לרצוח או למות

כרמלה בוחבוט הייתה הראשונה: היא רצחה את בעלה לפני 26 שנים, לאחר שהכה אותה במשך שנים ● מאז הורשעו 20 נשים ברצח בעליהן המתעללים, רובן נידונו למאסר של 25-30 שנים ● כעת הן משתחררות בזו אחר זו מהכלא, לאחר שמערכת המשפט החלה להכיר בנסיבות המיוחדות שבהן פעלו ● סימונה מורי, ששוחררה לאחר שריצתה עונש מאסר של 22 שנה: "זה היה או להפוך לתמונה הקטנה בעיתון לצד כל הנשים שנרצחו, או ככה" ● משפטנים בכירים קוראים להתחשב בנסיבות עוד יותר ● אבל משפחות הנרצחים מסרבות לסלוח

סימונה מורי (צילום: Avshalom Shoshoni/Flash90)

"כולם ידעו. כל השכונה ידעה, הייתי הקוריוז שלהם. הם חיכו לראות מה דלאל תעבור הלילה. מה יעשה לי הפעם. הייתי בורחת ממנו עם הבת שלי, מתחבאת בשירותים, מאחורי ספסלים, אצל אמא שלי. אבל בכל מקום הוא היה משיג אותי.

"התלוננתי במשטרה ברווחה, הלכתי לרופאים. כולם ראו את הגוף שלי מדמם ומלא בסימנים כחולים. הוא אפילו הרביץ לי בתוך בית החולים, מיד לאחר שילדתי את בתי, אבל אף אחד לא עשה כלום. פניתי לבית הדין השרעי (בית דין מוסלמי שפוסק בענייני גירושים), אבל שם אמרו לי – לכי ותעשי שלום בית".

בקול רועד ועיניים דומעות סיפרה דלאל דאוד, אסירה משוחררת שריצתה 18 שנות מאסר בנווה תרצה בגין רצח בעלה המתעלל, על 5 שנות נישואיה, שבהן התלוננה במשטרה 26 פעמים על אלימות מצדו. בחודש יולי האחרון שוחררה דאוד מהכלא על תנאי, לאחר קיצור שליש מתוך 24 שנות מאסר שנגזרו עליה.

דלאל דאוד: "הדברים שעברתי קשים מנושא. אני כועסת על החברה ועל הרשויות, שגרמו לי לקחת את החוק לידיים. התחננתי לעזרה בכל דרך אפשרית, ואף בן אדם לא קם ואמר 'אני אציל את הבחורה הזו'. הייתי לבד"

דאוד אמרה את הדברים בכנס "בעל כורחן", שעסק בנשים נפגעות אלימות, שהורשעו בעבירות המתה של בן זוגן המתעלל, והתקיים לאחרונה בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב.

"אני לא מאמינה שאני עומדת פה מולכם ושאני עדיין שפויה", היא אמרה בכנס. "הדברים שעברתי קשים מנושא. אני כועסת על החברה ועל הרשויות, שגרמו לי לקחת את החוק לידיים. התחננתי לעזרה בכל דרך אפשרית, ואף בן אדם לא קם ואמר – אני אציל את הבחורה הזו. הייתי לבד".

דלאל דאוד (צילום: לואיז גרין)

דלאל דאוד (צילום: לואיז גרין)

"קיבלתי אין סוף איומים על חיי"

לצד דאוד נשאה דברים סימונה מורי, ששוחררה מהכלא בספטמבר האחרון על תנאי, לאחר שריצתה 22 שנות מאסר שנגזרו עליה בגין רצח בעלה המתעלל.

"לא הייתה לי ברירה, זה היה או להפוך לתמונה הקטנה בעיתון לצד כל הנשים שנרצחו, או ככה. קיבלתי אין סוף איומים על חיי ('אם תתלונני במשטרה את מתה'), והייתי קרובה למוות הרבה פעמים. והושפלתי, כמה הושפלתי", סיפרה.

"וזה לא שלא אהבתי אותו. אהבתי אותו מגיל 15, וגם בלילות הראשונים באבו כביר בכיתי והתגעגעתי אליו. אבל אחרי שאת חיה כל כך הרבה שנים בהשפלה ואיומים את מפתחת טינה, וזה הופך להיות חלום שהוא ימות. אף פעם לא היה לי אומץ מולו. פחדתי ממנו נורא, ולא היה לי נשק בבית. את האומץ אזרתי רק לאחר שפגשתי את בן זוגי השני".

מורי הורשעה ברצח מתוכנן מראש, שביצעה יחד עם גבר שאיתו ניהלה קשר רומנטי, על פי פסק הדין. לדבריה, לפני המעשה אזרה אומץ להתלונן למשטרה ולרשויות הרווחה, אך לא קיבלה סיוע.

במהלך המשפט גילתה סימונה כי הפניות האלה דווקא סיפקו ראיות לחובתה, לאחר שההתעללות שספגה מבעלה סיפקה את המניע לרצח, בעיני השופטים.

סימונה מורי (צילום: מטה המאבק לשחרור האסירות "בעל כורחן")

סימונה מורי (צילום: מטה המאבק לשחרור האסירות "בעל כורחן")

בקשות הסיוע לא נענו

מארגנת הכנס, תמר דהאן, דוקטורנטית באוניברסיטת ת"א ופעילה חברתית, הציגה בכנס מחקר שערכה, ובדק כיצד נשים מוכות שהורשעו ברצח או הריגה של בן זוגן תופסות את ההשלכות של סיפורן ברמה האישית, המשפחתית והחברתית. מדובר במחקר פמיניסטי שמטרתו ליצור ידע שימושי שיעזור לנשים להשמיע קול ולעשות שינוי.

במסגרת המחקר ביקשה דהאן מהנשים לספר את סיפורן, וכחלק מהצגתן העצמית, תיארו כל המרואיינות באופן נרחב את כישלון המדינה, כשלון המערכות החברתיות ובחלק מהמקרים גם כשלון של משפחתן וסביבתן הקרובה, במתן סיוע ועזרה למצוקותיהן מול האלימות שחוו מצד בן זוגן.

דהאן מתייחסת למקרה שאירע בשנת 1994 שבו כרמלה בוחבוט הרגה את בעלה המכה לאחר שהתעלל בה במשך כ-24 שנות נישואים, ואומרת כי ב-26 השנים שחלפו מאז הורשעו כ-20 נשים בעבירות המתה של בן זוגן.

בעת ביצוע המחקר, בשנת 2016, שמונה מבין הנשים שהורשעו בעבירות המתה היו אסירות פליליות, בבית הסוהר נווה תרצה לנשים, ורובן הורשעו בעבירת רצח ונידונו למאסר עולם של 25-30 שנים.

תמר דהאן: "הן ביצעו את העבירה מתוך התחושה שהן לבדן במערכה האלימה הזו, והגיעו לדרך ללא מוצא, כפי שהגדירה זאת אחת מהן. לתחושתן, אילו לא היו מביאות למותו של בן זוגן, סביר להניח שהן היו בקבר"

דהאן ראיינה שבע מבין הנשים האלה למחקר שערכה, ומהעדויות שאספה, עלה כי כולן חוו התעללות קשה ומתמשכת מצד בן זוגן המכה, ושכולן גם ביקשו סיוע ושיתפו במצוקותיהן גורמים חיצוניים.

"הן פנו לבני משפחה, למחלקת הרווחה, הגישו תלונות במשטרה, שהו במקלטים לנשים נפגעות אלימות ואושפזו בבתי חולים עקב האלימות. אך לדאבונן של הנשים הן חוו אכזבה רבה, ולא קיבלו מהחברה סיוע הולם וראוי.

"בינתיים, האלימות בבית המשיכה, החשש לחייהן גבר, הן שמעו אינספור איומי רצח מבן הזוג, וביצעו את העבירה מתוך התחושה שהן לבדן במערכה האלימה הזו, ושהגיעו לדרך ללא מוצא, כפי שהגדירה זאת אחת מהן. לתחושתן, אילו לא היו מביאות למות בן זוגן, סביר להניח שהן אלה שהיו בקבר", אמרה דהאן.

רוב הנשים המוכות לא מבקשות צווי הגנה

ד"ר דניאלה שבאר-שפירא מבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב, סבורה כי קיים פער עצום בין מספר הנשים שסובלות מאלימות בישראל לבין מספר הנשים המטופלות.

לדבריה, יש כיום בישראל כ-200 אלף נשים נפגעות אלימות. רק 5% מתוכן מגישות בקשות לבית משפט לצווי הגנה, ורק 1% חוזרות ומגישות את הבקשות שוב ושוב. במרכזים למניעת אלימות מטופלות 3% מהנשים הנפגעות. המשמעות של הנתונים העגומים האלה, היא שרוב הנשים המוכות – נשארות מוכות.

הפגנה נגד אוזלת ידן של הרשויות במניעת רצח נשים (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

הפגנה נגד אוזלת ידן של הרשויות במניעת רצח נשים (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

"אלימות חמורה קשה ומתמשכת כלפי נשים, מייצרת מצב שהאישה הולכת ונחלשת ומושתקת ומתערערת. הרבה פעמים גם כשיש לה אפשרות לקבל עזרה היא לא רוצה להשתמש בה. אבל גם כשהיא רוצה, היא נתקלת בתוצאות עגומות, שרק מחזקות את תחושת הערך העצמי הנמוכה שלה", אומרת שבאר-שפירא.

"האלימות שהיא סובלת ממנה בבית – מקבלת הדהוד על כך במציאות. אם בעלה אמר לה: את משוגעת, את ממציאה דברים, ואחר כך במשטרה לא מאמינים לה, היא מבינה שהוא צדק. אם ברווחה לא מקשיבים לה – היא מבינה שזו המציאות, שהיא באמת מושתקת והיא באמת חלשה".

המפגש עם המערכת המשפטית

בנוסף לחוסר האונים מול הרשויות בתוך מעגל האלימות, משתתפות המחקר של דהאן התייחסו למפגש עם מערכת המשפט הישראלית, לאחר ביצוע העבירה.

מערכת זו, שבראשה ניצבים שופטי ישראל, מתוארת על ידן כמי שלא התחשבה בעברן ובנסיבות שהובילו לביצוע המעשה הקיצוני, כמי שלא הייתה רגישה אליהן ואל מצבן, ושקולן לא נשמע ולעתים אף הודר מההליך המשפטי.

לתחושתן של המשתתפות, פסקי הדין אודותיהן משקפים תמונה פוגענית שלא מייצגת לא אותן ולא את מקרה העבירה שביצעו. הן תופסות את סעיף ההרשעה ואת משך תקופת המאסר שנשפטו אליה כמוגזמים, חמורים ולא פרופורציונליים ביחס לנסיבות שהביאו אותן לבצע את המעשה.

הן מתארות את עצמן כמי שעוברות מבית כלא אחד לבית כלא שני, מכלא ההתעללות של בן הזוג – לכלא הממוסד.

דאוד: "ומה שנים ארוכות בכלא נותנות לנשים חוץ משנאה וטינה כלפי המערכת וכלפי החברה? לו רק הייתה הפרדה בין נשים שהן עברייניות לנשים שהן מוכות או מוכות נפש, אולי הייתי יכולה להשתקם בצורה טובה יותר"

דאוד משחזרת את המפגש הראשון שלה עם המערכת בתור חשודה ברצח, בלילה שבו נעצרה: "עברתי אכזריות בלתי נתפסת בחקירה. הייתי ארבעה ימים בלבד אחרי הלידה שלי, הפרידו אותי מהתינוק שלי, כולי מדממת מהמכות שקיבלתי ממנו וחלב נשפך לי מהחזה. הושיבו אותי על ספסל מבטון ולא הפסיקו לשאול אותי שאלות כל הלילה, עד שהתעלפתי, ופינו אותי לבית החולים.

"ומה שנים ארוכות בכלא נותנות לנשים חוץ משנאה וטינה כלפי המערכת וכלפי החברה? לו רק הייתה הפרדה בין נשים שהן עברייניות לנשים שהן מוכות או מוכות נפש, אולי הייתי יכולה להשתקם בצורה טובה יותר", אמרה בכנס.

סעיף הגנה עצמית לנשים מוכות

פרופ' עמנואל גרוס אמר בכנס, כי הריגת בן זוג מתעלל היא הגנה עצמית לכל דבר, וכי הגיעה העת שהמשפט הפלילי בישראל יגן על נשים נפגעות אלימות.

"אישה מוכה בתוך ביתה פעם ועוד פעם, נכנסת למצב של סינדרום האישה המוכה״, אמר גרוס. בספרות המקצועית מתואר הסינדרום הזה כמצב פסיכולוגי שבו נהפכת האישה למדוכאת ולכזו שאינה מסוגלת ליזום פעולה שתאפשר לה להימלט מההתעללות, עקב התעללות פיזית עקבית וקשה על ידי בן-זוגה. האישה הופכת להיות אדם שבוי ואינה מסוגלת להגיב למצב כאדם חופשי", אמר שם גרוס.

לדבריו, בשלב הזה "היחסים נכנסים לשלב החזרתיות: שלב הכעס של הבעל שהולך ומצטבר, שלב האלימות שמתפרצת, ושלב הרגיעה, שבו האישה מגיעה למצב של שקט יחסי, ולעתים הבעל אף מתנצל בפניה ומביא לה פרחים. אני סבור שרק בשלב הזה האישה מסוגלת לפעול.

פרופ' עמנואל גרוס: "תיקון האחריות המופחתת מקבל את דעתי אבל לא די בכך. אני סבור כי אנו רק במחצית הדרך. עלינו להביא את החוק הישראלי למצב שיהיה בו סעיף הגנה עצמית מיוחד לנשים מוכות"

"אחרי שאישה כזו מיצתה את כל האופציות שהיו לה כדי להתגונן מפניו, על ידי פנייה למשטרה ולרשויות, יש לה את הזכות להגן על עצמה, גם אם ההגנה לא מגיעה באותו הרגע עצמו, של התפרצות הזעם".

פרופ' גרוס פעל בעבר לשינוי החוק בישראל במקביל למטה המאבק הפמיניסטי "בעל כורחן", כך שישפוט נשים מוכות שביצעו עבירת המתה בפרספקטיבה שונה. ואכן, בדצמבר 2018 הוכנס לחוק העונשין תיקון 137, שמתייחס להמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, ומגביל ל-15 שנים את העונש למי שגרם למותו של המתעלל.

"תיקון האחריות המופחתת מקבל את דעתי אבל לא די בכך. אני סבור כי אנו רק במחצית הדרך. עלינו להביא את החוק הישראלי למצב שיהיה בו סעיף הגנה עצמית מיוחד לנשים מוכות", אמר גרוס בכנס.

הביקורת כלפי התיקון בחוק מצד ארגון משפחות נרצחים ונרצחות היא כי אין בו התייחסות מגדרית וכי הוא חל על נשים וגברים כאחת.

רותי אלדר

רותי אלדר

עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של הארגון, אמרה לנו בעקבות הכנס, כי "הטיעון לאחריות מופחתת יכול לשמש נשים שספגו התעללות, אבל באותה מידה גם רוצחים אחרים. המחוקק לא התייחס לפערים העצומים שקיימים במערכת הזוגית בישראל בין נשים לגברים, שבה נשים מאוד מוחלשות".

לדבריה, "גם הסעיף שמחשיב רצח של בן הזוג לנסיבות מחמירות, שאמור להגן על נשים שנרצחות בתוך המשפחה, לא רק מגן על נשים, אלא יכול לשמש גם לרעתן כשהן הורגות את הבעל המתעלל".

ביקורת: לא לתת במה לרוצחות ולא לפעול לשחרורן

שינוי החוק ב-2018 נעשה על רקע המאבק הציבורי הפמיניסטי למען שחרורן של האסירות, בהובלת דהאן, עו"ד ספיר סלוצקר עמרן ופעילות נוספות.

תיקון החוק אמנם לא חל רטרואקטיבית, אך הוא בהחלט התכתב ותרם למטרה השנייה שכללה דרישה לשחרור מוקדם של הנשים האסירות.

שבע מתוך שמונה הנשים כבר שוחררו מהכלא, כולן בשחרור מוקדם, ורובן לאחר מהלכים שנעשו מול רשויות המדינה והרחק מעין התקשורת והציבור הרחב.

מי שנותרה כלואה בנסיבות אלה היא אריקה פרישקין, שהגישה בגשת חנינה לנשיא המדינה וממתינה לתשובתו.

בשנת 2003 דקרה פרישקין, ילידת הונגריה, את דניאל טטרואשווילי, שהיה בן זוגה ואב ילדתה. במהלך המשפט חשפה את האלימות שספגה מצד בן זוגה, אולם הרצח התרחש כשלושה חודשים אחרי שעברה עם בתם לדירה נפרדת. בית המשפט המחוזי והעליון הרשיעו אותה ברצח, והיא נשלחה למאסר עולם.

משמאל: סימונה מורי, דלאל דאוד ועו״ד מיכל פומרנץ (צילום: לואיז גרין)

משמאל: סימונה מורי, דלאל דאוד ועו״ד מיכל פומרנץ (צילום: לואיז גרין)

השופטת עדנה ארבל, ששפטה בתיק של פרישקין בבית המשפט העליון, הציגה דעת מיעוט ולפיה יש להסתכל על המקרה מנקודת מבט של תסמונת האישה המוכה, ולהפעיל את סעיף הענישה המופחתת בחוק העונשין (תיקון חוק מ-1995) שבנסיבות מסוימות מאפשר להתייחס לרצח כאל הריגה.

ארבל הציגה את הפסיקה בכנס, והסבירה את עמדתה, ואולם אחיותיו של ההרוג – הבעל המתעלל של אריקה שהיו באולם, התפרצו לדבריה בזעם. אחת האחיות אף עזבה את האולם בטענה כי הכנס מכפיש את שמו של הנפטר.

עדנה ערבל (צילום: Miriam Alster/Flash 90)

עדנה ערבל (צילום: Miriam Alster/Flash 90)

"מאוד הכעיס אותי לשמוע כבדרך אגב על הפעילות שמתרחשת לשחרור הרוצחת. לדעתי, משפחת הקרבן אמורה להיות ראשונה לדעת מה עומד להיות", אמרה לי אחת האחיות, שהעדיפה לא לציין את שמה.

"מדברים על כך שאחי היה מתעלל באריקה, אבל יש הרבה דברים שאני יודעת מקרוב שלא נאמרים, ולכן מציגים מציאות מסולפת ולא את כל האמת.

"אם הוא היה מתעלל בה, אז איך זה שהיא טסה שלוש פעמים לחו"ל למשפחה שלה והוא רק עזר לה לממן את הטיסות? ואם הוא היה מתעלל בה והם היו פרודים למה היא חזרה בשביל לרצוח? קשה לי לשמוע שפוגעים בכבודו של הנפטר כי הוא לא נמצא כאן כדי להגן על עצמו, אז אנחנו כאן מדברות בשמו".

לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים והנרצחות שהייתה בקהל פנתה לאסירות המשוחררות מורי ודאוד וכן למארגנות הכנס: "לפני 20 שנה הבת שלי הפכה לתמונה בעיתון, היא נרצחה על ידי בן זוגה. אני עדיין לא חושבת שהייתה לאריקה פרישקין הזכות, למרות שעברה התעללות, לקחת חיים של אדם. לא הגיע לו להירצח.

"גם ההודעה על הכנס הזה הגיעה לארגון שלנו כדרך אגב, למשפחות של קרבנות הרצח, מבלי שניתנה לנו הזכות להיות נוכחות כאן ולדבר בשמם. האחיות של דניאל הגיעו לכאן כי במקרה שמעתי על הכנס".

ואכן, עוד לפני הכנס, החלה להימתח על עצם קיומו ביקורת מצד עמותת "אבות למען צדק", ששיגרו מכתב למשרד המשפטים, בטענה כי הכנס הוא בבחינת "הילול ועידוד רצח גברים".

"נשים דוגמת סימונה מורי, שהוכתרה בתואר אשת העשור בעיתונות ובעלה הקרבן הנרצח המוכתר בכותרת: "מתעלל"?!״, נכתב במכתב. "היא להבדיל הורשעה. בעלה הנרצח – הקרבן, מעולם לא הורשע ובוודאי שלא זכה למשפט הוגן ומשפט בכלל לאחר מותו באופן שיזכה אותו בתואר 'מתעלל'."

במשרד המשפטים סירבו להתייחס למכתב וטענו כי אין להם קשר לכנס.