אנשים לובשים מסכות פנים מחשש להידבקות בנגיף הקורונה. נמל התעופה בן גוריון, פברואר 2020

פונים ללב של האזרחים, אבל המדינה דופקת נפקדות

הממשלה מצפה מהציבור להבין שהוא לא יכול לבנות עליה שתטפל בכל השלכות המגיפה ● סביר להעביר את האחריות לציבור כשמדובר בהנחיות שניתנו לבידוד הביתי ● אבל כשהעברת האחריות מתפשטת גם לתחום הכלכלי, יש לזה מחיר ● והשולמנים משלמים אותו ● פרשנות

השאלה אם משרד הבריאות מנהל את המאבק בקורונה מתוך היסטריה והחמרת יתר, או אולי דווקא באחריות שהולמת את חומרת המצב, תלווה אותנו כנראה עוד תקופה. על דבר אחד נדמה שאפשר להסכים – המשבר מנוהל. החלטות משמעותיות מתקבלות ומיושמות במהירות, וגם אם לעתים יש בלגן והכל קורה תוך כדי תנועה (כאילו אפשר אחרת במצב כזה) – ברור שיש אסטרטגיה מנומקת.

בשלב הזה גם אפשר לסגת מהטענות כי הקפדנות היתרה נגזרת ממזימה פוליטית. אם זה היה המצב, הייתה מושמעת צפירת הרגעה למחרת הבחירות. בפועל, הצעדים הקיצוניים ביותר ננקטו 48 שעות אחרי סגירת הקלפיות. לפעמים כדאי לספור עד שלוש לפני שממהרים לאמץ ולהפיץ תיאוריות קונספירציה.

הדברים האלה תקפים לגבי מה שנוגע להיבט הבריאותי נטו של המגיפה ושל הניסיון לבלום אותה. כי בשלל היבטים אחרים – כלכליים, משקיים, לוגיסטיים – מדינת ישראל ומשרד הבריאות הרבה פחות מוכנים למגה-אירוע שפוקד אותנו.

קלפי בירושלים עבור מצביעים שהוכנסו להסגר מחשש שנחשפו לנגיף הקורונה. מרץ 2020 (צילום: Nati Shohat/Flash90)
קלפי בירושלים עבור מצביעים שהוכנסו להסגר מחשש שנחשפו לקורונה. מרץ 2020 (צילום: Nati Shohat/Flash90)

ניכר שבמשרד הבריאות נעשו במהלך השנים הכנות ותורגלו תרחישים למצב שבו מגיפה עולמית תתדפק על שערינו. אבל התרחישים נעצרו ברמת המאבק בנגיף, בעוד למגיפה – כמו שהולך ומתחוור מיום ליום – יש השלכות רחבות הרבה יותר.

כשהממשלה יוצאת למלחמה בעזה ופוקדת על האזרחים להישאר בבית, הם מקבלים פיצוי. כשהמדינה יוצאת למלחמה במגיפה אין מנגנון כזה. כל אחד לנפשו ולאוברדראפט שלו. עכשיו זה כבר רבבות, ומי יודע מה יהיה בשבוע הבא

למשל, סוגיה שכבר עכשיו פוגעת באלפי אם לא רבבות "שולמנים": שכיר שיושב שבועיים בבית, מקבל תעודת מחלה רשמית ומשכורתו לא תיפגע. עצמאי שנגזר עליו להיכנס לבידוד ביתי, אכל אותה. אני מכיר באופן אישי כמה עצמאים שיושבים בימים אלה בבית, מנוטרלים מעבודה, ותוהים מאיפה הם אמורים לכסות את הבור שהולך ונפער בחשבון הבנק שלהם. המצב רק מחמיר כשמדובר בעסקים משפחתיים, שבהם שני בני זוג מנוטרלים ביחד או בזה אחר זה.

כשהממשלה יוצאת למלחמה בעזה ופוקדת על האזרחים להישאר בבית, הם מקבלים פיצוי. כשהמדינה יוצאת למלחמה במגיפה אין מנגנון כזה. כל אחד לנפשו ולאוברדראפט שלו. אם עד לפני יומיים היה מדובר בכמה אלפי ישראלים, נתח זעיר משוק העבודה, עכשיו זה כבר רבבות, ומי יודע מה יהיה בשבוע הבא.

למעשה, גם ההגנה שמקבלים השכירים לא באה על חשבון המדינה, אלא על חשבון המעסיקים, שאמורים לשלם להם שכר מלא. כשמדובר במעסיקים גדולים סביר שהם יוכלו לספוג את זה, אצל מעסיקים קטנים זה מורכב יותר. הם כבר פנו במחאה לממשלה, ספק אם מישהו יקשיב. הרי אנחנו אחרי הבחירות, לא לפניהן.

הנחת העבודה היא שלכל אדם שנגזר עליו להיכנס לבידוד ביתי יש משפחה או חברים שידאגו לו לצרכים בסיסיים. זה לא תמיד נכון. יש ישראלים שכבר עכשיו כלואים בבית וזקוקים לתרופות, ואין מי שיביא להם אותן

ויש עוד שלל לקונות: הנחת העבודה היא שלכל אדם שנגזר עליו להיכנס לבידוד ביתי יש משפחה או חברים שידאגו לו לצרכים בסיסיים. זה לא תמיד נכון. יש ישראלים שכבר עכשיו כלואים בבית וזקוקים לתרופות מבית המרקחת, ואין מי שיביא להם אותן. או כאלה שחוזרים מחו"ל הישר לבידוד (בגלל שהגיעו מאחת המדינות ה"נגועות"), אין להם רכב פרטי וגם לא בן משפחה שיכול לתת טרמפ.

י', למשל, סטודנט שלומד באיטליה וחזר השבוע לארץ, נאלץ לקחת מונית בעלות של מאות שקלים – עבורו מדובר בסכום עתק – ליישוב המרוחק שבו הוא מתגורר. המדינה אסרה עליו להשתמש בתחבורה הציבורית, אבל לא נערכה לספק חלופה.

יעקב ליצמן (צילום: Flash90)
יעקב ליצמן (צילום: Flash90)

פרופ' ארנון אפק, לשעבר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (וכיום המשנה למנכ"ל שיבא), שגויס לצוות ההסברה למשבר, הודה השבוע ב"יהיה בסדר" בגל"צ שמשרד הבריאות פשוט לא חשב על כך מראש: "לא הבנו את כל המשמעויות של כל תהליך ותהליך", הוא אמר, "אני בטוח שאחרי האירוע הנוכחי נלמד ונפיק לקחים". אפק, אגב, סבור שבשום במדינה בעולם לא נערכו טוב יותר למגיפה.

מי שמכיר את האופן שבו עובדים משרדי הממשלה יכול לשער למה זה קרה: ההשלכות הרחבות של המגיפה נוגעות בטריטוריה של שורה ארוכה של משרדי ממשלה – רשות המסים, משרד הכלכלה וכו'. תיאום ודיאלוג הם, בלשון המעטה, נקודת תורפה בממשלה שבה במקרים רבים יד ימין ויד שמאל לא מתקשרות.

הדדיות היא שם המשחק: "אם אני צריך להיכנס מחר לבידוד", אמר לי בעל עסק קטן במרכז, "אין סיכוי שאני עושה את זה. כרגע המצב הוא שבידוד זה בשביל אנשים שיכולים להרשות לעצמם. אני לא יכול, וכמוני יש המון"

כרגע, כפי שאפק הודה, הממשלה מצפה מהציבור להבין שהוא לא יכול לבנות עליה שתטפל בכל השלכות המגיפה. המגמה של העברת האחריות לציבור סבירה כשמדובר בהישמעות להנחיות הבידוד הביתי: אי אפשר להצמיד שוטר ופקח לכל אזרח. אבל כשהעברת האחריות מתפשטת לתחום הכלכלי, יש לזה מחיר. אם המדינה דורשת מאזרחיה אחריות, היא צריכה לספק להם בתמורה רשת ביטחון.

הדדיות היא שם המשחק: "אם אני צריך להיכנס מחר לבידוד", אמר לי השבוע בעל עסק קטן במרכז, "אין סיכוי שאני עושה את זה. כרגע המצב הוא שבידוד זה בשביל אנשים שיכולים להרשות לעצמם. אני לא יכול, וכמוני יש עוד המון".

יש, כמובן, נסיבות מקלות. במאבק באויבים אנושיים אנו מתורגלים, זו הפעם הראשונה שמגיפה עולמית מגיעה לפה. טבעי שיש היבטים בהם אנו לא מוכנים. מצד שני, הנה מחשבה מטרידה: מה יקרה כשחלילה תהיה פה רעידת אדמה?

אז לפנות אל הלב של האזרחים זה יפה, ובאמת ראוי שהציבור הישראלי יגלה אחריות וישמור על בריאות הקהילה. רק שבשביל הטנגו הזה צריך שניים, והצד של המדינה דפק נפקדות.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 793 מילים ו-1 תגובות
סגירה