יום חול שגרתי בצפון לונדון בחנות הענק של Tesco, רשת המרכולים הגדולה בבריטניה, מעיד שלא הכל כשורה. בכניסה לחנות תלויה הודעה על הגבלת קניית נייר טואלט וסבון ידיים נוזלי לשתי יחידות לכל קונה.
המדפים הריקים מעידים שגל ראשון של פאניקה כבר עבר על החנות. את סבון הידיים עדיין קשה להשיג אבל אספקת נייר הטואלט חודשה, ואכן מספר לא פרופורציונלי של לקוחות מילאו את עגלתם בחבילות של 24 גלילים.
משככי כאבים, לעומת זאת, קשה למצוא – ואילו פסטה הפכה לנדירה ממש. שורת מדפים ריקים מקדמת את פני הקונים שרוצים לרכוש מזון יבש לקראת שיתוק המדינה ורק עלי לזניה גלמודים וחבילות ספגטי מקמח מלא נותרו ללא דורש.
בעוד שפאניקת נייר הטואלט סיפקה חומר לבדיחות, יש אנשים שעבורם המציאות של מדפים ריקים מאיימת. אנשים שבאמת צריכים כמות גדולה של נייר טואלט או סבון – כמו חולים, עובדים סיעודיים ומטפלים – ביקשו שלא להיסחף בגל ההיסטרי ולהותיר מוצרים גם לכאלו שזקוקים להם, ובמספר מקרים אף דווח על גניבת ג'ל לחיטוי ממרפאות ובתי חולים.
ציוץ אחד בטוויטר, שזכה לכמעט מאות אלפי לייקים, תיאר את הטימטום שבפאניקה: "אתם האנשים שקניתם 27 בקבוקי סבון ולא השארתם אחד על המדף עבור אחרים, האם אתם מבינים שבכדי לעצור את הווירוס, גם אנשים אחרים צריכים לשטוף את ידיהם?"
לפחות השנינות לא נעלמה לגמרי.
"אתם האנשים שקניתם 27 בקבוקי סבון ולא השארתם אחד על המדף עבור אחרים, האם אתם מבינים שבכדי לעצור את הווירוס, גם אנשים אחרים צריכים לשטוף את ידיהם?"
לקראת השלב הבא במשבר הקורונה בבריטניה, שבו יתבקשו כל מי שסובלים מתסמיני המחלה לבודד את עצמם למשך שבוע, כדאי לאמץ כלל אחד בחיים: היו כמו תושבי איאם ולא כמו גנבי ג'ל החיטוי.
הפשפשים הביאו את המגפה מלונדון
העיירה איאם (Eyam) שנמצאת במרכז הפיק דיסטריקט (Peak District) – שמורת הטבע הענקית שבין דרבי, שפילד ומנצ'סטר – נכנסה להיסטוריה הבריטית בזכות החלטה הירואית של אנשי הכפר בתקופה הנוראה של מגפת הדבר, אשר קטלה את תושבי אירופה במאה ה-17. הכפר, שנמצא על ראש גבעה, החליט להקריב את עצמו למען הצלת תושבי הסביבה במופת של אחריות וערבות הדדית.
זה החל בקיץ 1665, אז אלכסנדר האטפילד, החייט המקומי, קיבל חבילת בדים מלונדון. ג'ורג' ויקרס, עוזרו של החייט, פתח את החבילה שהכילה בגדים לחים. הוא תלה את הבגדים לייבוש ליד האח ואז, כך משערים, העיר החום פרעושים רדומים שהיו בין קפלי הבדים.
באותם ימים השתוללה המגפה ברחבי לונדון, אותה מגפת דֶבֶר שהפילה מיליונים ברחבי אירופה אחרי שהופצה על ידי הפרעושים, בדרך כלל על גבי עכברושים, נושאי הנגיף הקטלני. עתה הגיעה שעתו של איאם. ויקרס מת תוך שבוע.
בחודשים שלאחר מכן הכתה המגפה ללא רחם בכפר הקטן שבין גבעות מחוז דרבישר ותושביו הנואשים שקלו לברוח ממנו.
באביב 1666, החליטו הכמרים המקומיים ויליאם מומפסון וקודמו בתפקיד תומס סטנלי, לנקוט כמה צעדים: הכנסייה המקומית נסגרה, מפגשים של אנשי הקהילה נערכו רק באוויר הפתוח, המשפחות הסכימו לקבור את מתיהן בעצמן מחוץ לכפר, ואיאם יוכנס לסגר מרצון כדי שלא להפיץ את המגפה בצפון אנגליה. הישוב נותק משאר העולם ותושביו הפכו לאסירים מרצון.
תושבי הכפרים הסמוכים, ובראשם הרוזן מדבונשר, תושב אחוזת הפאר צ'טסוורת' השכנה, הביאו מזון ושתייה לפאתי הכפר, שם השאירו להם תושבי איאם כסף אשר חוטא – כך הם האמינו – בחומץ. באופן אירוני, באותם חודשים זכו תושבי הכפר לתזונה טובה בהרבה מבכל זמן אחר בחייהם הקשים.
בחודשים שלאחר מכן קטלה המחלה מאות מתושבי הכפר, לעתים משפחות שלמות, אבל לאחר 14 חודשים מאז פרוץ המחלה וארבעה חודשי בידוד שבהם רק שני תושבים הפרו את ההסגר, פסקה המגפה לפתע בנובמבר 1666. המגפה לא יצאה מגבולות הכפר ותושבי היישובים הסמוכים ניצלו ממנה.
"עם בוא חג המולד של 1666", כתב ג'ון קליפורד בחוברת על המגפה באיאם, "הייתה אמנם מעט מאוד שמחה, אבל החיים החלו לחזור באטיות למסלולם. חלק מהפליטים חזרו, ילדים נשמעו ונראו שוב ברחובות הנטושים וקשרים חברתיים נוצרו על ידי שכנים ותושבי כפרים סמוכים".
היסטוריונים מעריכים שכ-260 איש מתושבי הכפר מתו מהמגפה, אבל הכפר שרד, החיים חודשו בו ומעשה ההקרבה הנאצל של תושביו הפך למקור גאווה, למקור הכנסה מתיירות ואף לנושא למחקרים רפואיים רבים.
היסטוריונים מעריכים שכ-260 איש מתושבי הכפר מתו מהמגפה, אבל הכפר שרד, החיים חודשו בו ומעשה ההקרבה הנאצל של תושביו הפך למקור גאווה, למקור הכנסה מתיירות ואף לנושא למחקרים רפואיים רבים
כשביקרתי בכפר לפני מספר שנים ניתן היה לראות ולהרגיש את המורשת המפוארת שהורישו מומפסון, סטנלי ותושבי הכפר. איאם הינו כפר ציורי בלב אזור יפה כמו כפרים רבים אחרים אבל יש לו זהות וסיפור משלו.
בין בתי האבן ישנם שלטים שמציינים את המחיר הכבד ששילמו משפחות הכפר. כך קברה אליזבת' הנקוק שישה מילדיה ואת בעלה בשמונה ימים, משפחות שלמות נמחו וניתן למצוא את קבריהם היום בפאתי המקום.
במוזיאון המקומי המצוין, שעל ראשו שבשבת בצורת עכברוש, מתוארים חודשי האימה ועדויות של הניצולים על שיקום הכפר. התושבים גאים ביחוס ההיסטורי.
אחד השלטים מספר על "המפרי מריל, רוקח העשבים המקומי, אשר מת כאן בספטמבר 1966. אשתו, אן, שרדה. גם אנדרו מריל חי כאן. הוא שרד את המגפה אחרי שעבר לגור בקצה אדמות הכפר, שם בנה בקתה מאולתרת שבה גר עם תרנגול המחמד שלו עד תום המגפה".
אתם שנמצאים בבידוד בבתיכם הנאים עם נטפליקס ושירות משלוחים, כשאתם מדווחים על השיעמום שלכם ברשתות החברתיות, הקדישו מחשבה לאנדרו שחי בבקתה מאולתרת לבדו כשרק תרנגול מארח לו לחברה.
חיסון טבעי ממחלות
המעשה הנאצל של תושבי איאם תוגמל גם באופן מעשי. מחקר בראשות ד"ר סטיבן אובריאן הבריטי, מומחה לגנטיקה מולקולרית ולגנטיקה של אוכלוסיות, גילה שמוטציה גנטית בשם דלתא-32, המגנה על הגוף מפני נזקי הנגיף, רווחת בקרב הצאצאים של שורדי המגפה באיאם יותר מבכל אוכלוסייה אחרת, ועשויה להגן עליהם גם מפני מחלות אחרות.
אדם שיורש את המוטציה משני הוריו יהיה מחוסן כמעט לגמרי מאיידס, למשל, וב-2008 הבריא חולה מאיידס ומסרטן הדם לאחר שקיבל תרומת מח עצם מתורם בעל מוטציה כזאת.
ד"ר מייקל סוויט, מומחה למגיפות מאוניברסיטת דרבי, אמר לבי.בי.סי: "ההחלטה לבודד את הכפר מנעה את המגע בין אנשים, ביחוד עם אלו שמחוץ לכפר, ותרמה ללא ספק לבלימת הפוטנציאל להפצת המחלה. ללא האיפוק של תושבי הכפר, רבים אחרים מהכפרים הסמוכים היו ככל הנראה נכנעים למחלה גם הם. הבידוד עבד בצורה אפקטיבית מאוד".
יש לציין שבין הכמרים מומפסון וסטנלי שררה מחלוקת על רקע דתי וכי מומפסון לא היה אהוד בכפר. ללא התמיכה של קודמו בתפקיד, ספק אם הוא היה מצליח לשכנע את בני קהילתו לקבל על עצמם הקרבה שכזו.
בהנחה שהקורונה תפגע בבריטניה בשבועות הקרובים, אולי יש פה מסר של איחוד השורות למען הקהילה בעת משבר. זהו מבחנו הרציני הראשון של בוריס ג'ונסון כראש הממשלה והפעם הקסם האישי שלו לא יספיק. דרושה מנהיגות, קור רוח ואחריות.
בשעת משבר, בוריס, היה כמו איאם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם