גטו" בזמן שעבד על הספר. הוא אמר כי הרשה לעצמו "לבחון רעיונות עם הסטודנטים שלי", שכללו בין היתר יהודים ואפרו-אמריקאים. הוא ילמד שוב את הקורס בסמסטר הבא.
גטו נולד
שוורץ מגדיר את הולדת המונח גטו ב-1516, כאשר ונציה העבירה את היהודים לאזור מתוחם באי. מאה שנים קודם לכן, האי הכיל את מפעל הנחושת שיצק מתכת ליצירת אלומיניום לרפובליקה. האי קיבל את השם "גטו נואבו", "הגטו החדש" מהמילה האיטלקית Gettare, שמשמעה "לצקת".
שוורץ מבטל הסברים אחרים של המונח, כמו החיבור עם ה'גט' היהודי.
"לא היו לו שיוכים יהודיים בכלל", הוא אומר. "זה צירוף מקרים שהמונח שויך ליהודים… זו הייתה שמה של השכונה, מונח שבאמצעות חלחול הפך להיות משויך לרעיון כולו של רובע יהודי מופרד וסגור".
"לא היו ל'גטו' שיוכים יהודיים בכלל", הוא אומר. "זה צירוף מקרים שהמונח שויך ליהודים… זו הייתה שמה של השכונה, מונח שבאמצעות חלחול הפך להיות משויך לרעיון כולו של רובע יהודי מופרד וסגור"
גטו נוסף הוקם ברומא על ידי צו של האפיפיור ב-1555. אחרים הוקמו בערים איטלקיות רבות אל תוך המאה ה-18. מתחמים דומים היו קיימים באירופה במשך מאות שנים, מה- Judengasse בגרמניה ועד ה-juderia בספרד.
ללא קשר למונח, הסיבות לכך שהרשויות הקימו את אותם מתחמים היו אי-סובלנות דתית ותמריץ כלכלי, אומר שוורץ.
שוורץ מציין כי הגטאות נוצרו עבור מוסלמים ויהודים גם יחד, וכי ככל שתנאי המחיה בהם היו גרועים, האלטרנטיבה הייתה עשויה להיות גירוש.
הוא אומר כי "היו הבדלים בין הגטאות" במונחים של החמרה: בוונציה הליברלית יותר, יהודים היו יכולים לעזוב את הגטו במהלך היום כדי לעשות עסקים בריאלטו, בעוד שגויים נכנסו לגטו כדי לסגור עסקאות עם סוחרים יהודים, והן יהודים וגויים חצו את הגבול למפגש עם מכרים בני דת שונה. לדבריו, ה"רעיון הישן יותר של גטו בתור מילה נרדפת לבידוד מוחלט" הוא "פשוט לא נכון".
בקרב יהודים, התגובות לגטו היו מורכבות, כך גילה שוורץ. בתחילת העידן המודרני, הוא אומר, יהודים "מחו על הגטו, מחו על הגבולות" אבל במקביל לא באמת מחו על הרעיון של גטו בתור רעיון לא צודק".
בחלק מהדוגמאות, הוא אמר, "קהילות חגגו את יום השנה להקמת הגטו באופן כלשהו", לרבות ורונה, איטליה, בה נערכו תפילות הלל חגיגיות, שירים ומצעד עם ספרי תורה סביב בית הכנסת.
"האם הדעה הייתה שגטו הוא דבר טוב לחלוטין?", הוא תהה. "האם זה עוזר לקהילה לשמור על סולידריות? האם זה מונע את התוצאה הגרועה יתר של גירוש… קשה לדעת".
במהלך המאה ה-18, הדעה של הרבנים הייתה שהגטאות בתור "אקט של השגחה עליונה", אמר שוורץ, וציין "מורכבות מסוימת, רציונליזציה של המצב", באמונה כי החיים בגטו הקלו על שמירת השבת. אך לדבריו, הייתה דעה מנוגדת הרואה את הגטו בתור "רשת של סמטאות אפלות וצרות וחששות עממיים על כך שצריך לברוח על מנת להפוך למודרני".
כניסת נפוליאון ועליית החילוניות
המודרניות הופיעה באמצעות פלישת צבא נפוליאון, שתחת סמכותו חומות הגטו של ונציה הופלו ב-1797. על אף שהן הוקמו מחדש לאחר מכן, הן לא הצליחו להרחיק את הרעיון של היטמעות ואמנציפציה שסחף את אירופה.
קרוב ל-100 שנים לאחר מכן, במהלך איחוד איטליה ב-1870, הגטו של רומא שוחרר – "האחרון מהגטאות הישנים שנפל", אומר שוורץ.
במקביל, פותח גטו מסוג חדש: קהילות אורבניות של מהגרים יהודים שהוקמו באופן עצמאי במדינות כמו אנגליה וארצות הברית. צילום של "לואר איסט-סייד" מתחילת המאה ה-20 כלל את הכיתוב "הגטו, ניו יורק סיטי".
במקביל, פותח גטו מסוג חדש: קהילות אורבניות של מהגרים יהודים שהוקמו באופן עצמאי במדינות כמו אנגליה וארצות הברית. צילום של "לואר איסט-סייד" מתחילת המאה ה-20 כלל את הכיתוב "הגטו, ניו יורק סיטי"
על פי החלק האחורי של הגלויה, השכונה נקראה גם Judea (יהודה), עם רבע מיליון איש שנדחקו במייל רבוע של בנייני מגורים בני 6-7 קומות.
כותבים יהודים ולא-יהודים החלו להשתמש במונח. שוורץ מכליל את מייסד הציונות בנימין זאב הרצל שכתב מחזה ב-1890 בשם "הגטו החדש", אך מציין "כי הגטו של הרצל לא היה גטו פיזי ליהודים עניים, אלא למעשה סוג של בידוד חברתי של הבורגנות הווינאית היהודית".
הכותב היהודי-אמריקאי מייקל גולד כתב את הספר האוטוביוגרפי-למחצה "Jews Without Money" (יהודים בלי כסף).
"גולד הוא דוגמה לכותב שלא ניסה לייפות את המצב", אומר שוורץ. "לא הייתה לו נוסטלגיה אמיתית. הגטו הוא סוג של סיוט", המבוסס באופן חלקי על הקומוניזם של גולד ובאופן חלקי על התקוות המנופצות של אביו למציאת עבודה.
שוורץ אומר כי כותבים לא-יהודיים "השתמשו ברעיון של גטו במובן שלילי, בתור מייצג היבטים מסוימים של יהדות ויהודיות", בעוד שאחרים ראו בגטאות באופן חיובי, לרבות העיתונאי האצ'ינס האפגוד, שהיצירה שלו מ-1903 "The Spirit of the Ghetto" (הרוח של הגטו) הוא "במובנים רבים חגיגה של הלואר איסט סייד".
הסטייה הנאצית
מספר דורות לאחר מכן, במלחמת העולם השנייה, הנאצים השתלטו על מזרח אירופה והקימו 1,000 מתחמים לשבויים יהודים בכפייה, לרבות בפולין ובבריה"מ.
"רבים חשבו בתחילה אם החזרה לימי הביניים היא לא דבר חיובי, היא לפחות משהו מוכר מההיסטוריה", אומר שוורץ. "הייתה מחשבה של 'חיינו בגטו בעבר, אנחנו יכולים לחיות שם שוב".
באופן אירוני, "הנאצים במקרים רבים אסרו על השימוש במילה 'גטו'. היה לה מטען שלילי. ורשה לא נקרא באופן רשמי 'גטו ורשה' אלא 'רובע המגורים היהודי של ורשה', כדי לתת לזה מראה של סביבת חיים יהודית טבעית".
באופן אירוני, "הנאצים במקרים רבים אסרו על השימוש במילה 'גטו'. היה לה מטען שלילי. ורשה לא נקרא באופן רשמי 'גטו ורשה' אלא 'רובע המגורים היהודי של ורשה', כדי לתת לזה מראה של סביבת חיים יהודית טבעית"
יהודים רבים בגטו ורשה הכירו בכך שמדובר משהו לא טבעי בעליל, ובאפריל 1943 החלו במרד גטו ורשה. המרד, שדוכא עד אמצע מאי, הונצח באופן נרחב אפילו לפני סיום המלחמה, ובשנים שאחרי המלחמה הוא הפך למוקד להנצחת השואה.
שוורץ אומר כי ההכרה העולמית הזו ייצגה "שילוב מחדש של הגטו בהיסטוריה היהודית, היסטוריה של הקרבה-אישית וסבל למען הכלל", אשר חיבר את גטו ורשה למכבים.
"במידה מסוימת", אמר שוורץ, "הגטו קיבל מסגור מחדש, וגם המילה 'גטו', שמעוררת לא רק כפייה ופסיביות, אלא גם תחושה של התנגדות".
אפרו-אמריקאים מאמצים את המונח
בשינוי נוסף, המילה "גטו" הפכה למונח המתייחס למתחמי מגורים סגורים של אפרו-אמריקאים שנאסר על תושביהם לקנות או לשכור בתים בשכונות לבנות, מסביר שוורץ. אפרו-אמריקאים החלו להתייחס למתחמים הלו כגטאות כבר ב-1910, ולאחר מלחה"ע ה-2, גם הלבנים החלו להשתמש במונח בצורה זו.
שוורץ אומר כי הסדרים מגבילים על בסיס גזע השפיעו על יהודים ואסייתיים בנוסף להשפעה על אפרו-אמריקאים. אבל, לדבריו, השחורים הושפעו במידה הרבה ביותר, והקושי העצום לרכוש בית "תרם לעלייה של הגטו השחור".
הסדרים מגבילים על בסיס גזע השפיעו על יהודים ואסייתיים בנוסף להשפעה על אפרו-אמריקאים. אבל, לדברי שוורץ, השחורים הושפעו במידה הרבה ביותר, והקושי העצום לרכוש בית "תרם לעלייה של הגטו השחור"
לדברי שוורץ, "במקרים רבים אזורים שאפרו-אמריקאים עברו אליהם היו בעבר מתחמים יהודיים או גטאות במובן שונה מאוד של המונח". בספר הוא כותב על מתחים בין שחורים שעברו לאזורים האלו לבין יהודים שנשארו בהם, לרבות יהודים שעבדו בגטו. הספר מציין גם אינטראקציות חיוביות, בהם שיתוף פעולה בין שחורים ויהודים בפנייה מוצלחת לביהמ"ש ב-1948 בגין מגבלות על בסיס גזע.
שוורץ מציין כי היו אפרו-אמריקאים ויהודים שהתנגדו לשימוש במונח "גטו" למתחמים השחורים. הסופר האפרו-אמריקאי ראלף אליסון "ידוע בטענה שלו כי עלינו לא לקרוא לאזור כמו הארלם גטו", אמר שוורץ, "בזמן שיהודים התנגדו לכינוי 'גטו' לאזורים החדשים האלו. הזיכרון של השואה היה טרי בזיכרון שלהם".
"חלק ממה שהספר מראה", אומר שוורץ, "הוא שכל ההיסטוריה של הגטו בתור מוסד, קהילה, מעורר מאבק וטענה על 'גטו' בתור מילה, מה המשמעות של 'גטו', איך הוא הוגדר ומי מגדיר אותו… השאלה 'מה זה גטו?' היא שאלה פתוחה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם