אני פורים

יצחק הראל בפורים
יצחק הראל בפורים

ילד. ראש חודש אדר מגיע, כולי נרגש, מחכה לרגע שמזוודת התחפושות תישלף מהבוידעם. המזוודה החומה מלאה אבק ומריחה ריח שריגש אותי תמיד, ריח של חופש, מסיבות, שמחה.

חודש אדר הוא החודש ההפוך ביותר מחודש אלול, הקרוי "הימים הנוראים" – שהם ממש נוראים ומלאי התייסרות ווידוי של "אשמנו בגדנו" לקראת היום הנורא ביותר, יום כיפור. חודש אדר, לעומת זאת, הוא השמח ביותר בחודשי השנה. החודש בו הכל מותר, ולא רק מותר, אלא זו כאילו חובה – "ונהפוך הוא", נאמר במגילה; הכל הפוך.

חודש אדר הוא החודש ההפוך ביותר מחודש אלול, הקרוי "הימים הנוראים". חודש אדר הוא השמח ביותר בחודשי השנה. החודש בו הכל מותר, ולא רק מותר, אלא זו כאילו חובה – "ונהפוך הוא", נאמר במגילה; הכל הפוך

לא סתם אסתר נקראה בשם "אסתר" ושם האלוהים לא מוזכר במגילה, כי כמו בסיפור המגילה שהיה ניסי אך בהסתרה, כך ביום יום האלוהים קיים ומלווה אותנו והכל מידו. ואיך נזכור ונביע זאת? נקיים את "ונהפוך הוא". מה שאסור – מותר.

כך פורים הפך בעצם להיות החג שאלוהים בדמות הרבנים לא מפריע לנו עם חוקים ונוקשות, אפשר קצת לפרוק עול, להשתכר, להתחפש לחייל, שוטר, אפילו לבת ועוד היד נטויה. ביטוי עצמי פעם אחת בשנה.

כבר מכיתה ג' היינו כמובן מכינים מצבור של פאנלים וקפצונים ודינמיט ומה לא, והכי חשוב היו הסיגריות. כן, בפורים הייתי מעשן סיגריות עם החברים ברחוב בהתרסה. זה היה החופש, מי יגיד לא, בפורים. ואגב, זה לא מפתיע שכשהייתי תלמיד ישיבה בגיל 14, בזמן המועט שהיה לי עם עצמי, הייתי חומק לעמק ומעשן בסתר סיגריה, איזה חופש הרגשתי אז.

בפורים יש חובה הלכתית לשתות אלכוהול ולהתבסם, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

בפורים השתכרתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. היה זה בגיל 12, חבר לכיתה הביא בקבוק עראק ממנו לגמתי כמו מים. את מה שקרה לי אחר כך לא אשכח כל חיי ומאז לשמחתי הגוף שלי דוחה אלכוהול.

חובה נוספת לתת צדקה, "מתנות לאביונים", וזה זמנם של כל הישיבות לעשות שנור רציני – ומי שלא ראה קבוצות של בחורי ישיבה נוהגים ברכב כשהם מסטולים עם מוזיקה בקולי קולות ומגיייסים כספים, לא ראה גיוס כספים חינני שכזה.

פורים הוא החג היחידי שמאפשר להתחפש למה שאני ביום יום – לא. תחפושת קוראים לזה. היום אני רואה את זה כתלבושת שמבטאת את האני המודחק. היום, במבט לאחור, אני מבין שמימשתי כמעט את כולם.

פורים הוא החג היחידי שמאפשר להתחפש למה שאני ביום יום – לא. תחפושת קוראים לזה. היום אני רואה את זה כתלבושת שמבטאת את האני המודחק. היום, במבט לאחור, אני מבין שמימשתי כמעט את כולם

הנה רשימת התחפושות: מלכת אסתר, אדמו"ר, שאמאן אינדיאני מרוח בקאקאו, כהן גדול, חייל סקוטי (כמובן עם חצאית) וחייל. מימשתי והתחברתי לצד הנשי שבי, שירתתי בצבא, והשתתפתי בטקסים שמאניים.

יצחק הראל בפורים
יצחק הראל בפורים

ואגב, בכל הפעמים שהשתתפתי באירועי הברנינג מן לא התחפשתי, התלבשתי למה שהתחשק לי להיות באותו רגע, ביום יום אנחנו מתחפשים.

פורים מבטא בעיני את זיקוק תפיסת היהדות מלפני התלמוד והחוקים והגזירות וההלכות של חז"ל. להיות יהודי זו התפיסה שיש כוח עליון נסתר והוא הסיבה לכל דבר. אין מקריות, ולא משנה אם אהיה חובש כיפה או לובש שמלה, או בכלל לשכב עם המלך אחשוורוש שהוא בכלל גוי. האמונה בנסתר, בסדר קוסמי ובסיבה ומסובב.

עד היום עולה בי צמרמורת כשאני קורא את דברי מרדכי לאסתר כשחששה לגשת לאחשוורוש: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדי, ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות".

האמונה שהכל צריך לקרות כמו שקרה ואין מקריות סתם.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 539 מילים
סגירה