בימים שלאחר הבחירות, עוד בטרם הספיקה לשקוע צחנת הבחירות, החלו חברי סיעת כחול לבן בכנסת לעמול על יוזמה מקורית: קידום תיקון לחוק יסוד הממשלה, שימנע מנשיא המדינה את הטלת הרכבת הממשלה על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום.

בנימין נתניהו, שנדמה כי יהיה מוכן גם להשליך שק מלא בגורי חתולים ללהבות בשביל עוד עשרים דקות על כיסא ראש הממשלה (הוא יאשים בזה את השמאל, לא לדאוג), זעק כהרגלו נגד היוזמה: בני גנץ מנסה לגנוב את הבחירות… מיליוני בוחרים לא ייתנו לקדם את החוק.

לכאורה, אפשר לטעות ולחשוב שהדאגה של נתניהו היא בכלל לאזרחים: זה לא בשבילו, חלילה, זה בשבילם הוא עושה הכל. אולם ככל שחושבים יותר על הדברים, נראה שנתניהו לכוד בסתירותיו הפנימיות, ולא נותר אלא שלא להאמין לו גם הפעם.

קודם כל, נתניהו אומר כי מדובר בחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה. נתניהו יודע אמנם שאין מניעה דמוקרטית על פניו לקדם חוק כזה, אלא שהוא רק מאיים (בצורה פאסיבית אבל אגרסיבית), כי הבייס שלו לא יוכל לשלוט בעצמו, וימנע את ההעברה של חוק שכזה בגופו (אולי הוא אפילו מאותת לבייס שלו, אומנות אותה משכלל כבר ארבעים שנה, שאם הם יראו שהיוזמה מתקדמת, עליהם ליטול את היוזמה ולפעול).

נתניהו למעשה קובל על יוזמה שעל פניו היא חוקית לחלוטין: להעביר חוק בכנסת שימנע ממי שהוגש נגדו כתב אישום להרכיב ממשלה. כל עוד הכנסת מחליטה על כך ברוב קולות, אין בזה כל פסול מבחינה חוקית יבשה. נתניהו עצמו תמך בכך כאשר אולמרט היה ראש ממשלה. אולם לפי נתניהו, יש בכך פגיעה ברצון העם.

אבל מה אם, נניח, בליכוד יגייסו עריקים ממפלגות מחנה המרכז-שמאל? אז הרי על פניו ברור שמי שבחר באותם נבחרי ציבור, לא ציפה שהם יערקו למי שמתחרה ישירות על אותה הגמוניה. לפי נתניהו, מדובר במופת של דמוקרטיה.

איך מיישבים את הסתירה הזאת, לפיה אסור להעביר חקיקה ברוב בכנסת כי זה נגד רצון העם – אבל לתת אתנן פוליטי לנבחר ציבור כדי שיעבור צד ויעניק מספיק מנדטים למי שלא קיבל אותם בבחירות, דווקא כן מתיישב רצון העם והדמוקרטיה?

איך מיישבים את הסתירה, לפיה אסור להעביר חקיקה ברוב בכנסת כי זה נגד רצון העם – אבל לתת אתנן פוליטי לח"כ כדי שיעבור צד ויעניק מספיק מנדטים למי שלא קיבל אותם בבחירות, דווקא כן מתיישב רצון העם?

גם על זה נתניהו חשב: העם, זה רק הציונים. את הערבים לא צריך לספור. כלומר, דמוקרטיה מתמצת ברצון העם ושלטון הרוב, ולא כוללת מנגנוני איזונים ובלמים, מוסדות משפטיים, הגנה על זכויות המיעוט וכדומה.

אבל זה ניחא: נתניהו אומר שהרוב הקובע הוא רק הרוב הציוני. גם כאן יש סתירה: יעקב ליצמן הוא ציוני? הוא אפילו לא מוכן להישבע כשר למדינת ישראל. יהדות התורה היא מפלגה אנטי-ציונית לא פחות מהרשימה המשותפת. כל נסיון לטעון אחרת ייקלע לעוד סתירה.

והביביסטים? הם שבויים עדיין בקונספציה לפיה נתניהו הוא מה שרוב הציבור רוצה, וחייבים לכבד זאת. גם כאן אפשר למצוא סתירה: רגע אחרי שנתניהו נאם נאום ניצחון כדי לקבע תודעה ציבורית של ניצחון (כפי שעשה ג'ורג' ווקר בוש בבחירות בשנת 2000 לנשיאות ארה"ב), קראו הביביסטים להדיח את מנדלבליט. וכאשר התברר שאין 61 מנדטים? פתאום מה שחשוב הם יסודות הדמוקרטיה.

ועל זה אני אומר, א גרוייסע דמוקרטיה: ראש הממשלה שנבחר דמוקרטית, לא מכבד את כללי המשחק הדמוקרטיים. וככל שהוא פחות מכבד אותם, כך הוא יותר פופולרי.

אם הולכים לבחירות רביעיות, אני צופה שיהיו קריאות בליכוד לביטול הדמוקרטיה, ולכונן כאן ביביקרטיה.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.