אילוסטרציה (צילום: AlexLMX/iStock)
AlexLMX/iStock

בישראל של עידן "מאסטר שף" ו"האח הגדול", החדשות הפכו למפעל ריאליטי משוכלל שכל מטרתו לסמם אותנו ב"תחושות" במקום להתמודד עם עובדות ● התוצאה היא שעיתונאים רבים מתמרנים את הציבור לחשוב רק באמצעות הלב, הכבד והלבלב – וכמעט אף פעם לא באמצעות הראש ● דעה

הציבור בישראל הולך היום לקלפיות כשהוא ציני וחשדן כלפי כולם: המערכת הפוליטית, המערכת המשפטית, והתקשורת. האווירה רעילה מתמיד, הרשתות רוויות ברוע טהור, השיח מכוער ונבזי, וכמעט שאין בנמצא דיבור על "תקווה", "שינוי" או "עתיד" – בימים רגילים, מהמילים היותר פופולריות בחגיגות דמוקרטיות. להט ותשוקה (לעתים אלימות) תמיד ליוו את מערכות הבחירות בישראל, אבל חוסר-אמון טוטלי בכו-לם הרבה פחות.

החשדנות כלפי המערכת הפוליטית מובנת מאליה: אחרי שנבחרי הציבור לא הצליחו להקים ממשלה פעם אחר פעם, הם נדמים כבטלנים תמידיים המקבלים שכר בשביל לא לעשות כלום.

החשדנות כלפי המערכת המשפטית תלויה בפוזיציה: ימניים סבורים שהמערכת מגלה מוטיבציית-יתר בהעמדת בנימין נתניהו לדין, בעוד שחלקים בשמאל רואים בהחלטות האחרונות – כגון פתיחת החקירה בפרשת הממד החמישי – הוכחה להשתלטות, או ניסיונות השתלטות, של גורמים עוינים על מערכת המשפט.

נפתלי בנט נמלט מהאולפן של רינה מצליח (צילום: צילום מסך, חדשות 12)
נפתלי בנט נמלט מהאולפן של רינה מצליח (צילום: צילום מסך, חדשות 12)

אבל הטינה העצומה לתקשורת דורשת הסבר מקיף יותר, שכן בניגוד לבכירי מערכת המשפט והפוליטיקאים, העיתונאים, לכאורה, אינם חלק מהממסד.

רובם לא מרוויחים המון כסף. רובם המכריע לא עובד עבור הממשלה. חלקם הגדול מזדהה עם הציבור, חלקם אפילו מתחנף אליו תדירות. רובם מציעים סחורה בחינם או בתשלום נמוך מאד, ואין שום חובה לצרוך את מרכולתם.

חלקים בציבור שונאים את התקשורת מהפוזיציה. אולי כי נתניהו וסובביו הסבירו להם פעם אחר פעם שצריך לשטום אותם. כי התקשורת לא אובייקטיבית, לא הוגנת, לא מאוזנת וכו'.

אבל יש גם חלקים בציבור שפיתחו טינה אל העיתונות מסיבות אחרות, מנומקות יותר. אלה ציבורים שפעם סברו שעיתונות היא הלחם והחמאה של הדמוקרטיה, וחשים כבר שנים שהעיתונות הישראלית מכרה את נפשה ובוגדת בצרכניה. מעקבים ומחקרים שמתבצעים מעת לעת מראים שיש להם על מה להתבסס.

1

תענה לי על השאלה

ראיונות פוליטיים בישראל הם מכה שלא כתובה בתנ"ך. רובם נעים בין צעקות א-טונליות, לבירבור חוזר ונשנה. רינה מצליח מיקסמה את הז'אנר, אבל היא לא לבד. מרבית המראיינים, בעיקר בתקשורת האלקטרונית, חשים שאם לא יוציאו תשובה קוהרנטית על השאלה האקזיסטנציאליסטית "האם תלך לממשלה עם אחמד טיבי?" הראיון שלהם לא שווה כלום.

רינה מצליח מיקסמה את הז'אנר, אבל היא לא לבד. מרבית המראיינים, חשים שאם לא יוציאו תשובה קוהרנטית על השאלה האקזיסטנציאליסטית "האם תלך לממשלה עם טיבי?" הראיון לא שווה כלום

התוצאה היא כמובן שאין דיאלוג ואין הקשבה ואין גם זמן (או חשק) לשאול שום דבר אחר. וכשפוליטיקאי מגיע לאולפן ומעז – רק מעז – להציג בדל מדיניות, קורטוב אידאולוגיה, שבריר של תכנית, הוא מיד נקטע בגסות בזעקות: "אבל עם מי תשב? עם מי תשב??".

2

מפריס פרסה

באתר "העין השביעית" מכריזים בשבועות האחרונים מדי יום על "הסוס היומי" – כלי תקשורת שהתמכר לדיווח על מירוץ סוסים, במקום לעסוק בעניין מהותי.

אבל ההתמכרות לתיעוד עיתונאי של כרונולוגיית המירוץ, שאין בו חשיבות לכלום מלבד לשאלת "מי מוביל ובכמה", אינה רק סוגיה של רידוד שיח. היא מקפלת בתוכה ויתור-מראש של העיתונות על היכולת להשפיע על הבוחר באמצעות מידע רלוונטי למצבו, עתידו או צרכיו, ומעידה כי העיתונאים (ממש כמו חלק גדול מצרכניהם) נואשים מהתהליך ואיבדו אמון במערכת הדמוקרטית ובערכיה.

ההתמכרות לתיעוד של כרונולוגיית המירוץ, שאין בו חשיבות לכלום מלבד לשאלת "מי מוביל ובכמה", אינה רק סוגיה של רידוד שיח. היא מקפלת בתוכה ויתור-מראש על היכולת להשפיע על הבוחר באמצעות מידע רלוונטי

הם אינם רואים הבדל אמיתי בין פוליטיקאי א' ל-ב' ובין מפלגה פלונית לאלמונית. תפקידם מצטמצם לסיקור של אירוע ספורטיבי (לעתים מלהיב, לעתים משמים).

הם עדיין עובדים קשה העיתונאים, אולי אפילו קשה מבעבר – מתרוצצים באירועים, עוקבים אחרי ציוצים, מנתחים מהלכים. אבל המידע שהם מתווכים אל הציבור ארעי ואקראי לחלוטין, ובתום המירוץ נראה ונשמע הדיווח הזה כמו הצווחות של פרשנים ארגנטינאים במגרש כדורגל: "גוווול!!!" ארוך, וכל השאר ג'יבריש מהיר כלשהו.

3

הקמפיין כחזות הכל

סיקור של תכני הקמפיין עצמו – האסטרטגיות הפרסומיות והמסרים של המועמדים והמפלגות – הפך בשנה החולפת למנה העיקרית של הסיקור הפוליטי, כשהחדשות עצמן הופכות להיות בקושי משעשעי-חך. "איך הליכוד יענה לכחול-לבן", "מה מתכנן גנץ כתגובה", ו"מה מופיע בסרטון החדש של בנט" – הכתבים הפוליטיים מדווחים על הזוטות האלה ברצינות תהומית ובהטעמה מדויקת, כאילו היו חדשות על התחזקות חיזבאללה או שביתה במשק.

מי שעוקב אחרי העימותים באמריקה משתאה מהמקום העצום שתופסות שם סוגיות של בריאות והגירה, אקלים ומקומות עבודה. אצלנו במקסימום נמצא דיון על חמאס ועזה, שגם הוא מיד מתערבב עם "הבטחות הקמפיין"

מצע מפלגתי הוא מזמן ממצא בעל איכויות ארכאולוגיות, אבל הוויתור על המצעים לא אומר בהכרח שהיינו חייבים לוותר כליל על עיסוק בכל נושא בעל ערך לעתידה של החברה הישראלית, ולהתמכר לפרסומות וססמאות.

מי שעוקב אחרי העימותים באמריקה משתאה מהמקום העצום שתופסות שם, בחירות אחרי בחירות, סוגיות של בריאות והגירה, אקלים ומקומות עבודה. אצלנו במקסימום נמצא דיון על חמאס ועזה, שגם הוא מיד מתערבב עם "הבטחות הקמפיין" ומה מתכננת המפלגה היריבה להבטיח מנגד.

4

מסחטת הדמעות

בישראל של עידן "מאסטר שף" ו"האח הגדול", החדשות הפכו למפעל ריאליטי משוכלל שכל מטרתו לסמם אותנו ב"תחושות" במקום להתמודד עם עובדות. התוצאה היא שעיתונאים רבים מתמרנים את הציבור לחשוב רק באמצעות הלב, הכבד והלבלב – וכמעט אף פעם לא באמצעות הראש.

כך, למשל, באחד מאותם דיווחים חשובים מהתמלילים של חקירות נתניהו שליוו את חדשות 12 במשך חודשים, נכלל תיאור של מפגש בין מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר (כיום עד מדינה בתיק 4000) לבין הבעלים של בזק, שאול אלוביץ'.

הכותרת, ההגשה, התמלול והתיאורים – כולם התמקדו בתקרובת שהוגשה בפגישה. "מפגש התאנים והיין", הכריזו בדרמטיות במהלך המהדורה שוב ושוב ושוב, כאילו מנכ"ל שאוכל תאנים סופו להפוך לרוצח שכיר

השניים דנו בשינויים מבניים הקשורים לבזק, והמפגש (כולל מסקנותיו שנכתבו על פתק והועברו לנתניהו) הוכיח, לכאורה, כי לפילבר הייתה משימה ברורה לקדם את עסקיו של אלוביץ'.

הילרי קלינטון ודונלד טראמפ – העימות הנשיאותי (צילום: Rick T. Wilking/Pool via AP)
הילרי קלינטון ודונלד טראמפ – העימות הנשיאותי (צילום: Rick T. Wilking/Pool via AP)

אבל מי שצפה בכתבה, בוודאי מי שצפה רק פעם אחת, התקשה להבין זאת. הכותרת, ההגשה, התמלול והתיאורים – כולם התמקדו בתקרובת שהוגשה בפגישה. "מפגש התאנים והיין", הכריזו בדרמטיות במהלך המהדורה שוב ושוב ושוב, כאילו מנכ"ל שאוכל תאנים סופו להפוך לרוצח שכיר.

המטרה של המסגור הזה הייתה ברורה: אתם, הצופים, ממילא לא מבינים על מה התיק המדובר, וגם לא ננסה להסביר לכם. אז לפחות תיהנו מלדמיין את עסיס התאנים נוזל – לכאורה, כמובן – מלסתם של המושחתים.

* * *

אז כן, המועמדים שטחיים ועלובי-נפש, חסרי עמוד שידרה ונטולי אידאולוגיה, שקרנים וחרטטנים לפרנסתם. אבל מה עם העיתונאים? מדוע הם הולכים שולל אחרי מקסמי-שווא ושותלים רעלנים בערוגות הפרא של הפוליטיקה הישראלית? מתי בדיוק החליפו את הרצון הפנטסטי "לשנות את העולם" בתשוקה רגעית לחטט בפחי הזבל של הפוליטיקה הישראלית, רק בשביל לאתר קליפות של בננה?

היום הולכים 5.9 מיליון תושבים (מינוס אלה שבחו"ל ואלו שהתייאשו) שוב אל הקלפי. הם צריכים להצביע בין המשך המצב הקיים לבין שינוי.

ססמת כחול-לבן מדרבנת אותם "להתחיל להתקדם". אבל להתקדם לאן, אף אחד לא מסביר, במיוחד לא העיתונאים. ואחר כך מתפלאים שההצבעה "שבטית" ושהכל רגשני ורכילותי ומכליל והיסטרי וחד-ממדי.

עוד 1,007 מילים
סגירה