עגונות, הסיפור האמיתי

"הייתי בטוחה שאני אגיד 'אני רוצה להיפרד', והוא יגיד 'בסדר', שנישאר חברים. הייתי מאוד תמימה" ● "בשקט, בשקט, הוא היה לוחש לי באוזן: בחיים לא תקבלי גט, עד שתיתני כסף" ● "הבעיה הגדולה היא העובדה שהמדינה מניחה לזה לקרות. חירות הפרט זאת זכות בסיסית" ● נשים מסורבות גט (עגונות) חושפות את מציאות חייהן העגומה, באות בטענות קשות לממסד הרבני, ושואבות כוח מפעילות חברתיות במסע מיוחד שהתקיים לאחרונה בערבה

04/03/2020 07:59
השנה השלישית למרתון "הולכות להרים הרים" לאות הזדהות עם נשים עגונות (צילום: אירית עמית/Courtesy)

על שביל צחיח בערבה, 300 נשים בחולצות אדומות מתיישבות לארוחה קלה של אחר הצהריים. לצד דוכני האוכל שהוקמו לרגל האירוע, מוזיקאית מנגנת מוזיקה מדיטטיבית בתוף פאנטם שהיא אוחזת בחיקה, בעוד כמה מטוסים של חיל האוויר חולפים בשמים המעוננים שמעל. ועדיין, למרות קולות הדיבור, הרשרוש והמוזיקה, דממת המדבר משרה על הרגע אווירה נוגה.

"אני מסורבת גט כבר 12 שנה", אומרת אורלי ויטל, 41, בקול שקט. "מה, באמת? לא יכול להיות", מתערבת בקול רם אישה אחרת, שעומדת בסמוך. "את לא רואה את הקרניים שלי?", ויטל צוחקת וטופחת על ראשה, המכוסה בפאה; לא היה אפשר להבחין בינה לבין כל אישה חרדית נשואה אחרת.

מאות הנשים השתתפו במסע המדברי שנמשך 24 שעות ו-24 קילומטרים בחמישי ושישי לאות הזדהות עם נשים מסורבות גט או "עגונות". כעת, בשנתו השלישית, מרתון "הולכות להרים הרים" מגייס כסף עבור ארגון יד לאישה מבית אור תורה סטון, ארגון המסייע לאותן נשים לנווט את הליך הגירושים שלהן.

בישראל, שבה נישואים וגירושים נתונים בסמכות הרבנות הראשית, גירושים מתבצעים על פי ההלכה היהודית, כלומר הגבר חייב לתת גט והאישה חייבת לקבל אותו. אם הוא מסרב, מתחמק מהרשויות או סובל ממוגבלות שאינה מאפשרת זאת, האישה נותרת כבולה בנישואים בעיני רשויות הדת, ולפיכך בעיני המדינה.

במקרים רבים, מתן הגט מעוכב ומותנה בקבלת סכומי כסף גדולים, בוויתור על דמי מזונות, על רכוש וכן הלאה, דבר שלדבריהן הוא בגדר סחטנות והתעללות.

האישה השנייה, חילונית, רוכנת לעבר ויטל ומתוודה שגם לה "היו קרניים במשך שלוש שנים" עד שקיבלה את מסמכי הגירושים. "מה זאת אומרת 12 שנה? מה נעשה?", היא שואלת באהדה. "נחייך", משיבה ויטל בקול רך.

"זה בלתי נתפס"

שעות לאחר מכן, בתום הליכה של 18 קילומטרים ולפני הפרידה לשנת הלילה, כ-100 נשים מתאספות בבקתה עגולה בחוות האנטילופות בערבה. הן מצטופפות סביב 14 הנשים שנותרו עגונות ונשים אחרות שקיבלו את הגט שלהן לאחרונה, לאחר שנים של המתנה, כדי להקשיב לסיפורים שלהן.

מגוון הטיפוסים של הנשים העגונות ושל משתתפות המרתון – חילוניות ודתיות, צעירות ומבוגרות יותר, מכל הארץ – מבליט את האמת לגבי התהליך הזה: כל אישה יהודייה בישראל שעוברת גירושים עלולה למצוא את עצמה במצבן.

"השנה היא 2020, וזה בלתי נתפס, אבל אנחנו עדיין צריכות להילחם כדי לשחרר נשים", אומרת פנינה עומר, מנכ"לית יד לאישה. רק בחודש האחרון הארגון שחרר 12 נשים, בהן אחת שחיכתה לגט 20 שנה, אומרת עומר לקול תרועות.

לא ידוע כמה עגונות (נשים שבעליהן נמלטו או אינם מסוגלים לתת להן גט עקב מוגבלות גופנית או שכלית) ומסורבות גט (נשים שבעליהן מסרבים לתת להן גט מסיבות של נקמה או סחטנות) חיות בישראל, אומרת תמר אודרברג, עורכת דין ביד לאישה (המונח "עגונות" משמש לשני המקרים).

"השנה היא 2020, וזה בלתי נתפס, אבל אנחנו עדיין צריכות להילחם כדי לשחרר נשים", אומרת פנינה עומר, מנכ"לית יד לאישה. רק בחודש האחרון הארגון שחרר 12 נשים, בהן אחת שחיכתה לגט 20 שנה

הארגונים שמייצגים את הנשים מגדירים אותן כמסורבות מהרגע שהבעלים שלהן מסרבים להתגרש מהן, בעוד שבתי הדין הרבניים עושים זאת רק לאחר שהם מוציאים צו גירושים – תהליך שיכול להימשך שנים, לאחר ניסיונות להגיע לפשרה – ולאחר שהוא מופר, היא אומרת.

לבתי הדין הרבניים בישראל יש סמכות שיפוטית להפעיל סנקציות מרחיקות לכת נגד סרבני גט, בכלל זאת עיכוב יציאה מהארץ, צו להפסקת העסקתם ואף מעצרם, אף על פי שאמצעים אלה ננקטים לעתים רחוקות בלבד.

בסיפורים שסיפרו הנשים במפגש לא היה אפשר לזהות דפוס אחד חוזר. חלקן סיפרו על אלימות ביתית שהחלה בליל הכלולות, אחרות אמרו שנישואיהן היו שגרתיים וחסרי אהבה. חלקן הביעו כעס עמוק כלפי רשויות הדת או תלונות כלפי המדינה שעומדת מנגד בשעה שחירותן נגזלת מהן; כמה מהן, דתיות, ביטאו הכנעה כלפי ההלכה היהודית, ואחרות הביעו אסירות תודה כלפי בתי הדין הרבניים, שהן חשות שהיו לצדן אבל ידיהם היו כבולות.

נשים רבות תיארו את התסכול שבמצב הלימבו שלהן בשל חוסר יכולתן להינשא שוב, בעוד אחרות סיפרו על ייסורים ביורוקרטיים בשל יחסם של גופים ממשלתיים כלפיהן כאל נשים נשואות זמן רב לאחר סיום היחסים עם בעליהן.

חלק מהנשים שהצליחו לקבל גט בעזרת יד לאישה חלקו את סיפוריהן בהתרגשות ובתחושת הקלה ניכרות; אחרות הביעו צער על הזמן האבוד.

אחת הנשים סיפרה על נישואיה לחבר לעבודה בבית מלון. הוא סיפר לה שהוא יתום מירושלים, אף על פי שלא היה יתום ולא מירושלים, לדבריה. הוא התחתן איתה כשהייתה חולה בסרטן ("הוא התחתן בשביל הכסף וחשב שאני לא אשרוד", היא אומרת. "אבל שרדתי"). הנישואים נמשכו חמישה חודשים; הגירושים עדיין נמשכים, שש שנים לאחר מכן.

אישה אחרת, אם לשישה, החלה לספר את סיפורה, באופן אירוני, בכישרון קומי מרשים. כמה רגעים לאחר מכן היא פרצה בבכי כאשר תיארה חיים של התעללות ועוני, מה שהגביר את הדיסוננס שאפיין את האירוע. הייתה מוזיקה קצבית, היו ריקודים נטולי עכבות, פילאטיס, אוכל והופעה – והיו סיפורים מהפכי קרביים. זה היה כמו מחנה קיץ למבוגרים – אבל עם איום מתמיד של ירידה במורל.

היו מעברים מהירים ומערערים בין הבזקים של כעס וחמלה. התקיים מאבק גלוי בין התרסה להשלמה, צחקוקים הופרעו בפתאומיות על ידי חשיפות של מצוקה כלכלית ודאגות אימהיות, ווידויים על חוסר ודאות לגבי העתיד הותכו בהצהרות אמונה וב"לחיים" מסוחרר כשהיין זרם בחופשיות בארוחת הערב.

והן זכו לנראוּת. הנשים האלה, שהמצוקה המתמשכת שלהן מגיעה לכותרות הראשיות רק לעתים רחוקות, או שאינן דמויות ציבוריות, אומצו על ידי זרים שגייסו כסף למענן. במהלך הצעדה ובמחנה, הן חשפו בגלוי ובכאב את השלשלאות שעוגנות אותן. שוחחנו עם כמה מהנשים האלה על חוויותיהן.

השנה השלישית למרתון "הולכות להרים הרים" לאות הזדהות עם נשים עגונות (צילום: אירית עמית/Courtesy)

השנה השלישית למרתון "הולכות להרים הרים" לאות הזדהות עם נשים עגונות (צילום: אירית עמית/Courtesy)

"זה באמת יכול לקרות לכל אחת"

י', בת 30 ואם לילד בן 7 וחצי, שמעדיפה לא להיחשף בשמה המלא, לא חשבה שזה יכול לקרות לה. "הסיפור שלי הוא חסר דרמה – וזו הדרמה", היא אומרת.

"לא הייתה אלימות, לא היה חוסר נאמנות, שום דבר. היינו הזוג הכי נורמלי למראית עין. שנינו משכילים. הייתי בטוחה שאני אגיד 'אני רוצה להיפרד', והוא יגיד 'בסדר'. אמרתי לעצמי שתהיה לנו משמורת משותפת, שהכול יהיה בסדר, שנישאר חברים. הייתי מאוד תמימה".

היא ובעלה לשעבר גדלו שניהם בבתים חרדיים, אבל נמצאים כעת על הקצה היותר ליברלי של הספקטרום הדתי, אומרת י', שעוסקת כיום במחקר על עניינים סוציאליים ושירותי בריאות עבור גופים ממשלתיים. "אני חושבת שמה שאפשר ללמוד מהסיפור שלי הוא שזה באמת יכול לקרות לכל אחת", היא אומרת.

כדי להדגיש את חוסר האמונה שלה בכך, י' משחזרת איך לפני כמה שנים, לפני ההידרדרות ביחסים, היא שמעה על אירוע במרכז צדק לנשים, שהזמין אנשים לבוא ולחתום על הסכמי טרום נישואים הלכתיים שנועדו למנוע עיכוב גט.

בעלה היה בעניין, היא אומרת, ומתארת אותו כפמיניסט. אבל הם לא הצליחו למצוא בייביסיטר, אז הם לא הלכו, היא מספרת.

מחשש לתביעת דיבה, י' נמנעת מלפרסם את דבר הסירוב עד שבית הדין הרבני יכריז על בעלה כסרבן גט באופן רשמי. חבריה יהיו המומים כשישמעו על כך, היא אומרת, ואפילו גיסתה לא יודעת שהיא עדיין לא קיבלה גט

בעלה של י' מסרב לתת לה גט במשך שנתיים. המאבק נסב לכאורה על כסף, היא אומרת, אף על פי שלטענתה הוא סירב להתחייב לתת לה גט גם אם דרישותיו ייענו. "אולי אם הייתי מוותרת על הרבה כסף זה היה עובד, אבל זה פשוט מרגיז אותי ברמה העקרונית", היא אומרת ומדברת בלעג על ה"סחטנות" וה"חוצפה".

מחשש לתביעת דיבה, י' נמנעת מלפרסם את דבר הסירוב עד שבית הדין הרבני יכריז על בעלה כסרבן גט באופן רשמי. חבריה יהיו המומים כשישמעו על כך, היא אומרת, ואפילו גיסתה לא יודעת שהיא עדיין לא קיבלה גט.

עם התמשכות ההליכים, בעלה שכר חוקר פרטי כדי לעקוב אחריה ולהשיג מידע שיפגע בה בבתי הדין הרבניים, היא מספרת. לדבריה, היא אינה נרתעת מכך וממשיכה בחיי היומיום שלה כרגיל.

י', שמכנה את עצמה דוסית, מאשימה את המדינה. "יכולתי להתרגז על הדת – יש כאן הרבה דברים שערורייתיים. אבל בעיניי, העובדה שהמדינה, שבסופו של דבר היא עדיין מדינה מערבית, מניחה לזה לקרות ושותפה לדבר עבירה היא הבעיה הגדולה יותר. זאת זכות בסיסית, חירות הפרט – אין דבר בסיסי יותר מזה".

אורלי ויטל (צילום: אירית עמית/Courtesy)

אורלי ויטל (צילום: אירית עמית/Courtesy)

"ואז הוא נעלם"

לפני חמש שנים, בעלה של ויטל יצא משימוע בבית הדין הרבני ונעלם.
"הם לא יודעים איפה הוא. הוא ברח, ניתק את הטלפון שלו. המשפחה שלו אותתה שהוא בחו"ל, אבל היה נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, אז אם הוא עזב, הוא עזב באופן בלתי חוקי, או עם דרכון מזויף, ואין דרך לבדוק את זה", היא אומרת.

רק אחרי שהוא ברח, היא מספרת, שבע שנים לאחר שהגישה תביעת גירושים, בית הדין הרבני הכריז עליו באופן רשמי כסרבן גט.

ויטל, שמדברת בקול רך ושלֵו, מתארת כיצד היא ובעלה לשעבר יצאו יחד בנעוריהם, כששניהם היו חילונים, אבל נפרדו. לאחר שבגיל 18 היא אימצה אורח חיים דתי, וגם הוא החל להתקרב אל הדת, הם נפגשו שוב, ומאוחר יותר הם נישאו והביאו לעולם ארבעה ילדים. לדבריה, כעבור כמה שנים היחסים ביניהם התקלקלו ונקלעו למאבק כלכלי מר בין שתי המשפחות שלהם.

כשהגישה תביעת גירושים נגד בעלה, היא הבינה מהר מאוד שהוא לא ייכנע בקלות. "בשקט, בשקט, הוא היה לוחש לי באוזן, 'בחיים לא תקבלי גט, עד שתיתני כסף לאמא שלי'", היא אומרת ומשפילה מבט אל מכשיר ההקלטה שלי. "הוא היה לוחש לי באוזן מכיוון שהוא פחד שאני אקליט אותו, כי הוא תמיד הקליט אותי".

"זה סוג של נקמה כלפיו שהמשכתי בחיי, שהתקדמתי הלאה, שהמשכתי לעבוד, שאני מאושרת. הוא לא יכול לקחת ממני את האושר, למרות שהוא לא אפשר לי להמשיך בחיי, להתחתן, לנהל מערכת יחסים וללדת ילדים"

ויטל אומרת שהיא הייתה רוצה שיהיו יותר "דיינים אמיצים" שיבהירו לבעלים סרבנים שלא יתקיים משא ומתן על המחיר לגט באולם בית הדין. אבל בתי הדין הרבניים מעוניינים להשיג ויתורים משני הצדדים, מה שמעודד את הבעלים להציב דרישות כלכליות בלתי אפשריות, לדבריה.

היות שבעלה נמלט, ומקום הימצאו אינו ידוע, ההליכים הוקפאו לזמן בלתי מוגבל. בינתיים, ויטל הפכה למנהלת עמותת אם הבנים, שמסייעת לנשים חרדיות גרושות ולמשפחותיהן, ושהיא עצמה פנתה אליה בעבר בבקשת עזרה.

"זה סוג של נקמה כלפיו שהמשכתי בחיי, שהתקדמתי הלאה, שהמשכתי לעבוד, שאני מאושרת. הוא לא יכול לקחת ממני את האושר, למרות שהוא לא אפשר לי להמשיך בחיי, להתחתן, לנהל מערכת יחסים וללדת ילדים", היא אמרה במפגש.

אלנה שאפורקר (צילום: אירית עמית/Courtesy)

אלנה שאפורקר (צילום: אירית עמית/Courtesy)

"אני אתמודד עם האלימות"

כשאלנה שאפורקר, שהגיעה לישראל ממומביי, הודו, והתגיירה, עזבה את בעלה לשעבר ב-2016, היא לקחה איתה את בנה ו-400 שקלים. היא שילמה את שכר הדירה והשאירה את 2,000 השקלים הנותרים בארון מתוך רחמים, היא אומרת.

"מהיום הראשון לנישואים סבלתי מאלימות", היא מספרת. "אחרי החופה הלכתי הביתה והייתה שם אלימות. פחדתי לעשות צעד באותו היום, לעזוב את הנישואים. חשבתי, 'אני אתמודד עם זה'. התמודדתי עם זה במשך 14 שנה.

"תמיד נלחמתי על שלום בית. חשבתי, 'זה קל לפרק את המשפחה, אבל אני רוצה לבנות אותה'. רציתי שיהיה לבן שלי אבא נורמלי. היום אני מצטערת מאוד לומר שלא יכולתי לתת לו את זה, אבל הצלתי אותו", היא אומרת וקולה נשבר.

"מהיום הראשון לנישואים סבלתי מאלימות", היא מספרת. "אחרי החופה הלכתי הביתה והייתה שם אלימות. פחדתי לעשות צעד באותו היום, לעזוב את הנישואים. חשבתי, 'אני אתמודד עם זה'. התמודדתי עם זה 14 שנה"

כשהגישה תביעת גירושים, בית הדין הרבני ובעלה ביקשו ממנה לתת לנישואים הזדמנות נוספת. אלנה, שהייתה לבדה במדינה, ללא משפחה ועם חברים בודדים, הסכימה וחזרה אליו למשך שנה. אבל כשהמצב לא השתנה היא שוב עזבה.

ב-2018 בית דין רבני הוציא נגדו צו גירושים. עם סירובו, בעלה לשעבר פוטר מעבודתו במסגרת הסנקציות שהטיל עליו בית הדין. אבל הוא לא שינה את דעתו.
ואז, כמה חודשים לאחר מכן, הוא נעצר. הוא נכנע ללחץ, ולאחר שהסכימה לשלם לו סכום כסף גדול, הוא שחרר אותה סוף סוף.

"מעולם לא התכוונתי לגרום לו סבל. גם היום אני לא רוצה שהוא יסבול… אבל הוא העמיד אותי במצב כזה שלא הייתה לי ברירה", אומרת שאפורקר. היא מציינת שהוציאה גם הרבה כסף על מסמכי הגירושים, "אבל היום אני מרגישה שהיה שווה לשלם את הכסף הזה בשביל החופש שלי".

לפני שנה, ערב האירוע "הולכות להרים הרים" שהתקיים אז בפעם השנייה, הוא הסכים לתת לה גט, היא נזכרת. אבל בשימוע למחרת, כשחברותיה צעדו במדבר, הוא חזר בו. חברותיה המטירו עליה תמונות והודעות כדי לתמוך בה ולעודד אותה. "תודה לאל, היום אני כאן", היא אומרת בעליצות, "ציפור חופשיה!"