זירת הבלוגים

גברת פאריס, סיפור מאת גי דה מופאסאן

משל קטן או לא - למתרחש כאן מתחת לאפנו בטיפול הלאומי במשבר הקורונה

21/03/2020 08:12
גי דה מופאסאן (צילום: ויקיפדיה, Tucker Collection - provin)

אני שומע את החדשות – מגפת קורונה, ראש הממשלה מנהל את המשבר, שר המשפטים מרחיב את סמכותו להקפיא את פעילות בתי המשפט, ומשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נדחה. בזיכרוני צף ועולה זיכרון של סיפור שקראתי זה מכבר.

*  *  *

גברת פאריס הייתה אישה צעירה, עליזה ויפה מאוד. היא הייתה אישתו של מר פאריס. הם חיו באנטיב – העיר היפהפייה המוקפת חומה לחופו של הים התיכון. שנה לאחר המלחמה של שנת 1870 חנה באנטיב גדוד של הצבא בפיקוד מסייה ז'אן דה כרמלין.

ז'אן דה כרמלין היה קצין צעיר ונאה שהצטיין במלחמה. לאחר הגעתו לאנטיב החלו חיי השיגרה של הצבא חסר המעש באנטיב לשעמם אותו, והוא נהג לטייל בסביבה. פעם אחת בטיולו לכיוון הים פגש בגברת פאריס, שהייתה נוהגת בערבי הקיץ ללכת אל החוף בצל האילנות, לשאוף אוויר צח ולהנות. האישה הצעירה והיפה משכה מיד את תשומת ליבו של הגבר הנועז והמשועמם. הוא התמיד לחשוב עליה, והיה בכוונה מועיד את טיוליו למפגש עימה בשעות ערבי הקיץ בינות לעצים בדרך אל הים. לאחר מספר פעמים שנפגשו, החלו להנהן זה לזו בראשיהם, ולאחר עוד מספר ימים החליפו ברכות שלום, ועוד קצת ימים, והם היו הולכים יחדיו כשהם שקועים בשיחות.

ליבו ומחשבותיו של מסייה ז'אן דה כרמלין מַלְאוּ בגברת פאריס. הוא רצה אותה. הוא רצה להתקדם מעבר לשיחות. הוא החל לדבר איתה גלויות על מאווייו ולחץ עליה, מדי יום ביומו ביתר להט, שתואיל להתמסר לו. הגברת פאריס גילתה התנגדות, ומאנה לרצות אותו. היא נראתה נחושה בהחלטתה לא להיכנע לו.

ליבו ומחשבותיו של מסייה ז'אן דה כרמלין מַלְאוּ בגברת פאריס. הוא רצה אותה. הוא רצה להתקדם מעבר לשיחות. הוא החל לדבר איתה גלויות על מאווייו ולחץ עליה, מדי יום ביומו ביתר להט, שתואיל להתמסר לו

ערב אחד היא אמרה לו, כבדרך אגב: "בעלי נסע זה עתה למרסיי, ויישאר שם ארבעה ימים". מסייה כרמלין הפציר בה שתסכים שיבוא אליה עוד באותו הערב. גברת פאריס התנגדה ורגזה, עזבה אותו, וחזרה לביתה. כל הלילה היה ז'אן דה כרמלין כעוס, ועם שחר יצא לסייר בעמדות הצבא, קילל את קציניו וחייליו והעניש אותם על כל דופי שמצא אצלם.

אולם בחזרו לארוחת הבוקר מצא פתק ששגרה אליו גברת פאריס, ועליו כתוב: "הערב בשעה 10". בו במקום הוא העניק 5 פרנקים לחייל ששירת אותו. מצב רוחו היה מרומם. הוא בילה את היום בהתקשטות, בסיכת בשמים וכיוצא בזה. הוא השלים את ההכנות. היה למה לצפות, והזמן עבר בעצלתיים. לחרדתו טרם ערב התקבלה מעטפה מהגברת ובה מברק שקבלה מבעלה: "יקירתי, העסקים נסתיימו, אני חוזר ברכבת הערב בשעה 9 – פאריס".

המפקד דה כרמלין רגז והטיח מפיו בקול רם קללה פראית עד שהחייל המשרת אותו הפיל את צלחת המרק. כרמלין רתח. אך הוא היה איש רב תעוזה ויוזמה, וישב וכתב לגברת פאריס: "גברתי, הוא לא יחזור הערב. הריני נשבע לך על כך, ואני אהיה ב-10 במקום הידוע לך. אל תחששי ממאומה. הריני ערב לכול, בדברת הכבוד שלי כקצין. – ז'אן דה כרמלין". הוא שלח לגברת פאריס את המכתב.

לאחר שאכל את ארוחתו, קרא אליו ז'אן דה כרמלין את סגנו, הקפיטן גרבוא, וכשהוא מחזיק בין אצבעותיו את המברק ששלח מר פאריס לאישתו אמר לגרבוא: "קפיטן, קבלתי מברק בעל אופי מסויים, ואיני רשאי לשתף אותך במידע שבו. מכל מקום, עליך להפקיד שמירה על כל שערי העיר בצורה כזו שאף אחד לא יוכל להיכנס או לצאת מהעיר לפני השעה 6 בבוקר יום המחרת. עליך גם להטיל עוצר על יושבי העיר, ואסור לאיש להיות ברחובות החל משעה 9 בערב". כרמלין וידא שגרבוא הבין את דבריו כהלכה. מצב רוחו של המפקד היה טוב והוא כיבד את סגנו במשקה. קפיטן גרבוא נפרד והלך למלא את המשימה שהוטלה עליו.

"…עליך להפקיד שמירה על כל שערי העיר בצורה כזו שאף אחד לא יוכל להיכנס או לצאת מהעיר לפני השעה 6 בבוקר יום המחרת. עליך גם להטיל עוצר על יושבי העיר, ואסור לאיש להיות ברחובות החל משעה 9 בערב"

ז'אן דה כרמלין הגיע למפגש בביתה של גברת פאריס.

מר פאריס חזר ברכבת של השעה 9. משהגיע לשערי העיר לא איפשרו לו החיילים להיכנס לעיר. הוא התעקש והתווכח. החיילים איימו עליו שיירו בו, והוא ברח בריצה חזרה אל תחנת הרכבת. שם בילה את הלילה, ולמחרת ב-06:30 נוכח לדעת ששער העיר פתוחים, ושב לביתו.

תושבי אנטיב לא הבינו מה גרם לפעולות הצבא באותו הלילה. הם היו שרויים במבוכה. היו שאמרו שהאיטלקים זממו להתקיף במפתיע את אנטיב. היו גם שמועות על חשש מקשר של קציני הצבא. מכל מקום, למרות שהסיבות לא היו גלויות להם, היו תושבי אנטיב מלאי תודה למפקד הגדוד ז'אן די כרמלין, שנקט בפעולות נדרשות למנוע רעה מהעיר.

*  *  *

זהו בקיצור סיפור הליבה (בשינויים ותוספות קלים) של הסיפור של גי דה מופאסאן שנכתב לפני כ-150 שנה. יש אצלנו בעלי אמונה, ודעתם היא שסיפור זה אינו משל לאשר קורה אצלנו בימים אלה: בסיפור של מופאסאן לא הייתה כל סיבה להטלת סגר על אנטיב, זולת תשוקתו של המפקד לגברת פאריס, ואילו אצלנו, נוכח מגפת הקורונה, השליט ושליחיו נוהגים אך לפי העניין. יש גם כאלה שחסרה להם אמונה.