הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן אמר בזמנו שאי אפשר לשטות בכל האנשים כל הזמן, וזה די מוסכם. אבל הוא גם אמר שכן אפשר לשטות בחלק מהאנשים חלק  הזמן. גם זה די מקובל, אם כי לינקולן לא סיפק מספרים מדויקים. ארועי התקופה האחרונה מספקים ראייה שמדובר אולי ברוב האנשים, במרבית הזמן. מעניין אם הוא ידע.

אני מציע תאוריה נלווית: קל יותר לשטות באנשים כאשר הם לא ממש בעניין. כאשר השומעים מעורבים ומפוקסים, למרות שעדיין אפשר לעבוד עליהם ברשעות, הדבר נהייה יותר קשה.

רגע כזה התרחש בשנת 2008, עת שהאמריקאים שקלו את מועמדות ג'ון מקיין ובחירת ליבו למשרת הסגן נשיא שרה פיילין. הדבר ארע בדיוק בפרוץ המשבר הכלכלי העולמי. גילו המתקדם של מקיין גרם לבוחרים להתרכז ולהבחין שפיילין הינה בורה גמורה שתתקשה להבדיל בין שער חליפין לשער כדורגל. זה פשוט היה יותר מידי, ואיש שחור עם שם מוזר ומוח מבריק נבחר לנשיאות. לרגע קט נוצר שוק פוליטי למנת משכל.

אנו עשויים להמצא כעת ברגע דומה, כאשר האמריקאים מתבקשים להחליט אם לחדש את כהונת דונלד טראמפ או שמא להעיפו מהבית הלבן. זה קורה בעיצומו של משבר הקורונה (והמשבר האולי יותר גדול של הפאניקה שחוללו סביב המגפה). לא בטוח שמעמדו של טראמפ בתור המנהיג הנבער בעולם יעזור לו ברגע שכזה.

בשנת 2016, נראה שמספיק אנשים (בדוחק) היו מוכנים לבחור בפופוליסט מבדר ששם קצוץ על עובדות ולועג לדו"חות מודיעין. יש הטוענים שהוא הציע פתרונות דרמטיים לאנשים נואשים; אני ראיתי גם שאננות מופקרת ונכונות לסיכונים.

קשה להיות שאנן כאשר הבורסות קורסות, הפנסיות מתאיידות, התיירים נעלמים, אירועי ספורט מבוטלים ובתי הספר נסגרים. וזה קורה לא סתם אלא בהקשר של נושא מרכזי במצע הדמוקרטים: שיטת ביטוח הבריאות.

הדמוקרטים כולם רוצים להבטיח שכמה שיותר אמריקאים יהנו מביטוח בריאות בסיסי, אם כי ישנן הצעות שונות (ג'ו ביידן עדיין לא מאמין בביטוח ממלכתי אוביברסלי כמו בארץ, וברני סנדרס המושמץ דווקא כן – ובכל אופן ישנם אתגרי מימון רציניים). הרפובליקנים פשוט שונאים את כל מה שמריח מערבות הדדית.

אמריקה היא המדינה המפותחת היחידה בה הצורך הבסיסי הזה איננו מובן מאליו. בישראל, כמובן, זה הנושא הכמעט יחיד שלא נמצא במחלוקת – אבל היא ממש לא יחידה. התגוררתי שנים בבריטניה ולא פגשתי אדם שביקש לבטל את שירות הבריאות הלאומי. גרסאות שונות קיימות בכל מקום נורמלי מיפן ועד גרמניה, מניו זילנד ועד נורווגיה, וגם בקנדה כמובן, קרוב מאד לארה"ב.

בשום מקום זה לא ממש בחינם (ובמקרה של ישראל יש מס ייעודי ונפרד). נטל המס משתנה ממדינה למדינה ואפשר לבחון אותו בדרכים שונות. על פי ה-OECD, מועדון המדינות העשירות, נטל המס לשכירים בישראל עומד סביב 22%, פחות מאשר בבריטניה (31%) ובארה"ב (32%); ממוצע ה-OECD הוא 36% וברוב אירופה הנתון גבוה מעט יותר. הנטל האמריקאי צולל לכ-22% אם מודדים אותו כאחוז מהתמ"ג, בגלל מיסוי נמוכים על תאגידים, על הון, על קניות (מע"מ) ועל ירושות. אבל לשכירים זה לא עוזר.

ומה מקבלים האמריקאים בתחום הבריאות?

• ביטוח בריאות מסופק בדרך כלל על ידי חברות ביטוח פרטיות שרווחיותן תלויה בצמצום הכיסוי. לכן הן מפעילות כל תכסיס אפשרי, משרות לקוחות שחוסם לקוחות עד השתתפות עצמית גבוהה ופסילת מחלות קיימות. הלו, חברות "ביטוח"! התמותה היא מחלה קיימת.
• עבור אנשים מתחת לגיל 65 ביטוח בריאות קשור לתעסוקה. זו "הטבה" שמציעים מעסיקים בכך שהם משלמים חלקית על תוכנית ביטוח מסוימת. מדוע הבריאות צריכה להיות תלויה בתעסוקה? ככה.
• לאנשים מעל גיל 65 (ועוד כמה אחרים) יש את ביטוח ה-Medicare המנוהל על ידי המדינה, וזה משהו, אבל למובטלים ולעצמאים צעירים יותר יש מעט אפשרויות ואף אחת אינה זולה. עליהם לשלם עבור תוכניות פרטיות ולקוות לשאין להם מחלות קיימות.
• כל שרות בריאות שאמריקאים משלמים עבורו באופן ישיר עולה הון כך שאנשים נוטים לדחות מה שאפשר. סיבה אחת לכך היא שכל הגורמים פועלים למטרת רווח בלבד. סיבה נוספת היא טרפת התביעות שמגדילה את עלויות הביטוח של הרופאים ומיטיבה בעיקר עם עורכי דין (המהווים את המקצוע המוביל בקונגרס).

כתוצאה מכל זאת האמריקנים מוציאים מדי שנה מעל 10,000 דולר לנפש על שירותי בריאות, הרבה יותר מאשר בכל מדינה מפותחת. התוצאות עבור העשירים טובות למדי, כיוון שהמדינה עדיין יוצרת ומושכת את הכישרון הטוב בעולם. אבל עבור מרבית האמריקאים המצב די עגום, דבר שמשתקף בדירוגים מבישים (מקום 37 בעולם בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי, לעומת מקום 28 לישראל ) – וגם בעובדה שתוחלת החיים בצניחה (ב-2019 היא ירדה כבר שנה השלישית ברציפות).

האמריקאים מתבקשים לקבל הרבה דברים מוזרים, לרוב על ידי הרפובליקנים: שלא ניתן להפחית את מספר מקרי הרצח ההמוניים (הגבוה בעולם המפותח) על ידי מניעת סחר כמעט חופשי בנשק כמו במקומות אחרים; שהם צריכים לסבול את הרמה הגבוהה ביותר של אי שוויון בהכנסה ובעושר בקרב המדינות המפותחות; שיש לחייבם במיסוי על כל הכנסה ברחבי העולם גם כאשר הם כבר לא תושבי אמריקה (עניין ייחודי); שהמפסיד בספירת הקולות הארצית לנשיאות יכול להיות המנצח, לא בהתרחשות חד פעמית אלא באופן שיטתי.

אבל אולי שום דבר לא מוזר כמו הכניעה לפיאסקו בביטוח הבריאות. למרות שהבעיה ברורה, אפשר לסמוך על האמריקאים שיתעלמו ממנה עד שפשוט אי אפשר יהיה יותר – ואז ייתמקדו בסוגיה. וזה יכול לקרות עם הקורונה, שלא מיטיבה עם אוכלוסיות החוששות מעלויות רפואיות וחסרות גישה קלה לשירותים רפואיים.

עד כמה חסרה גישה כזו? הבה נבדוק את הנתונים ואת הקשר לפוליטיקה.

בראשית נשיאותו של ברק אובמה הגיע מספר הלא-מבוטחים ל-47 מיליון, בערך שישית מהאוכלוסייה, על פי לשכת הסטטיסטיקה. החוק הקרוי "אובמה-קייר" לא הביא תיקון יסודי ישיר כמו במדינות אחרות בגלל ההתנגדות הפנאטית של הרפובליקנים, ובמקום זאת התעסק במנגנונים מורכבים לעידוד הסגת ביטוחים באמצעות המערכת הקיימת ויצירת כמה אופציות שמיתנו את חסם המחלות הקיימות. זה עזר במשהו וללא ספק הציל חיים: מספר הלא-מבוטחים ירד ל-27 מיליון.

טראמפ ניסה ונכשל ב-2017 לבטל את "אובמה-קייר" כליל – אך הוא הצליח להחליש אותו ולשבש את המימון כך שכמעט 10 מיליון נפלטו ממעבל המבוטחים. מספרם מתקרב כעת ל-35 מיליון.

זה נראה לכם מבריק? זה יעזור לטפל בקורונה?

זה מחזיר אותנו למקיין, שהצבעתו הלעומית היא שמנעה את ביטול אובמה-קייר. למרות שהיה רפובליקני, נראה שמשהו הוא בכל זאת הבין.

בראיון איתו, שיתפתי אותו בהערכתי שאלמלא פיילין הוא היה נבחר לנשיא. הוא רתח כמה שניות ולבסוף השיב ביובש ארסי: "אני לא מכיר שום קמפיין בהיסטוריה שהיה תלוי במועמד לסגן הנשיא, כך שאם התיאוריה שלך נכונה זו פריצת דרך משמעותית בהיסטוריה של פוליטיקה." לאחר מכן הוא פשט את המיקרופון שלו וניסה לעזוב בזעם, אך בהיותו ג'נטלמן זה לא צלח. הוא השתהה, הביט לאחור ואמר בחיוך: "טוב לפגוש אותך! עוד נתראה!" רק אז הוא באמת הסתלק מהמקום.

אם יכולתי לקבל רגע נוסף עם הסנאטור המנוח הייתי שואל אותו לדעתו על החלק השלישי והיותר בעייתי מהציטוט של לינקולן – שאפשר גם לשטות בכל האנשים חלק מהזמן. אני לא יודע אם זה היה אפשרי במאה ה-19 – אבל לבטח לא כיום.

אנחנו כל כך מקוטבים ששום קונצנזוס אינו אפשרי, אפילו לא סביב שקר נוח.

מקיין רותח על דן פרי (צילום: לוקה ברוני)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com