מפלגת ישראל ביתנו הודיעה ביום חמישי כי היא תתמוך בחוק שימנע מראש הממשלה בנימין נתניהו להקים את הממשלה הבאה, מהלך שפירושו ככל הנראה רוב בכנסת לטובת החקיקה.

"בישיבת הסיעה שהסתיימה כעת הוחלט לפעול לקידום שני חוקים", נאמר בהצהרתה של מפלגת הימין החילונית. "הראשון, חוק המגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות. השני, חוק המונע מח"כ שעומד נגדו כתב אישום להיות מועמד להרכבת ממשלה".

זאת הייתה פצצה. רב המפריד בין השותפים לקואליציה המתנגדת לנתניהו – כמעט בכל נושא, כחול-לבן קרובה יותר לליכוד מאשר למפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת. אבל כולם מאוחדים באופן זמני באמונה הספציפית והצרה שתקופת שלטונו של נתניהו צריכה להסתיים.

רב המפריד בין השותפים לקואליציה המתנגדת לנתניהו – כמעט בכל נושא, כחול-לבן קרובה יותר לליכוד מאשר לרשימה המשותפת. אבל כולם מאוחדים זמנית באמונה שתקופת שלטונו של נתניהו צריכה להסתיים

בהתייעצות פנימית בישראל ביתנו, שדלפה לתקשורת, ליברמן תיאר את מטרתו כלהלן: "דבר אחד ברור: לא נאפשר לנתניהו ללכת לבחירות רביעיות. המטרה שלנו היא להקים ממשלה כמה שיותר מהר ולשלוח את נתניהו לפנסיה. גם חברי כנסת מהליכוד שמדברים איתי אומרים לי 'כל הכבוד על המהלך', הם רוצים לראות את נתניהו מסיים את תפקידו ועוזב את בלפור".

עם ההכרעה של ליברמן, חגיגות הניצחון של הליכוד ביום הבחירות קרסו פתאום לכדי האפשרות הכואבת של סופה הקרוב מאוד והפתאומי מאוד של תקופת שלטונו הארוכה של נתניהו.

ועדיין.

מערכת הבחירות הישראלית נראית פשוטה על הנייר – בחירות כלל-ארציות, שבהן מצביעים לרשימת מפלגות, והממשלה נבחרת על פי הרוב בכנסת. אבל היות שהחברה הישראלית היא כה מורכבת ומפולגת, הרי שלכל רוב דרושה תמיכה מצד אוסף רחב של תת-תרבויות ומגוון של אינטרסים וזהויות. הניסיון לפלס את הדרך על ידי משא ומתן בפוליטיקה הישראלית עשוי להוביל לפרשות דרכים מוזרות ולפניות פרסה לא צפויות.

בעקבות הודעתו של ליברמן, המערכת הפוליטית הישראלית נמצאת כעת באחת מנקודות הצומת הללו.

יש בליכוד מי שלובש שק ואפר לנוכח האפשרות שהחוק ימנע מנתניהו לעמוד בראשות הממשלה ויעביר את הניצחון לידי קואליציית גנץ-ליברמן-הרשימה המשותפת, שפעם היה קשה להעלותה על הדעת – אולי לא קואליציה מוצהרת באופן רשמי, אבל בכל זאת רוב ברור שיצביע יחד כדי להחליף את נתניהו.

אבל לא כולם בליכוד מתאבלים. יש מי שממליצים להתאזר בסבלנות ומתעקשים שהמכשלה הזאת למעשה איננה מכשלה כלל.

השנה החולפת לימדה את הליכוד שהוא אינו יכול לזכות ברוב מוחלט. אבל היא גם לימדה את הליכוד שהתמיכה בנתניהו מצד כ-45%-48% מציבור הבוחרים היא יציבה ומהימנה.

השנה החולפת לימדה את הליכוד כי אינו יכול לזכות ברוב מוחלט. אבל היא גם לימדה את הליכוד שהתמיכה בנתניהו מצד כ-45%-48% מציבור הבוחרים היא יציבה ומהימנה

תנו לבני גנץ לנסות לשלוט עם ממשלת המיעוט שלו, שיציבותה תלויה בכך שהן המפלגות הערביות והן חבריהן הימנים של תל"ם וישראל ביתנו יחתרו כולם באותו הכיוון, טוען כעת הפלג הזה בליכוד.

תנו לגנץ לנסות להעביר תקציבים, למנות שרים, לנהל סבב לחימה עם חמאס בעזה ולשרוד הצבעת אי-אמון, כל זאת בזמן שהוא מנסה לרצות את האג'נדות המנוגדות לחלוטין של בעלי בריתו.

וכשהוא ייכשל, כשהטענה שעליה מבוססת כחול לבן – כי היא מהווה אלטרנטיבה מעשית ויציבה לשלטון הליכוד – תתגלה כתעתוע, הליכוד יהיה שם ויסתער על יום הבחירות הלא כל כך רחוק כדי לתבוע בחזרה את הכתר לעוד עשור של שליטה פוליטית בלתי ניתנת לערעור.

זוהי תחזית מנחמת עבור הימין, שמתארת נכונה את האתגרים העיקריים שצפויים לעמוד בפני גנץ. ומי יודע? אולי עד שגנץ ייפול, משפטו של נתניהו יסתיים בזיכויו, והוא ישוב ללא דאגות לשדה הקרב הפוליטי.

נתניהו מצדו נוטה, כך נראה, לגישה אגרסיבית יותר. אם הוא אינו יכול להרכיב לעצמו כהונה חדשה כראש הממשלה מתוצאות הבחירות של יום שני, מטרתו תהיה לכפות על סדר היום הציבורי עניינים מעוררי מחלוקת שיאלצו את שותפיו המפולגים של גנץ להתקוטט ביניהם ולהתייצב זה כנגד זה. ירי טילים מעזה או הבטחתו של גנץ מלפני הבחירות להוציא לפועל חלקים מתוכנית השלום של טראמפ יהיו מקום טוב להתחיל בו.

אם ידחף את הקואליציה של גנץ אל נקודת השבירה, נתניהו יכפה למעשה בחירות נוספות, שבהן טענתו כי גנץ מתכנן להקים ממשלה שתהיה "תלויה ברשימה המשותפת" תישמע אמינה יותר – והוא יבקש מתומכיו באופן מפורש מנדט לבטל את החוק המונע ממנו לעמוד בראשות הממשלה.

זו תהיה ההזדמנות שלו – אל מול גנץ שייחלש וליברמן שיאבד את אמון המצביעים, כך הוא מקווה – להשיג את "ניצחון הנוקאאוט" שחמק ממנו מאז אפריל.

אם ידחף את הקואליציה של גנץ אל נקודת השבירה, נתניהו יכפה למעשה בחירות נוספות, שבהן טענתו כי גנץ מתכנן להקים ממשלה שתהיה "תלויה ברשימה המשותפת" תישמע אמינה יותר

אם כן, הליכוד נתון כעת בוויכוח פנימי מורכב בנוגע לעתיד, שתחזיתו קודרת פחות עבורו מכפי שנראה היה בעקבות ההצהרות של יום חמישי.

אבל הוויכוח הפנימי בליכוד הוא לא הדבר המוזר ביותר ברגע הפוליטי הנוכחי בישראל. הדבר המוזר ביותר הוא אולי העובדה הפשוטה כי תקוותו הטובה ביותר של גנץ למנוע מנתניהו את ראשות הממשלה עשויה להיות אותו הדבר בדיוק שימנע מגנץ באופן מוחלט ולצמיתות את הניצחון שהוא נלחם למענו במאמץ כה רב.

נתניהו הרי כבר עשה את העבודה עבור מפלגתו ועבור המחנה הפוליטי שלו. הוא השיג לליכוד 36 מנדטים ביום שני ומספר גדול ועקבי של קולות לברית הימנית-דתית. על רקע היציבות הזאת, הדבר היחיד שמונע מהליכוד לחזור בקלות אל משרד ראש הממשלה – הוא נתניהו עצמו.

נתניהו זוכה להלל ולהערצה בימין, אבל הוא גם שנוא בקרב מספר גדול להפתיע של מנהיגים מהימין, מסיבות אישיות יותר מאשר בגלל כל מחלוקת פוליטית.

ליברמן, נפתלי בנט ואילת שקד מרשימת ימינה ומשה יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר מכחול-לבן נמנים עם הפוליטיקאים הרבים משורות הימין שמסכימים עם נתניהו ברוב הנושאים המדיניים אבל חשים כי הם סבלו מעשי בגידה והתעללות מתמשכים מצדו. לנתניהו יש כישרון לדחוף תומכים ובעלי ברית קרובים אל מחנה האויב, וכמה מאותם בעלי ברית לשעבר הפכו להיות יריבים פוליטיים חזקים.

בתעמולת הבחירות שלו, נתניהו האשים את מתנגדיו כי הם משתייכים למחנה "רק לא ביבי". מתנגדיו מסכימים במידה רבה. התנגדותו של ליברמן לנתניהו נובעת מיותר מ-20 שנה של טינה וחוסר אמון הדדיים – שחלק גדול מהם נגרם על ידי נתניהו עצמו.

ליברמן עצמו הסגיר ביום חמישי את העובדה כי תמיכתה של ישראל ביתנו בחקיקה שתמנע מנתניהו לעמוד בראשות הממשלה היא אמצעי להשגת דבר אחד בלבד: להיפטר סוף סוף מראש הממשלה המחזיק זמן ארוך בתפקיד.

אבל כאן טמון המכשול: מתנגדי הליכוד להוטים יותר להיפטר מנתניהו מאשר להחליף את הליכוד כמפלגת השלטון. דבר זה יוצר הזדמנות מפתיעה עבור המפלגה. הוצאתו של נתניהו מהמשוואה היא במידה רבה מה שעומד בין הליכוד לבין השגת רוב קואליציוני ברור בכנסת.

ליכוד בהנהגתו של יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ או גלעד ארדן, או כל מנהיג מהספסלים הקדמיים של הליכוד, ימצא מולו ישראל ביתנו נאמנה ומפלגת עבודה ידידותית יותר (שלא לדבר על סיעת תל"ם או ליכודניקים לשעבר בכחול-לבן), שישמחו להשיג לעצמן ולבוחריהן את פריבילגיות השלטון, עכשיו משהבטחת התעמולה שלהן לסלק את נתניהו הוגשמה.

לפתע האינטרסים של הליכוד בן 36 המנדטים ונתניהו האחד מתנגשים.

ליכוד בהנהגתו של אדלשטיין, כ"ץ או ארדן, ימצא מולו ישראל ביתנו נאמנה ומפלגת עבודה ידידותית יותר, שישמחו להשיג לעצמן ולבוחריהן את פריבילגיות השלטון, עכשיו משהבטחתן לסלק את נתניהו הוגשמה

הליכוד, כמובן, לא יפעל על פי האינטרס הזה ויזיז את נתניהו מכס השלטון מרצונו החופשי. נתניהו הוכיח, בייחוד במרוץ הבחירות של יום שני, כי הוא זוכה לתמיכה בקרב שורות המפלגה, ובמיוחד מצדם של תומכים רבים בקרב בעלות בריתו כמו ש"ס וימינה.

מישהו מבחוץ, כמו גנץ, יצטרך להביא לסילוקו – אבל הליכוד הוא זה שככל הנראה ייהנה מהסילוק.

או, במילים אחרות, סביר למדי שעזיבתו של נתניהו תהפוך את גנץ ללא רלוונטי עבור אותם שותפים שהוא זקוק להם למען סיכוי כלשהו לזכות בראשות הממשלה.

זוהי מלכודת מרה ואירונית. גנץ, האדריכל והמאפשר של סוף שלטון נתניהו, הרועה שהצליח באופן מדהים להוביל יחד את מרכיביה השונים של קואליציית כחול-לבן, אדם שעורר מחדש את הזהות הפוליטית המנומנמת של השמאל-מרכז למשך זמן שעדיין אינו ידוע, עלול להפוך ללא רלוונטי בעקבות הצלחתו שלו.

אפילו ממשלת אחדות עשויה להיות מעבר להישג ידו. מדוע שהליכוד יחלוק את כוחו עם גנץ בעל 33 המנדטים, כשהוא יכול להחזיק בעמדות הבכירות בקואליציה שאולי תהיה יציבה יותר עם שותפיה האפשריים החדשים והקטנים הרבה יותר?

הפלת נתניהו היא כעת במרחק השגה עבור גנץ – אבל הוא זקוק לנתניהו כמטרה על מנת לשמר את מעמדו כאלטרנטיבה של נתניהו.