ל', בת 72 ממרכז הארץ, נמצאת בבידוד. הילד היחיד והנכדים שלה מתגוררים בחו"ל, ואין לה קרובים וחברים באזור, לפחות לא כאלה שיכולים ומוכנים להגיע ולעזור. "אני לבד", היא אומרת בפשטות. כמו לרבים אחרים שנמצאים בבידוד, יש לה בעיה: היא חולה במחלה שאינה קורונה, והנחיות בידוד הבית לא מבהירות כיצד ניתן להבטיח לה את הטיפול הרפואי שהיא זקוקה לו.

המחלה הכרונית של ל' מחייבת אותה ליטול תרופה שאותה היא מקבלת מדי שבוע. "היה לי מרשם לתרופה, יש לי מרשמים כמה שבועות מראש, אבל אי אפשר ללכת לבית המרקחת לקנות אותה בגלל הבידוד", היא מספרת.

"שאלתי בבית המרקחת, והם אמרו שהם יכולים לשלוח שליח עם התרופה, אבל הם זקוקים למרשם. שאלתי אם השליח יכול לבוא פעמיים, כשבפעם הראשונה הוא ייקח את המרשם, אבל השליח לא הסכים. שליח עם כפפות פחד מהדף שנגעתי בו.

"שאלתי בקופת חולים והם אמרו שהם לא אחראים להביא לי תרופה הביתה. התקשרתי למד"א, והם היו מאוד נחמדים ואמרו שהם עמוסים ולא יכולים לשלוח אנשים להביא תרופות, אבל ינסו לעזור. אחד החבר'ה במד"א לקח על עצמו למצוא מישהו שיביא לי את התרופה. אבל מד"א באמת מאוד עמוסים ולא היה לו זמן.

"למחרת בבוקר הבחור ממד"א דיבר עם איזה חבר שלו שעובד בעירייה, שפשוט בא אליי הביתה, לקח את המרשם מתחת לדלת, הלך לבית המרקחת והביא את התרופה. חיכיתי כמעט יממה לתרופה שאני חייבת.

"אני מבינה שאנשים מפחדים, אבל החיים שלי לא חשובים? ומה יקרה אם מישהו אחר לא תהיה לו סבלנות לחכות והוא פשוט יצא מהבית וייגש לבית המרקחת?".

"אני מבינה שאנשים מפחדים, אבל החיים שלי לא חשובים? ומה יקרה אם מישהו אחר לא תהיה לו סבלנות לחכות והוא פשוט יצא מהבית וייגש לבית המרקחת?"

ל' ביקשה שלא לפרסם שום פרטים מזהים שלה פרט לאלה שמופיעים בכתבה, כולל שם העיר שבה היא גרה. "אם זה היחס לאנשים, אני לא רוצה שהשכנים שלי ידעו שאני בבידוד", היא אומרת.

משרד הבריאות לא התווה מדיניות ברורה לטיפול בבעיות רפואיות של אנשים בבידוד בית, והפתרון מתגלגל לפתחם של מד"א וקופות החולים. מד"א מפנה לבתי חולים מבודדי בית שזקוקים לטיפול דחוף. הקופות מטפלות בחלק מהצרכים האחרים באמצעות ביקור רופאים, רפואה וירטואלית וקבלת חולים מבודדים במתחמים שמיועדים לכך.

מדובר בבעיה שמאפיינת בעיקר את האוכלוסייה המבוגרת. לרוב הצעירים ובני גיל הביניים יש משפחה וחברים ומישהו יעשה עבורם את השליחות הזאת. צעירים מחוברים לטכנולוגיה, וצעיר במצבה של ל' היה מצלם את המרשם או סורק אותו ומתעקש שבית המרקחת יסתפק במרשם מצולם לאור המצב. יש אינספור קבוצות פייסבוק ווטסאפ שבהן נפתרות בעיות כאלה על בסיס יומיומי.

אבל למבוגרים וקשישים יש פחות נגישות לטכנולוגיה, פחות חברים, ובכלל פחות אפשרויות להתמודד עם המציאות המורכבת שיצרה מגיפת הקורונה, גם למבודדי הבית וגם לאלה שאינם נמצאים בבידוד אך ההוראות מפרידות ביניהם יותר ויותר.

המועדונים נסגרו, הקשישים נשארו לבד

"אוכלוסיית האזרחים הוותיקים היא אוכלוסייה עם קשיי נגישות גדולים גם בשגרה, וכעת הקשיים האלה נעשים גדולים יותר ויותר", אומרת לזמן ישראל יעל אלוני, הממונה על הטיפול באזרחים הוותיקים במחוז צפון של משרד הרווחה.

יעל אלוני, משרד הרווחה (צילום: צילום באדיבות המרואיינת)

"יש קשישים שזקוקים לשירותי הרווחה אפילו כדי שתהיה להם איזושהי חברה. יש קשישים שהגיעו עד עכשיו מדי יום למועדונים, ושם הם ישבו יחד שעות ארוכות ושוחחו, וגם קיבלו ארוחה חמה. עכשיו המועדונים האלה סגורים.

"אנחנו מביאים לבתים שלהם את הארוחות, מטלפנים ומשוחחים איתם על בסיס יומיומי, מסבירים להם את המצב, זמינים לשיחות שלהם ומקשיבים להם".

אבל הם כבר לא יכולים להיפגש אלה עם אלה, לראות אנשים, להיות בסיטואציה חברתית. אתם איתם באופן וירטואלי, אבל למעשה הם לבד.
"נכון. זה קשה מאוד".

 איך הם מגיבים לכך?
"יש כאלה שמגיבים בכעס נוראי. מה פתאום שיגידו לנו לא לבוא? מי אתם בכלל שתכריחו אותנו להיות לבד? מה אכפת לכם עם מי אני נפגש? למה הם מחליטים בשבילי? ויש כאלה שמגיבים בכאב, ואומרים, אין מי שיפתח לי שום דלת, אני לבד. יש כאלה שמודעים לזכויות שלהם ומתווכחים, אומרים ששוללים מהם זכויות. ויש כאלה שלא אומרים כלום, שלא מבטאים רגשות, והמצב שלהם הכי מדאיג בעיניי".

המטרה של כל התקנות האלה היא לשמור על בריאות וחיי אדם, במיוחד שלהם. אבל אם הם לא חוששים, ומעדיפים לקחת סיכון קטן כדי למלא את הצורך העמוק במפגש אנושי, למה למדינה יש זכות לשלול אותו מהם?
"אני עובדת מדינה ולא יכולה לדבר על ההוראות. אני כן יכולה להגיד לך שבה-בעת, יש קשישים שמאוד מאוד חרדים לבריאות שלהם. הם מבינים שההוראות האלה נועדו לשמור עליהם וחשוב להם שהן יישמרו בקפדנות. הם מבקשים מהילדים שלהם שלא יבואו לבקר ושלא ינג'סו להם שהם רוצים לבוא".

בישראל יש כמיליון אזרחים ותיקים. הם מתחלקים לכ-300 אלף אנשים שנמצאים בטיפולם של שירותי הרווחה, מספר לא ידוע של כמה מאות אלפים שחיים בבתי אבות, ואוכלוסייה שלישית שחיה בלא מסגרת תומכת.

לדברי אלוני: "האוכלוסייה שהכי מדאיגה אותי כרגע היא דווקא לא האוכלוסייה של האזרחים הקשישים שנמצאת בטיפול שלנו, אלא זאת שבלי שום מסגרת. אנשים שרגילים לחיים עצמאיים, ופתאום נתקלים במצבים של חוסר אונים, כמו בידוד בית שלא מאפשר להם לקנות אוכל או תרופות, מקומות בילוי ומפגש שנסגרים, איסור לבקר את חבריהם בבתי האבות וסירוב של ילדיהם לבקר אותם, ותחושה כללית של בדידות".

"האוכלוסייה שהכי מדאיגה אותי היא דווקא לא האוכלוסייה של האזרחים הקשישים שנמצאת בטיפולנו, אלא זאת שבלי שום מסגרת. אנשים שרגילים לחיים עצמאיים, ופתאום נתקלים במצבים של חוסר אונים"

"חשוב לי להדגיש שאנחנו בשירותי הרווחה כיום מהווים כתובת גם לאוכלוסייה שלא נמצאת בטיפול השוטף שלנו, ושקשישים עצמאיים שנמצאים במצוקה, אם זה בגלל שהם בבידוד ולא יכולים לקנות דברים או להגיע לרופא, ולא יודעים איך לגשת לכל הסבך הביורוקרטי שנוצר כעת, מוזמנים להתקשר אלינו למוקד 118, אנחנו שם".

"ההיסטריה מוגזמת"

גם האוכלוסייה המבוססת יותר של קשישים בבתי האבות, נכנסה בימים האחרונים לבידוד כמעט מלא, ולא כל הקשישים, בלשון המעטה, מרוצים מכך.

"לא רק שהפסיקו לנו את הביקורים ואני לא יכולה לארח את המשפחה שלי בבית שלי, גם הפסיקו לנו את כל הפעילויות החברתיות", סיפרה אביב צח, אישה בת 84 שחיה בדיור מוגן של רשת "משען" בתל אביב, בשיחה שערכנו איתה עוד לפני הנחיות הבידוד הכולל שפורסמו אתמול.

"אני בוועד של בית האבות, וכשביטלו את כל הפעילויות עם מדריכים מבחוץ, אמרתי, אנחנו משלמים על כל הפעילויות האלה, והצלחתי להילחם על זה שישאירו כמה דברים שמעבירים עובדי משען, כמו חוג שיעור שחייה ומישהו שמלמד ריקמה. אבל רוב הזמן, במקום להיות פעילים ולעשות דברים ולפגוש אחד את השני, אנשים כאן סגורים בדירות שלהם.

"עד עכשיו כשבאו קרובי משפחה יצאנו החוצה לפגוש אותם, עכשיו אני שומעת שגם את זה רוצים לבטל ושלא נוכל לפגוש אותם בכלל. זה מוגזם לגמרי".

"זה לא סביר שלא ייתנו לנו לצאת. האוכל כאן במסעדה של בית האבות לא טעים ואני לא אוכלת ממנו, אני יוצאת לקנות אוכל בחוץ. אבל עכשיו גם לא מגישים את האוכל לשולחן, אלא בקופסאות שאנשים לוקחים הביתה, אז אי אפשר בכלל לבחור. אז איך אני אצא לקנות לי אוכל?"

"זה לא סביר שלא ייתנו לנו לצאת. האוכל כאן במסעדה של בית האבות לא טעים ואני יוצאת לקנות אוכל בחוץ. אבל עכשיו גם לא מגישים את האוכל לשולחן, אלא בקופסאות שאנשים לוקחים הביתה, אז אי אפשר לבחור"

כל תקנות הבידוד הללו נועדו למנוע התפשטות של מגיפה שפוגעת במיוחד בקשישים ושהם חלק גדול ממי שמתים ממנה. את לא מפחדת שהמגיפה תתפשט? את לא רוצה בתקנות שנועדו להגן עלייך?

"אני לא מפחדת משום דבר, וחושבת שההיסטריה מוגזמת לגמרי. לרוב הקשישים יש ערימה של מחלות, ומי שמתים מקורונה הם בדרך כלל אלה שיש להם מחלות גם ככה. אם הם לא ימותו מקורונה הם ימותו ממשהו אחר".

סימה פולק (צילום: באדיבות המרואיינת)

"ומה שהכי מדאיג אותי זה לא המצב שלנו, המבוגרים, אלא המצב של הצעירים. הנכדה שלי עבדה בשלוש עבודות, כמלצרית ובתחום החינוך. עכשיו המסעדות סגורות, החינוך סגור, והיא נשארה ללא שכר. ממה כל הצעירים האלה שעובדים כל כך קשה כדי להתפרנס יחיו? צריך לפחות לפצות אותם! אבל אין לנו שום השפעה על מה שקורה".

יש גם אוכלוסייה רביעית, קטנה יחסית, של אזרחים ותיקים – אלה שממשיכים לעבוד ולחיות "כמו צעירים". רבים מהפנסיונרים העובדים המשיכו לעבוד גם אחרי התפרצות הקורונה, וגם השבוע במקרים שבהם מקום העבודה שלהם המשיך לתפקד, ולא חוששים להידבק במגיפה.

זאב לשם לוגסי (צילום: יהודה שגב)

זאב לשם, שותף בחברת "לגאסי סניור סולושנס" להשמת פנסיונרים אקדמאים והחזרתם לשוק התעסוקה, אומר: "אין ירידה במספר קורות החיים של פנסיונרים שמגיעים אלינו".

לדברי לשם: "בהלת הקורונה אינה פוסחת אומנם על הפנסיונרים, אבל נסיון החיים של רבים מהם נותן להם לבחון את המצב בפרופורציה, ואפילו בהומור. אני שומע משפטים  כמו 'היום זה קורונה, מחר זה התקף לב ומחרתיים – שבץ'. אני חושב שבקרב הפנסיונרים העובדים הרצון לעבוד ולתרום מהידע שצברו חזק מהחששות, והתחושה ש'צריכים אותי', יוצרת חיוניות שמורידה את מפלס החשש".

סימה פולק, בת 70, עובדת כאחות בחדר הניתוח של המרכז הרפואי הרצליה מדיקל סנטר. היא ממשיכה להגיע לעבודתה גם בזמן מגיפת הקורונה. "אני הולכת בשמחה לעבודה וממש לא פוחדת", היא אומרת. "אני עובדת כאחות כבר הרבה שנים ולא זוכרת אירוע כמו הקורונה. אבל אני רוצה להמשיך לחיות ולעבוד, לא לשבת ולפחד. ורוצה את המפגש האנושי עם הפציינטים".

"אתמול הייתי בחדר ניתוח, בניתוח של ילד קטן. באתי למשמרת ולבשתי מסיכה. אבל כשישבתי עם ההורים של הילד בזמן הניתוח הורדתי את המסיכה. רציתי שהם יראו את החיוך שלי. שישמח אותם".

מבית המרקחת של ל', שלבקשתה אנו לא חושפים את פרטיו, נמסר: "אנו מתנצלים על ההתנהלות שלנו. להבא, נדאג לקבל מלקוחות בבידוד בית מרשמים מצולמים באמצעים אלקטרוניים או לשלוח שליח שייקח את המרשם מביתם".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לטענותיה של ל': "מי שנדרש לטיפול רפואי שלא ניתן לדחותו יכול לקבלו תוך שמירה על הוראות הבידוד".