ישראל מוצאת את עצמה באחד מאותם הצמתים שבהם צריך לחשב מה האופציה הפחות גרועה. אנשים רבים אינם בנויים להחליט במצב כזה: הם מתחילים להתלונן שהאופציה גרועה. ואכן היא גרועה – אבל היא הפחות גרועה. מנהיגים צריכים לזהות את העיקר בזמנים כאלה – ונראה למזלנו שבני גנץ זיהה.

הבחירה שלי לאפשרות הפחות גרועה היא ממשלת כחול-לבן והעבודה-גשר-מרצ, המגובה על-ידי ישראל ביתנו והרשימה המשותפת. אם שתי מפלגות אלה יפגינו בגרות – וישנם סימנים זהירים שכך קורה – ממשלה כזו תוכל לקום.

למרבה הצער, ממשלה כזו לא תוכל לחדש באמת את תהליך השלום עם הפלסטינים. ליברמן לא יאפשר זאת ולכן זה יצטרך לחכות. במקרה הטוב היא תמתן במשהו את הפרוייקט האובדני הקרוי "מפעל ההתיישבות".

אבל היא כן תוכל לעשות מספר דברים ממש מצוינים, מנקודת המבט של ישראלים מודרניים ומתונים:

• רפורמות בענייני דת ומדינה. זה הנושא המשברי העיקרי שמאיים על ישראל, מעבר לסכסוך ולכיבוש. זה אומר מסחר ותחבורה ציבורית בסופי שבוע באזורים בהם הרוב רוצה זאת. זה אומר נישואים אזרחיים. זה אומר הקלות גיור עבור הרבבות שזקוקים לכך. יש לקוות שזה אומר גם הפחתת המימון למערכת הדתית המשתוללת (המוני "משגיחי הכשרות") , צמצום הגישה לבתי ספר עבור העמותות הדתיות, וכן עידוד לימודי ליבה בבתי ספר חרדים.
• שיפורים בשיטת הבחירות. ראשית כל, החוק המוצע האוסר על מינויו של נאשם בפלילים לראשות הממשלה – תרחיש שהוא אחד האבסורדיים שאי פעם נשקלו בתולדות ישראל. אך דרושים שינויים רחבים יותר בכדי למנוע את סוג הבלבול הפוליטי שראינו, ברוח הטלת המנדט על ראש/ת המפלגה הכי גדולה; בחירות צריכות להנפיק מנצח אמיתי, לא רק מפסיד שנושא נאום נצחון.
• שיפור מערכות החינוך והבריאות. למרות שאין לי אשליות שיפסיקו את המימון להתנחלויות ואת המימון המופרז לישיבות (שהימין העלה לרמה שמעודדת השתמטות הן מגיוס והן מעבודה), אפשר יהיה להוריד את שניהם ולהעביר תקציבים להיכן שצריך.
• לאחות את השבר עם המיעוט הערבי. זה מצריך שוויון במימון, מלחמה בפשיעה במגזר, ושינוי טוטאלי של המוזיקה. התקווה היא שהערבים יעריכו את הסיכונים שגנץ לוקח, וישנו גם את המוזיקה שלהם (אין ספק שיש סעיפים לא נעימים במצע המשותפת, וזה מקל מאד על חורשי רעתה בקרב היהודים) . אולי, בהמשך הדרך, המשותפת תשכיל להפרד מבל"ד (או לרסן אותה מאד).
• לסלק את בנימין נתניהו מ"בלפור". מוזר שזה הדבר החשוב ביותר – אבל נראה שאכן זה כך. זה יביא לסיום מצב נואש בו מנהיג המדינה הוא המתסיס העיקרי נגד שלטון החוק, המסית הראשי נגד חצי מהציבור, והקול שהכי מרעיל את השיח הציבורי, עד כדי סכנה של ממש למלחמת אזרחים. הוסיפו לזה את האגו-מאניה, הטרלול המשפחתי, השערוריות הבלתי פוסקות בענייני מימון והתנהלות, ואת כתבי האישום בפועל כמובן, ואפשר לקבוע בשקט שהמצב פשוט מטורף.

ברור שכל זה יהיה מסוכן. הימין הנוכחי, בכל העולם, פשוט לא מוכן להפסיד. ובארץ המצב חמור במיוחד. בכישרונו הרטורי כי רב, נתניהו גרם לרבים ממעריציו להאמין, באינפנטיליות מדהימה, שהוא אחראי לכל מה שטוב במדינה, ושלכתו תהיה אסון.

כדובדבן על הקצפת המורעלת, הוא עסוק כעת בדה-לגיטימציה של קולות הערבים ומן הסתם של הממשלה שאולי תקום בעזרתם. אם חבריו בליכוד לא יראו לו את הדלת (ובמצבם העלוב יש סיכוי טוב שישתפנו), הוא עוד יעשה לכולם את המוות מהאופוזיציה ויהיה מוכן ללא ספק לשרוף את המועדון.

עם זאת, בחירות רביעיות (שלא ישנו כלום), ממשלה עם נתניהו (שתחסל את התקווה ותכשיר את השרץ), או ממשלת ימין-עריקים (שתביא חורבן על הדמוקרטיה הישראלית) הן כולן אפשרויות גרועות יותר.

ברור שמצב בו כחול לבן והעבודה היו מקבלים ביחד לפחות 61 מנדטים היה טוב בהרבה. ממשלה כזו היתה גם מחדשת את תהליך השלום ברצינות ומשתדלת בכל מאודה להביא להפרדה מהפלסטינים. אך מצב כזה אינו קיים. אולי, אם הממשלה שכן אפשר להקים תבצע את האמור לעיל, יום אחד זה עוד יקרה.

זה לא בשמיים. הסיבה לכך היא שיהיו אפקטים פוליטיים נלווים.

יישום האג'נדה תבליט ותמסמר את השבר בין הימין החילוני לחרדים. קרע זה מסביר את נטישתו של ליברמן את נתניהו (קהלו הרוסי כבר לא יכול היה לשאת את המצב) וזו בסופו של דבר ההתפתחות שמאפשרת (אולי) את סילוקו של נתניהו.

זה יבטיח שהערבים ינועו גם ינועו לקלפיות העתיד, בכמויות עוד יותר אדירות.

וזה ייתן למרכז-שמאל הישגים אמיתיים להגן עליהם בבחירות הבאות.

הן יכולות להגיע די בקרוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com