זירת הבלוגים

בלי דם ובלי יזע, נשארנו רק עם הדמעות

האלגוריתמים של הרשתות בנויים למטרה את ויחידה: להשאיר אותנו מחוברים, דואגים, כועסים ומתווכחים

19/03/2020 13:52
בנימין נתניהו בדיון עם ראש מדינות בנושא התפרצות הקורונה, 9 במרץ 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

באיטליה מספר הקורבנות עומד נכון לכתיבת שורות אלה על כ-2500 איש ואשה, וזו לא טרגדיה.

איזה בן זונה קר לב וחסר רגשות יכול לכתוב משפט מזעזע כזה, כשכל העולם כולו מאוחד באימה משתקת מפני המגיפה הנוראית שמפילה בנו חללים?

הבן זונה הזה הוא אני, שחושב שכל מוות הוא טרגדיה אישית לנפטר, למשפחתו וליקיריו, אבל במדינה כמו איטליה בה נפטרים מידי שנה 70,000 בני אדם כתוצאה משפעת, 2500 מתים זו לא טרגדיה לאומית, כי אחרת איך נגדיר את השפעת? ״שואה״?

באיטליה מספר הקורבנות עומד נכון לכתיבת שורות אלה על כ 2500 איש ואשה, וזו לא טרגדיה, במדינה שבה נפטרים מדי שנה 70 אלף בני אדם משפעת

אז נכון שאנחנו עדיין לא יודעים היכן הסוף, ומה יהיה מניין הקורבנות הסופי, אבל לפי ההערכות של רוב המומחים אותן קראתי, לא מדובר כאן במגיפה בקנה מידה של השפעת הספרדית, שהפילה חלל שליש מתושבי אירופה, ולא של המגיפה השחורה. אנחנו לא צפויים ככל הנראה לאבד מיליוני בני אדם בקרב מול הוירוס החדש ישן הזה.

אבל הפאניקה, הו הפאניקה משתוללת ומידבקת בטור אקספוננציאלי הרבה יותר מהנגיף עצמו, וזה די ברור אם חושבים על זה, כי הפאניקה אינה נזקקת למגע יד אדם, עומדות לרשותה הרשתות החברתיות, הפלטפורמה האידיאלית להדבקה בנגיף המסוכן הזה. הפלטפורמה שיוצאת נשכרת ובגדול מהפחד, מהסגר ומההתמכרות המוחלטת שלנו לכל פיסת אינפורמציה שעוברת ברשת, אמיתית או שקרית.

אין תקדים בהיסטוריה למגיפה שדובר בה, נכתב עליה וידענו עליה כל כך הרבה כמו על הקורונה. אנחנו חשופים לאלפי פיסות מידע: ניתוחים מדעיים, פסאודו מדעיים ואנטי מדעיים. ממים, בדיחות, אזהרות וניסיונות הרגעה. גרפים, מצגות וסרטונים. עצומות, תחינות, נזיפות וחיזוקים.

האלגוריתמים של הרשתות בנויים למטרה את ויחידה: engagement. ולכן מדובר במכונה שמעצימה עד אינסוף את כמות האינפורמציה שהיא מספקת לנו, בולעת אותנו לתהומות הנשיה, לחור שחור של פאניקה וייאוש, הכל כדי להשאיר אותנו מחוברים, דואגים, כועסים ומתווכחים.

האלגוריתמים של הרשתות בנויים למטרה את ויחידה: engagement. לכן זו פלטפורמה שבולעת אותנו לתהומות הנשיה, לחור שחור של פאניקה וייאוש, הכל כדי להשאיר אותנו מחוברים, דואגים, כועסים ומתווכחים

אבל לא אלמן ישראל, ויש לנו הנהגה. אמנם לא ממשלה נבחרת, אבל בכל זאת ממשלה עם ראש הממשלה המנוסה ביותר שהיה לנו, חזקה עליו שידע לנווט את העם אל חוף מבטחים, להרגיע ולהסביר, לקחת החלטות קשות ואמיצות ולנהל את המשבר בדרך הטובה ביותר.

אז זהו שלא.
אבל זה לא פוסט ״רק לא ביבי״. אפשר כמובן לכתוב הרבה על המניעים מאחורי חלק מהצעדים שנוקט נתניהו במהלך ניהול משבר הקורונה. דחיית המשפט וסגירת הכנסת הן שערוריה בפני עצמה, אבל לא על זה באתי לדבר היום. במהותם הצעדים שנוקטת הממשלה בישראל אינם שונים בהרבה מצעדים שנוקטות ממשלות רבות אחרות. התומכים יגידו שהמשבר מנוהל נפלא, המתנגדים יעקמו את האף ויעבירו ביקורת, אבל האמת חייבת להאמר. מדובר בצעדים דומים לאלה שננקטים בהרבה מדינות אחרות.

ההנהגה ברוב מדינות העולם נכנעה וכרעה ברך, לא רק בפני הוירוס אלא גם, ואולי בעיקר בפני הפאניקה ובפני הרשתות החברתיות.

אין דרך נעימה להגיד את זה, אנחנו חיים בחברה רכרוכית, מבוהלת ומפונקת. אולי טוב שכך תגידו לי, ואולי אתם צודקים, אבל כדאי לפעמים להכנס לפרופורציות.

גם במקומות העניים והנשכחים בעולם, בני האדם חיים היום יותר שנים מאשר חיו בני אצולה ומלכים בתקופות עבר. הרפואה המודרנית, חיסונים והיגיינה הם נחלתם של רוב תושבי כדור הארץ.

מלחמות שבאופן היסטורי גבו בין 5 ל-100 חיי אדם ל-100,000 אנשים לאורך ההיסטוריה, מספר שזינק ל-2000 מכל 100,000 בתקופת המלחמות הגדולות, ירד ל-0.5 בעשור האחרון. אנחנו ממשיכים להרוג אחד את השני, אבל אנחנו כבר לא משמידים את עצמנו.

כדאי להכנס לפרופורציות. גם במקומות העניים והנשכחים בעולם, בני האדם חיים יותר שנים מאשר חיו בני אצולה ומלכים בתקופות עבר. הרפואה המודרנית, חיסונים והיגיינה הם נחלתם של רוב תושבי כדור הארץ

הסיבולת הנפשית שלנן (הטולרנס) לאובדן בנפש נשחקה עד עפר. קדושת ערך החיים קיבלה מימדים שלא היו לה אי פעם. באנשים מעל לגיל תשעים מבוצעים ניתוחי מעקפים והם מחוברים למכונות החייאה כדי לסחוט חודשים נוספים של חיים, כי המוות הוא משהו שאנחנו מסרבים לקבל.

חיילים הפכו לילדים, ומוות בקרב כבר לא נתפס כהקרבה לאומית לטובת הגנה על העורף אלא כשבר נורא שאסור לקבלו.

אנחנו לא רוצים למות, ומסרבים לקבל מוות של אף אחד קרוב לנו, בן משפחה יהא גילו אשר יהא, וגם במשפחה המורחבת אל תגעו לנו. בן עירנו, בן ארצנו, עמנו או דתנו הם משפחה לכל דבר ועניין. גם האיטלקים חביבים עלינו, הסינים אולי קצת פחות.

הצעדים שננקטים בארץ ובהרבה מדינות אחרות בעולם, משקפים בדיוק את התפיסה הזו לגבי מחלות ומוות. נספור כל חולה וחולה, נעקוב אחריו לכל מקום, נתעדכן 24 שעות ביממה אם מישהו חס וחלילה נפטר, נשווה את כמות הנפטרים בין מדינה למדינה, נחשב אחוזי תמותה לעומת גילאים ממוצעים, לעומת מספר המיטות לנפש, מזג אוויר ואופי לאומי – הפאניקה מוגשת לכם בחסות פייסבוק ונטפליקס. נא להשאר בבית, להשאר מחוברים, ולשטוף ידיים.

אנשים מתים ממחלות כל הזמן, ובכל זאת החיים ממשיכים.
אנשים לא מתחסנים כנגד שפעת שמפילה חללים בעשרות אלפים, לא חוגרים חגורות בטיחות, מקיימים מין לא בטוח. למה? כי אף אחד לא מכניס אותם לפאניקה.

הנהגה אמיצה יותר יתכן שהיתה מעיזה לנקוט באסטרטגיה שונה.
משהו בסגנון בוריס ג׳ונסון (הרחוק מלהיות המנהיג האידיאלי בעיניי), לפני שגם הוא נכנע לפאניקה הזועמת מהרחוב הוירטואלי.

אנשים מתים ממחלות כל הזמן, ובכל זאת החיים ממשיכים. אנשים לא מתחסנים כנגד שפעת שמפילה חללים בעשרות אלפים, לא חוגרים חגורות בטיחות, מקיימים מין לא בטוח. למה? כי לא מכניסים אותם לפאניקה

אצל בעלי החיים, כאשר חיה מזדקנת ומאבדת את יכולתה לצוד או לדאוג לעצמה למזון, היא הולכת לעולמה. אנחנו לעומת זאת, פיתחנו מוסר וסולידאריות. אנחנו אוהבים את הזקנים שלנו, וכבר לא מוציאים אותם למות בשלג, וזה נפלא -באמת, לא רק בגלל ההורים שלי , שניהם מעל גיל שמונים, גם אני כבר בן חמישים וחמש וכישורי הציד שלי הולכים ונחלשים.

בעבר ״נטל״ הדאגה להורים המזדקנים היה בעיקר על בני המשפחה, במידה רבה כך זה גם היום, אבל באיזשהו שלב המצאנו את מדינת הרווחה, יש פנסיות וקיצבת זיקנה, ועול הטיפול בקשישים מתחלק על כלל האוכלוסיה היצרנית.

יש עוד דברים נפלאים שמספקת לנו מדינת הרווחה, בריאות ציבורית היא מהחשובות בהם, ולמרות הביקורת הרבה והמוצדקת על מערכת הבריאות בארץ, כנראה שבראיה אוביקטיבית היא דווקא מהטובות בעולם. כרגיל, אנחנו לא טובים כמו שהיינו רוצים להיות, אבל לא גרועים כמו שאנחנו אוהבים לחשוב.

דיעה מקובלת בעולם היא שאין מערכת בריאות מושלמת באף מדינה, כל אחת וחסרונותיה. אבל גם במדינות הסולידאריות והמתוקצבות ביותר, אין מספיק משאבים כדי להיות מוכן דרך שגרה להתפרצות מגיפה נוסח וירוס הקורונה. אין שום הצדקה כלכלית, או יכולת כלכלית להחזיק מערכת בריאות בתפוסה כה חלקית שתהיה מוכנה לקלוט גלים של חולים שהודבקו באופן אקספוננציאלי.

אז מה עושים?

מנהיגות אמיצה היתה אומרת לאוכלוסיה שלה – רבותי, חשבתם שזה לא יקרה, אבל זה קורה, מגיפה! וממגיפות מתים. זה עצוב, וזה כואב, אבל אנחנו נתגבר. שימרו על הזקנים והחלשים, בודדו אותם אפילו. המנעו מהתקהלויות ענק שלא לצורך. המדינה תזרים הון עתק למערכת הבריאות, תקים בתי חולים מיוחדים אד-הוק לטיפול בקורונה, אבל בשום אופן לא נשתק את הכלכלה. בשום אופן לא נכניס את המדינה לעוצר, לא נפגע בזכויות אדם.

מנהיגות אמיצה היתה אומרת לאוכלוסייתה: זו מגיפה וממגיפות מתים. נזרים הון למערכת הבריאות, נקים בתיה"ח מיוחדים לטיפול בקורונה, אבל לא נשתק את הכלכלה. לא נכניס את המדינה לעוצר, לא נפגע בזכויות אדם

אבל המנהיגים של היום אינם מנהיגים, הם מונהגים, נגררים אחרי הפאניקה שבוערת כאש בשדה קוצים. העם אינו מוכן לקבל ספירת גופות, וכל מנהיג יודע שעתידו הפוליטי תלוי בהפחתה אמיתית או מדומה של מספר המתים מהמגיפה. את ההרס, החורבן והתמותה שיגרמו בגלל הצעדים שנקט כדי ״להלחם״ בה, יסלחו לו כי הם היו ״צורך השעה״.

התרופה למחלה עלולה להיות גרועה הרבה יותר מהמחלה עצמה. המפולת הכלכלית תגרום תוצאות מבהילות באמת, ולא אל תגידו לי שזה ״רק כסף״. כסף זה משאבים לבריאות, לחינוך, לרווחה, לביטחון. משאבים שיחסרו לנו בעתיד הקרוב, הבינוני והרחוק. כסף שיחסר ויעלה לנו בחיים רבים.

את הטראומה שהבידוד הכפוי הזה יצור אצל דורות שלמים עוד קשה לצפות, אבל משפחות שלמות ירדו אל מתחת לקו העוני, יאבדו את מקור פרנסתן, את ההזדמנות לחינוך ראוי ועתיד יציב.

בארגנטינה, המדינה בה אני גר, אשר שקועה במיתון נוראי ומשבר קטסטרופלי, הצעדים פירושם דחיקת מיליונים לרעב ממש. בישראל אולי לא מדובר ברעב, אבל השלכות חמורות יהיהו גם יהיו, וכל זאת כי אין מנהיג שמסוגל לומר לעם – יש לי להציע לכם רק דם יזע ודמעות. נשארו לנו רק דמעות.