כשהפכתי לנהגת המשפחתית, החלטתי שאקים מערכת תחבורה ציבורית

תחבורה ציבורית. אילוסטרציה (צילום: nisi/iStock)
nisi/iStock
תחבורה ציבורית. אילוסטרציה

המחיר של לגור במרחב הכפרי, הוא להיות עבד למכונית ולהסעות. עברו הזמנים בהם המייסדים והחלוצים שהקימו את המשקים, עבדו רק במשק החי ובשדות שליד הבית, נהגו בטרקטור או בעגלה רתומה לסוס למחסן, למתבן, למחלבה ולסילו, בשלב מאוחר יותר במכונית ישנה או טנדר עם קילומטראז' עתיק ובגאז' פתוח, אשר סיפקו את צרכי הניידות שלנו בכל מה שנדרש מאיתנו כאוכלוסיית המרחב הכפרי של אותם ימים.

מרחב הניידות של אוכלוסיית המגזר הכפרי היה מצומצם: מי יצא מהמרחב של המושב? מהכפר? מהקיבוץ? ואם כן, אז זה היה בתיאום עם המזכירות, כדי להצטרף לעוד מכונית, או לחכות לקו שעובר בישוב, פעם או פעמיים ביום.

מרחב הניידות של אוכלוסיית המגזר הכפרי היה מצומצם: מי יצא מהמרחב של המושב? מהכפר? מהקיבוץ? ואם כן, אז זה היה בתיאום עם המזכירות, כדי להצטרף לעוד מכונית, או לחכות לקו שעובר בישוב, פעם או פעמיים ביום

המרחב הכפרי השתנה במהלך השנים. הכל השתנה ומישהו נרדם בשמירה בהבנת המציאות הקיימת וזרם עם המעבר למכונית אחת שהפכה לצי המכוניות המשפחתי, מצב שקם עלינו והפך אותנו לעבדים לאורח חיינו שהשתנה יחד עם המציאות התעסוקתית והחיים בכלל.

המכונית למשפחה, שפתרה את צרכי הניידות שלנו, הפכה לגולם שקם על יוצרו: רדיוס הניידות של כולנו גדל והתרחב, הילדים שפעם שיחקו ובילו בבית העם, בשדות ובבתי חברים וחברות בגבולות הישוב, נעים כיום בין חוגים לחיי חברה אינטנסיביים, ברחבי המועצה ומחוצה לה, ללא יכולת להגיע אליהם ללא עזרת ההורים והסעות.

כולנו הפכנו תלויים אך ורק ברכב הפרטי. כשאנו יוצאים ליום עבודה בעיר הסמוכה, במרכז וברחבי הארץ, אנו חייבים לחזור הביתה ולהסיע את הילדים ממקום למקום. אני אמא לארבעה ילדים וכידוע לרובנו, אמא, ולא משנה איזו אמא, קרייריסטית ככל שתהיה- הופכת לנהג מונית ומשעות אחר הצהרים מסיעה את הילדים לכל מחוזות חפצם ויעדם.

מדי יום נהגתי-הלוך חזור, הלוך וחזור. לכל ילד יש את היעד שלו ולפעמים ברדיוס גדול ורחוק אחד מהשני. כמויות הזמן שנהגתי על פני עמק חפר ומחוצה לו, היו כבר משרה שנייה וזה לפני שמגיעים בערב הביתה ומתארגנים לארוחת ערב וקצת הפוגה מיום העבודה וכל המשימות שהופכות מובנות מאליהן!

מדי יום נהגתי-הלוך חזור, הלוך וחזור. לכל ילד יש את היעד שלו ולפעמים ברדיוס גדול ורחוק אחד מהשני. כמויות הזמן שנהגתי על פני עמק חפר ומחוצה לו, היו כבר משרה שנייה וזה לפני שמגיעים הביתה ומתארגנים לארוחת ערב

כך גם חברי וחברותי הגרים בשכנות אלי.

יום אחד הבנתי שלצד חיינו העמוסים ממילא, הפכנו לנהגים ונהגות במשרה מלאה.

כמו הרבה דברים בחיים, הדברים מתחילים מתובנות פרטיות:

אני נוהגת ונוהגת והמחשבות זורמות לי בראש כשהסימן קריאה של "ככה זה, זה מה שיש!", הופך להיות סימן שאלה: "למה זה ככה?" האם לא יכול להיות אחרת?"

יותר ויותר גמלה בי ההכרה שאין מצב שזו המציאות היחידה. חייבת להיות אלטרנטיבה – צריך רק ליצור אותה.

זה אפילו לא ממוקד אך ורק בהסעות ילדים. בעמק חפר מתגוררים אנשים מבוגרים וקשישים שכבר אינם נוהגים, יש כאלו שאין להם רכב או שאין להם רישיון נהיגה, יש אנשים שאינם מעוניינים כבר לנהוג כי זה מתיש, כי יש עומס בכבישים, נהיגה פרועה וזה מלחיץ אותם.

הפקקים האינסופיים, העייפות המצטברת, הזמן שהולך לאיבוד, הזיהום הסביבתי – כל אלו הם חלק מהמציאות שאנו נוטים לקבל אותה כגזירת גורל.

זמן ההגעה והחזרה ארוך כאילו אנו גרים בקצה השני של המדינה.

הבנתי שאם אין פיתרון אז צריך ליצור אותו. זה אולי אחד מהרגעים המכוננים בהם החלטתי על ריצתי לראשות המועצה. מתוך הרצון ליצור מציאות חדשה וטובה המותאמת למציאות החיים בעמק חפר, בעידן בו צריך לחשוב מחדש על הנורמות של שימוש בתחבורה פרטית ותחבורה ציבורית ואת הגברת המודעות לשימוש בתחבורה ציבורית, כדי לחזור לאורח חיים שפוי.

הבנתי שהסיפור האישי שלי – הוא הסיפור האישי של כולם.

במצע הבחירות שלי, מיקמתי את נושא התחבורה בראש סדר העדיפויות, יזמתי ובניתי את תכנית "מהפכת התחבורה", עם קמפיין גדול, מקצועי ומתוכנן סביב הנושא, פתרונות חדשניים לתחבורה חכמה במרחב הכפרי במטרה להוציאו לפועל לאחר כניסתי לתפקיד.

לאחר שהפכתי ראשת המועצה, כינסתי צוותים מקצועיים ולאחר עבודה רצינית, מאומצת של מיטב האנשים ברשות ובהירתמות של גורמי המקצוע במדינה – התכנית החלה לקרום עור וגידים והבשילה לרגע בו אנו עומדים מולו היום.

השבוע, זהו רגע חגיגי ביותר, אולי המרגש והמשמעותי ביותר מאז כניסתי לתפקיד, בו השקנו את "קווי חפר": פרוייקט התחבורה הציבורית הייחודי והמכונן של עמק חפר, פרוייקט ראשון מסוגו וחסר תקדים במרחב הכפרי.

קווי חפראני מקווה שמכאן רק נשכיל ללמוד את מכלול ההיבטים והצרכים שבוודאי יעלו ויצוצו עם הזמן, אנו מוכנים לכך כדי לשכלל ולשפר ולהנגיש את התחבורה הציבורית והיכולת להגיע ליעד במהירות וביעילות לכלל הישובים שלנו על מאפייניהם היחודיים.

כאמירה כללית: במציאות הקיימת היום, אני רואה חשיבות עצומה לקידום התחבורה הציבורית במרחב הכפרי בפרט, וברחבי המדינה בכלל, 7 ימים בשבוע עם מענה מותאם לאזורי המדינה השונים, כמפתח להורדת העומסים בדרכים וצמצום כלי הרכב, מניעת אובדן חיי בני אדם, חיסכון בבזבוז זמן יקר והפחתת נזקי הזיהום הנגרם מכך.

כולי תקווה שמנהיגי המדינה אשר יגיעו בקרוב, ישכילו לשמוע את השטח ולהתמודד עם המפגע שיצרנו במו ידינו והפך לבעיה במקום לפיתרון.

ד"ר גלית שאול היא ראשת המועצה האזורית עמק חפר. עורכת דין ובעלת דוקטורט בקרימינולוגיה מאוניברסיטת L.u.d.e.s בלוגאנו, שווייץ. ניהלה את תחום ההתנדבות במערכות ציבוריות במשרד הרווחה ושמשה מנכ"לית מרכז רקמן, המרכז לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן. שאול נשואה ללירון ואם לארבעה ילדים. מתגוררת במושב חגלה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 754 מילים
סגירה