זירת הבלוגים

הצעה שנתניהו יתקשה לסרב לה

הבעיה של הימין הישראלי הוא חוסר רצונו להיפרד מהעבר. כל משפט שאחמד טיבי אמר, או איימן עודה צוטט, יזכרו להם בימין הישראלי לנצח נצחים. וגם אם טיבי ועודה יתפקדו לליכוד, יבואו גאוני הטוויטר ויזכירו להם שהם אמרו כך וכך ואחרת, לפני חמש ועשר ועשרים שנה

יאסר ערפאת ובנימין נתניהו במיתקן ארז, ברצועת עזה, לשיחות סיכום וחתימה בראשי תיבות על הסכם חברון. 15 בינואר 1997 (צילום: אבי אוחיון/לע״מ)

נניח ש…ראשי המשותפת אמרו דברים איומים ונוראים. תמכו בערפאת ואחר כך בנסראללה. נו?

להיסטוריונים של הימין בוודאי זכור עם מי מנחם בגין עשה שלום. מצרים – שרצתה לזרוק את כולנו לים. סאדאת – שהבטיח מיליון חללים תמורת החזרת כל גרגר מאדמת מצרים.

להיסטוריונים החדשים בליכוד בוודאי זכור למי בנימין נתניהו לחץ יד ונתן חיבוק ואף אמר "מצאתי ידיד" בעת שוויתר על חברון וחתם על הסכם וואי עם אותו יאסר ערפאת.

להיסטוריונים החדשים בליכוד בוודאי זכור למי בנימין נתניהו לחץ יד ונתן חיבוק ואף אמר "מצאתי ידיד" בעת שוויתר על חברון וחתם על הסכם וואי עם אותו יאסר ערפאת

הבעיה של הימין הישראלי הוא חוסר רצונו להיפרד מהעבר. כל משפט שאחמד טיבי אמר, או איימן עודה צוטט, יזכרו להם בימין הישראלי לנצח נצחים. וגם אם טיבי ועודה יתפקדו לליכוד, יבואו גאוני הטוויטר ויזכירו להם שהם אמרו כך וכך ואחרת, לפני חמש ועשר ועשרים שנה.

בעולמם של נתניהו ותומכיו חייבים אויב תמידי. פנימי וחיצוני. בחוץ תמיד יש את איראן, או חמאס, או חיזבאללה. איתם לא צריך ואסור לדבר, כי אם חלילה ממשלת ימין תעשה שלום עם אחד מאויבי ישראל – הלך השלטון. באפריל 82' השלימה ישראל את הנסיגה מסיני לפי הסכם בגין-סאדאת וחודשיים אחר כך כבר יצאה למלחמת לבנון הראשונה בהובלת בגין-שרון.

שלום הוא צעד מנוגד לאינטרס של ממשלות ימין. שנתיים אחרי כן, בבחירות 84' נאלץ הימין להיכנס לממשלת אחדות עם השמאל.

נורא.

הימין תמיד צריך אויב. ואם חלילה נחתם שלום עם אויב חיצוני, הרי אויב פנימי תמיד קל לייצר. ערבים, או שמאלנים. אנשי תרבות או סתם מתנגדים פוליטיים. אויב פנימי לעולם אינו מטרה להסכם שיחבר אותו וימצא איתו שפה משותפת. אויב פנימי תמיד צריך לשמור על האש. ממש כמו האויבים החיצוניים.

על כן אנחנו תקועים תמיד בעבר. ערפאת ותרפ"ט והיטלר והמנדט, האינקויזיציה וחמלינצקי ועמלק הם בני בית בכל טוקבק.

ממש כאילו כולם עדין מאיימים להשמיד את ישראל.

הימין תמיד צריך אויב. ואם חלילה נחתם שלום עם אויב חיצוני, הרי אויב פנימי תמיד קל לייצר. ערבים, או שמאלנים. אנשי תרבות או סתם מתנגדים. אויב פנימי לעולם אינו מטרה להסכם שיחבר אותו וימצא איתו שפה משותפת

בפועל, השימוש בהם נועד רק למנוע את זליגת הבוחרים לעבר עתיד שונה, עם תקוה, בלי אויבים מדומיינים ועם פתרונות למלחמות, לסכסוכים ולויכוחים האזרחיים.

אז נניח ש…נתניהו יקבל השבוע הצעה שקשה לסרב לה.

זה יהיה מאוד מאתגר אם ראשי המשותפת יודיעו לנשיא שהם תומכים בממשלת ימין, תמורת כמה צעדים אזרחיים, הדרושים לערביי ישראל.

הנה הם יגידו: שלטון תמורת ויתור על הגדרתנו כ"תומכי טרור".

הולך מר נתניהו? מה אתה אומר? ניכנס למו"מ? אתה נפרד מהעבר ומתחבר לעתיד.

גם האוזר והנדל יאכלו את הכובע. ובנט יהיה באופוזיציה…ואולי גם ליברמן.

כדאי לך.

נקפיא את הדיון על מדינה פלסטינית וסיפוח בקעת הירדן. ממילא כבר הבטחת מדינה פלסטינית בעסקת המאה.

נדון בשוויון. בהפסקת ההסתה. בתיקון חוק הלאום. בבניית תחנות משטרה בערים הערביות. בשירות לאומי. בכפרים הלא מוכרים. בשילוב ערביי ישראל במשרדי ממשלה. במינוי שר ערבי – כמו שאתה הבטחת, מר נתניהו.

בתמורה, אתה מקבל עוד ארבע שנים בשלטון, תוך כדי משפט השוחד שלך. השוחד הזה, יאמרו טיבי ועודה לנתניהו, הוא כולו "יהודי, ציוני".

אתה תבוא עם גוש הימין חרדים. החרדים חברים טובים שלנו ואת בנט ושקד תעיף ימינה סופסוף, או סתם לכל הרוחות ולמצהלות רעייתך.

יש לכם ספק שההסכם הקואליציוני ייחתם במהירות שיא תחת מטר טוויטים תומכים של יאיר, אלירז ועמית?