1
נפרדים ממובארכ ברגשות מעורבים
למרות גילו המופלג, חוסני מובארכ היה בן אלמוות בעיני רבים במצרים ומחוצה לה . הוא שלט במהלך 30 שנים, שרד מספר ניסיונות התנקשות בחייו, עבר את טלטלת האביב הערבי, את ההדחה, את הכליאה ואת הקלון שהתלווה לכל אלה.
בינואר 2011, כאשר סיקרתי את המהפכה בכיכר תחריר, המהפכנים הרבו לספר בדיחות על מובארכ. אחת מהן הלכה כך: "המוני העם מגיעים לפתח ארמונו של מובארכ ומתחילים לצעוק 'להתראות, מובארכ, העם בא להיפרד ממך!'. הנשיא המופתע מתעורר ושואל את עוזרו: 'לאן העם שלי שם את פעמיו?'".
עד לפני עשור, לא ניתן היה לדמיין שמובארכ יעזוב. עד לפני שבוע זה קשה היה להאמין בכך שהאיש הקשוח הזה ילך לעולמו.
רבים ממי שהפגינו אז נגד המשטר ודרשו שינויים, רפורמות ודמוקרטיה, מעדיפים לא להתבטא, או שמפרסמים בעמודי הפייסבוק והטוויטר שלהם את ההאשטג "מצטערים, יא ראיס". זה הבון-טון במצרים היום
העולם הערבי נותר חלוק ביחס לנשיא המנוח, שהובא למנוחות בנוכחות הנשיא הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי. רק לפני תשע שנים המצרים צבאו על רחובות קהיר, אלכסנדריה, סואץ וערים אחרות ודרשו להדיח את מובארכ. לאחר מכן, המפגינים החלו לדרוש עונש מוות עבור הפרעה ששלט ביד רמה במשך 30 שנה.
כיום, רבים ממי שהפגינו אז נגד המשטר ודרשו שינויים, רפורמות ודמוקרטיה, מעדיפים לא להתבטא, או שמפרסמים בעמודי הפייסבוק והטוויטר שלהם את ההאשטג "מצטערים, יא ראיס". זה הבון-טון במצרים היום. גיבור מלחמת אוקטובר, איש צבא, אוטוקרט חילוני – מובארכ איננו שונה בהרבה ממי שבפועל ירש אותו (את השנה של האסלאמיסט, מוחמד מורסי, במצרים מעדיפים לשכוח).
כך גם במדינות ערביות אחרות – בבחריין הנהיגו שלושה ימי אבל בעקבות מותו של מובארכ, וראשי מדינה רבים במזרח התיכון שלחו מברקי תנחומים לארמון הנשיאות ולמשפחתו של המנוח. מי שהתנגד לאביב הערבי, מי שחשש מהשינויים הדרמטיים, מי שהעדיף את הסטגנציה שאפיינה את העשור האחרון של שלטון מובארכ ומי שחשש להמשך שלטונו – מתאבל היום על לכתו.
גם מצרים רבים נזכרים בו היום בערגה, מכיוון שלאחר לכתו גילו שהחיים שלהם לא השתפרו רק בגלל שבארמון הנשיאות יושב מישהו אחר.
מבחינתם, היציבות של מבוארכ הייתה עדיפה על מה שבא לאחר מכן – הידרדרות בכלכלה, התרסקות הפאונד המצרי, טרור, פאודה.
מי שהתבטאו ברשתות (לרוב מחוץ למצרים) נגד מובארכ היו אנשי האופוזיציה – ברובם תומכי האחים המוסלמים – אך גם אחרים שזכרו היטב את ההתעללות של אנשי המשטרה, את העינויים בבתי הכלא, את האווירה החנוקה ששלטה במדינה. הם קראו לו צורר והשוו אותו לדיקטטורים אחרים שהתעללו בעמיהם.
האמת היא שלא ניתן להתכחש לעובדות האלה, אך גם לא לצדדים האחרים בדמותו של מובארכ, שבמידה רבה עיצב את מצרים המודרנית לאחר שני נשיאים סוערים: גמאל עבד אל-נאצר ואנואר סאדאת.
מובארכ דגל במתינות ויציבות. הוא שמר על שלום עם ישראל, אך הותירו קר כקרח. נמנע ממלחמות מיותרות, וניסה עד כמה שניתן לייצב את המדינה העצומה, שעברה לאחרונה את הרף של 100 מיליון תושבים
מובארכ דגל במתינות ויציבות. הוא שמר על שלום עם ישראל, אך הותירו קר כקרח. נמנע ממלחמות מיותרות, וניסה עד כמה שניתן לייצב את המדינה העצומה, שמאז רק המשיכה לגדול והיום עברה את הרף של 100 מיליון תושבים.
כמו כל מנהיג שנשאר במקומו זמן רב מדי, הוא החל להאמין שלא ניתן להפריד בינו לבין המדינה והאמונה הזאת גרמה להידרדרות נוראית. אך לזכותו ניתן לומר שלהבדיל מדיקטטורים אחרים שהטביעו את ארצם בדם, הוא עזב את השלטון מבלי לגרום למלחמת האזרחים בה, כפי שראוי למי שבאמת אהב את ארצו.
2
האם קורונה תפגע בחאג' למכה?
בסעודיה החליטו לא לקחת סיכון מיותר, וביטלו את אשרות הצליינים המוסלמיים שהיו בדרכם לבצע עומרה, החג' הקטן שניתן לקיים בכל ימי השנה. אך השאלה הגדולה היא האם עד סוף חודש יולי, אז יחול החג' הגדול, המצב ישתפר באופן משמעותי, והממלכה שוב תפתח את דלתותיה למיליוני עולי רגל מכל העולם.
בכל שנה, הסעודים – שבעבר נאבקו קשה למען הזכות להיות אלה שמארחים את "אורחי הרחמן" – מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים בעונת החג'.
בעבר, עולי רגל איראנים השתלטו על המסגד הגדול, תכנון לקוי של התנועה במרחב הקדוש הביא לפקקים אנושיים ענקיים שבהם מאות בני אדם נמחצו למוות ושרפות השתוללו במחנות בהם שכנו עולי רגל עניים יותר
בעבר, עולי רגל איראנים השתלטו על המסגד הגדול, תכנון לקוי של התנועה במרחב הקדוש הביא לפקקים אנושיים ענקיים שבהם מאות בני אדם נמחצו למוות, שרפות השתוללו במחנות בהם שכנו עולי רגל עניים יותר, והפחד מהפצת המחלות תמיד היה משמעותי (כך היה בעת התפרצות האבולה בשנת 2014).
השנה, הדילמה של הממלכה מסובכת עוד יותר: האם לאפשר לכלל עולי הרגל לבצע את החג', או למנוע כניסה ממדינות שבהן הנגיף משתולל במלוא העוצמה?
בינתיים, באיראן החליטו לבטל את תפילות יום השישי, אך טרם סגרו את הכניסה לאתרים הקדושים בקום, לשם מגיעים מדי יום אלפי צליינים שיעים. חודש הרמדאן חל השנה בסוף אפריל, ואם המגפה לא תיבלם עד אז, כל המדינות המוסלמיות יצטרכו לשקול ביטול של תפילות ואירועים המוניים.
3
המדינות הערביות לא ממהרות להתייצב מאחורי ארדואן
הלחימה בחבל אידליב הסורי נמשכת, והמתח בין רוסיה לטורקיה מגיע לשיאו.
ביום חמישי נהרגו שם 33 חיילים טורקיים, בעת תקיפה של חיל האוויר הסורי. אנקרה האשימה את רוסיה במותם, אך במוסקבה מכחישים את השתתפות חיל האוויר הרוסי בתקיפה, וקוראים לטורקיה לחזור לשולחן משא ומתן.
הבעיה היא שלרוסיה ולטורקיה יש אינטרסים מנוגדים באזור, וקשה לדמיין תסריט שבו יימצא פתרון שירצה את שני הצדדים: רוסיה מעוניינת להחזיר את מלוא השליטה על אדמות סוריה לאסד; טורקיה לא מוכנה להשלים עם כך שכשלושה מיליוני סורים שמתגוררים באידליב יהפכו לפליטים וייכנסו לשטחה.
מדוע אנשי אידליב יהפכו בהכרח לפליטים?
ראשית, בגלל האלימות של הצבא הסורי, שמעדיף לטהר אתנית את המקומות אותם הוא כובש מהמורדים; אך גם בגלל שמדובר במחוז סוני, שבו הסלידה מאסד גדולה מאוד. אנשי אידליב יודעים היטב שאם לא יעזבו, הם יהיו בסכנה.
ארדואן, מצידו, קורא למדינות אירופה להתערב, ואם לא – ישלח את זרם הפליטים הישר לגבולות שלהם, ויהפוך את הסוגיה הזאת לכאב ראש אירופי.
היחסים בין מצרים לטורקיה הידרדרו מאוד. גם סעודיה ומדינות המפרץ מתעבות את התמיכה שארדואן מעניק לאחים המוסלמים. העולם הסוני, שבתאוריה היה אמור להתייצב לצד מיליוני הסונים בסוריה, שותק ומשקיף מהצד
בשלב הזה, מדינות ערביות שתמכו במורדים הסורים בעבר לא ממהרות להתערב במחלוקת בין טורקיה לרוסיה, או לתמוך בארדואן, שבו הן רואות איום משמעותי.
היחסים בין מצרים לטורקיה הידרדרו מאוד בשנים האחרונות. גם סעודיה ומדינות המפרץ (מלבד קטר) מתעבות את התמיכה שארדואן מעניק לאחים המוסלמים שנואי נפשן. לכל המדינות הללו יש גם אינטרסים ברוסיה, ואין להן שום רצון להקריב משהו מזה לטובתו של ארדואן. העולם הערבי הסוני, שבתאוריה היה אמור להתייצב לצד מיליוני הסונים בסוריה, שותק ומשקיף מהצד.
4
השבוע במזרח התיכון
השבוע כתבו פרשנים רבים שהנשיא מובארכ מעולם לא הגיע לביקור רשמי בישראל. הפעם היחידה שבה ביקר כאן הייתה בעת הלווייתו של רה"מ יצחק רבין.
אבל למעשה, מובארכ דווקא היה מעוניין לבקר בישראל, בתנאי אחד: בלי ביקור בירושלים, בגלל המשך השליטה של ישראל בירושלים המזרחית.
ב-28 בפברואר 1982, ממשלת ישראל החליטה שאם מובארכ לא יבקר בירושלים, הביקור לא ייצא אל הפועל. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה המאוחדת זמן קצר לפני כן, ב-1980, ומבחינתו של מובארכ ביקור בירושלים היה שווה ערך להכרה באיחודה ובשליטתה המלאה על ידי ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם