וירוס קורונה שיוצא מן הפה

אילוסטרציה (צילום: iStock-wildpixel)
iStock-wildpixel
אילוסטרציה

כל חטא זה רע מכח ההגדרה. אבל יש חטא אחד שמואשם במסורת שלנו כגורם העיקרי לחורבן, חטא "שנאת חנם". מעניין שחטא זה מופיע במקומות אחרים בשם ברור יותר "לא נהגו כבוד זה בזה". אפשר היום להבין את החטא הזה כאילו זה נגיף ה"קורונה". איזה וירוס שמכה בחברה ומקורו באדם.

יש חטא אחד שמואשם במסורת שלנו כגורם העיקרי לחורבן: "שנאת חנם". חטא זה מופיע במקומות אחרים בשם ברור יותר "לא נהגו כבוד זה בזה". אפשר היום להבין אותו כנגיף ה"קורונה". וירוס שמכה בחברה ומקורו באדם

התובנה העמוקה הזאת של מעצבי המסורת היהודית בנויה על כך שכוחה ההרסני של שנאה כזאת, של חוסר הכבוד הזה, טמון בקלות שבה אפשר להפעילה דרך הדיבור! בחטאים בין בני אדם – לשימוש הרע בכוח הדיבור, היינו "לשון הרע", יש כח הרסני יותר מאשר פצצה אטומית.

המשורר היהודי האמריקאי הגדול צ'רלס רזניקוף כתב בשיר שלו על יום כיפור: "מתוך עשרים החטאים הראשונים שאנו מודים בהם ביום כיפור, חמישה הם על ידי דיבור בלבד". הנה הם: "הונאת רע, וידוי פה, זלזול הורים ומורים, טומאת שפתים, וטפשות פה".

המסורת שלנו קובעת גבול ברור בין הבעת דעה וחופש הדיבור ובין מקרה שהדיבור אינו חפשי, ואמירה כזאת אין לה הגנה של חופש דיבור, אלא דיבור זה עובר להיות עבירה נגד החברה. הקו האדום הזה די ברור במקורות שלנו בקשר לזקן ממרא. זקן זה רב, דמות של מנהיגות. והמנהיגים חייבים להיזהר בדברים במיוחד, כנראה שלא יסיתו את העם למעשים רשעים.

המשנה בסנהדרין פרק יא, ב פוסק:

"[זקן ממרא שלא מוכן לקבל דעת הרוב] חזר לעיר [ששם הוא מכהן כרב] ושנה ולימד כדרך שהיה למד פטור. [מותר לו להמשיך ללמד את דעתו שנפסלה כמו שלימד אותה מקודם והוא פטור מעונש על הסתה, אבל] ואם הורה לעשות חייב [אם יש רמז שדבריו הם היתר לעשות כנגד דעת הרוב, אז הוא חייב בעונש.] שנאמר (דברים יז, יב) "והאיש אשר יעשה בזדון" אינו חייב עד שיורה לעשות…

לדאבוני אני מרגיש שבשיח הצבורי שלנו עברנו את הגבול בין הבעת דעה ובין הסתה למעשה רשע. פוליטיקאים מאשימים קבוצות שלמות באשמות שווא. בקלות מדברים בטונים של דמוניזציה נגד קבוצות שלמות שלא מסכימות לדעות הפוליטיות שלהם! ובחלק מן הדיבורים האלו הקריאה או העידוד למעשים נגד מחזיקי הדעה הנגדית ברורה. הזקן הממרא שמתנגד באופן מוחלט להחלטת הרוב, מותר לו להביע דעתו בלי גבול. אבל ברגע שדבריו כוללים אפילו רמז לקום ולעשות כפי דעתו, אזי הוא עבר עבירה חמורה של הסתה.

לדאבוני אני מרגיש שבשיח הצבורי שלנו עברנו את הגבול בין הבעת דעה ובין הסתה למעשה רשע. פוליטיקאים מאשימים קבוצות שלמות באשמות שווא. בקלות מדברים בטונים של דמוניזציה נגד קבוצות שלמות

ההגדרות ברורות פה, קיימת ביהדות הרבה סבלנות לחופש הדיבור, אבל גם קיימות הגדרות מפורשות ואיתנות מתי דיבור זה או אחר מפסיק להיות מוגן כחופש הדיבור. סימן אחד מובהק הוא שבדיבור יש רמז של עשייה, של פעולה אלימה להדביר את הדעה הנגדית ולחסל אותה מן השיח הצבורי.

אנו האזרחים חייבים לקום כגוף אחד מוצק ולהזהיר את הפוליטיקאים שלנו, במפלגות שאנו תומכים בהם, שאנו לא סובלים ביטויים של הסתה למעשה. וכל היגד כזה יגרום להפסד קולות עבורם. השיח הציבורי הוא בידינו, כי אנו הציבור. לא לפחד ולא להיות "נחמד" בעניין זה, ואז הבריאות של החברה תזכה לשחרור מן ה"קורונה" הזה.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 497 מילים
סגירה