יש מעט מושגים פחות מדויקים בעולם מאשר ניצחון בבחירות בישראל. כחול לבן טענו לניצחון מכריע בספטמבר ובכל זאת, לא במפתיע, בני גנץ לא כיהן יום אחד כראש ממשלה. הסיבה נעוצה בדרישת השיטה היחסית שאלקטורט מפוצל להחריד יוליד רוב מוחלט, איכשהו.

כעת נטען שנתניהו זכה בבחירות השלישיות. ברור שיש אנשים שחושבים שכך הדבר – אבל לפי השיטה הנהוגה בישראל זה לא באמת קרה. על פי ספירת כמעט כל הקולות וגם לפי המדגמים – כל המפלגות החפצות בהמשך כהונתו זכו יחד בבין 58 ל-59 מנדטים מתוך ה-120. גם אם לא יגיעו ל-60 בסופו של דבר (וזה יתכן), מדובר בהישג מרשים בהתחשב בנסיבות ההזויות. אבל בלי 61, ניצחון זה לא.

כחול לבן טענו לניצחון מכריע בספטמבר ובכל זאת גנץ לא כיהן יום אחד כראש ממשלה. כעת נטען שנתניהו זכה בבחירות השלישיות. ברור שיש אנשים שחושבים שכך הדבר – אבל לפי השיטה הנהוגה בישראל זה לא באמת קרה

המפלגות שמתנגדות לו אינן מהוות גוש מגובש מכיוון שאביגדור ליברמן שונא את הרשימה הערבית המשותפת ובשל זאת הם יתקשו לשתף פעולה. עם זאת, ייתכן מאד שיהיה להם רוב. יש סיכוי שתמצא הדרך להשתמש בו

קשה להגזים עד כמה הנושא העיקרי של הקמפיין היה ביבי, כן או לא. זה מוזר ומביך עבור מדינה העומדת בפני סוגיות קריטיות ומורכבות, אך זה המצב.

נתניהו הפך ללב העניין בגלל העובדה יוצאת הדופן שהוא נאחז בהיסטריה בכסאו למרות שבקרוב מאד הוא יעמוד למשפט באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ראש ממשלה עם טיפת טעם טוב היה מתפטר, כמובן. ואכן, לפני 11 שנים נתניהו עצמו קרא לאהוד אולמרט להתפטר בגלל חקירת משטרה בלבד; אולמרט לא היה קדוש, אך הוא היה מספיק מענטש כדי להיעתר. נתניהו עשוי מחומרים אחרים.

אז איך שלא יהיה, ללא הפתעות מכיוון המעטפות הכפולות (וגם זה אפשרי) נתניהו לא ניצח, ואפילו קצת הפסיד (שוב, במונחים ישראלים מטושטשים).

הנושא העיקרי של הקמפיין היה ביבי, כן או לא. מוזר ומביך ככל שיהיה עבור מדינה העומדת בפני סוגיות קריטיות ומורכבות. זאת בשל העובדה יוצאת הדופן שהוא נאחז בהיסטריה בכסאו למרות המשפט המתקרב

אם ליברמן ישים בצד את שנאתו לרשימה הערבית המשותפת ויצטרף אליה יחד עם כחול לבן והעבודה-גשר-מרצ במטרה לסלק את נתניהו, נראה שהדבר יתאפשר. השאלה בפועל היא את מי הוא מתעב יותר – את הערבים או את ביבי וקומץ חרדיו. אף אחד לא מבין את האיש ואני בוודאי לא מתנבא – אם כי אני כן חושב שסילוק נתניהו יהווה צדק פואטי שיהיה גם טוב לישראל, במיוחד אחרי קמפיין השיסוי, ההסתה, השנאה וההכפשה שניהל הליכוד. פתרון יחסית פשוט יהיה תמיכת ליברמן בחוק שימנע מינוי רו"מ הנאשם בפלילים; זה לא יביא קואליציה בהכרח, אבל אם בג"צ לא יתערב זה יסיים את סאגת נתניהו.

ועדיין, הנרטיב השתרש שנתניהו ניצח. על מה זה מבוסס?

זה מבוסס על ההנחה (הוודאית כמעט) שהליכוד זכה ביותר מנדטים מכחול לבן. וזה קרה בין היתר כי נתניהו נגס בהצלחה במפלגת ימינה הדי פריכה. אבל הקולות נשארים בגוש הימין, וזה לא מעלה ולא מוריד דבר. היתרון על בסיס מפלגתי, בשיטה הישראלית, שווה כקליפת השום, פחות או יותר.

נתניהו היה הראשון לטעון זאת אם המצב היה הפוך. כך עשה ב-2009 כאשר קדימה "ניצחה" את הליכוד אבל גוש ימין בעצם גבר. הוא לא התלבט לרגע, והוא צדק, וכך נהיה ראש ממשלה. כך בעצם קרה גם בספטמבר.

נתניהו היה הראשון לטעון שניצחון מפלגתי שווה כקליפת השום – אם המצב היה הפוך. כך עשה ב-2009 כשקדימה "ניצחה" את הליכוד אבל גוש ימין גבר. הוא לא התלבט לרגע, וצדק, וכך הפך לרה"מ. כך בעצם קרה גם בספטמבר

כעת הליכוד מנסה למסמר את הנרטיב הכוזב שגודל המפלגה הוא הקובע. הדבר דומה למצב שהילרי קלינטון הייתה טוענת שניצחה בגלל יתרונה ב-2016 במניין הקולות הארצי על אף שלפי השיטה האמריקאית הוא לא קובע דבר. זו שטות גמורה, ובכל זאת עיתונאים משתפים פעולה. מדוע הם מגבים את השקר? רבות הסיבות:

• ראשית, הם חשודים (בצדק לרוב) בביקורת נגד השלטון – ומקווים להפריך זאת דרך התקרנפות שקופה.
• שנית, התקשורת היא ברובה עסק מסחרי במצוקה בגלל סיבות גלובליות הקשורות למהפכה הדיגיטאלית. תמיד יש מתח, לא רק בישראל, בין אתיקה עיתונאית לבין טעם ההמון שהוא בעצם שוק הצרכנים. כיום חשוב מתמיד לא לעצבן אותם. יש רושם שהנוטים להתעצבן על התקשורת הם הביביסטים.
• שלישית, נעשה לאחרונה מאמץ להציף את גלי האתר בעיתונאים ימניים ודתיים, תופעה חדשה וסבירה שמבקשת לנטרל את העובדה שהמקצוע מושך באופן טבעי אנשים בכל העולם בעלי חשיבה חופשית שנוטים לצד הליברלי. כך מקבלים את עמית סגל מערוץ 12, שכמעט מתהדר בימניותו, ככתב הפוליטי הבולט בטלוויזיה.
• רביעית, יש בציבור סוג של מיאוס ותדהמה ממחזה האבסורד של שלוש מערכות בחירות בשנה. כך מקבלים את יואב קרקובסקי מהתאגיד שמצהיר כי "הדבר האחרון" שהוא רוצה זה בחירות רביעית. בא לך לצעוק: "באמת? האם ממשלה נוראית לא גרועה קצת יותר?"
• חמישית, התקשורת אוהבת סיפור טוב. ונתניהו המתגבר איכשהו על השערוריות המרהיבות, המשפט המתקרב והביטחוניסטים הרוטנים זה אכן סיפור מדהים.

וכך, כבר ביום שני ב-2200, הכתבים התחרו ביניהם בקשירת כתרים והשתטחות לרגלי הראיס אשר גבר על האליטות כעוף החול המיתולוגי (יחד עם רעייתו האוחזת בידו תמיד, ויוצא חלציו המצייץ בהפקרות).

וכך, כבר ביום שני ב-2200, הכתבים התחרו ביניהם בקשירת כתרים והשתטחות לרגלי הראיס אשר גבר על האליטות כעוף החול המיתולוגי (יחד עם רעייתו האוחזת בידו תמיד, ויוצא חלציו המצייץ בהפקרות)

זה קצת מזכיר את התקשורת האמריקאית שברובה מיהרה להסכים שדונלד טראמפ נוקה מכל אשמה בדו"ח מולר – דבר שלא היה ולא נברא. עד שהעובדות התבררו הנרטיב התקבע וכולם עברו לסקנדל התורן הבא, מותשים, מיואשים והמומים.

רק שיהיה ברור: אני לא אומר שהאופוזיציה הצליחה. כחול לבן ניהלה קמפיין שאנן וחסר אנרגיה ומעוף, ולא ברור בכלל שגוש אנטי-ביבי באמת יחזיק מים. אני חושש, בעצם, שלא.

נתניהו, על כל מגרעותיו בתחומי ההגינות והחזון האסטרטגי עבור מדינתו, הוא אדם מבריק וכריזמטי, ויש מצב שהוא הפוליטיקאי הטוב בעולם. גם אם יתקשה להקים קואליציה, בסופו של דבר הוא עלול להישאר על כסאו עוד זמן ממושך, ואולי אפילו קדנציה מלאה.

אבל נכון לעכשיו, יהיה אשר יהיה, הוא לא "ניצח." העם לא "קבע נחרצות" שהוא צריך להישאר ושהשחיתות לא חשובה. הפוליטיקאי הטוב בעולם בחיים לא היה נכנע לנרטיב כוזב ורופס שכזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com