"השר לביטחון פנים גלעד ארדן לגופי הביטחון: יש להיערך לאפשרות של סגר מלא בישראל. זאת החלטה בלתי נמנעת"
18 במרץ 2020
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
מילים קשוחות רבות התאזרחו במרוצת השנים במילון הכיבוש הישראלי. ביניהן, ל"סגר" נשמר תמיד מקום מיוחד.
"סגר" היה הדבר הערטילאי ומהלך האימים הזה, שלא רק ש"מטילים" אותו אלא עושים זאת ב"הוראת שר הביטחון" ואחר כך גם "אוכפים את הוראותיו", ולפעמים, כשמצב הרוח טוב במיוחד מפרגנים עם מחווה של נדיבות ומשחררים כמה "הקלות בסגר", על רקע הומניטרי כמובן, שעליהן מדווחים לקראת סוף מהדורות החדשות ברדיו, לפני האנקדוטה הרכילותית המשעשעת ותחזית מזג האוויר. "במשרד הביטחון הוחלט על שורה של הקלות בסגר שהוטל בתחילת השבוע על שטחי הרשות הפלסטינית".
אבל, באמת, מה לנו ולזה? אנחנו, אזרחי תל אביב, תושבי הבועה, בניה של העיר החופשית, הסקסית, הקוסמופוליטית, הליברלית והמשוחררת מדאגות. אנחנו שרוקדים בבלוק, שותים במנזר, אוכלים פלאפל של הקוסם, מנשנשים סלט סום-טאם חריף בתאילנדית בהר סיני ורצים להנאתנו בטיילת, מול שקיעה אביבית צובטת לב, שצובעת את השמיים בשלל גווני כתום ואדום. מה לנו ולסגר? מה זה השטויות האלה? מה אנחנו, פלסטינים?
אנחנו הרי תושבי העיר שגאוותה היא על כך שהיא "בלי הפסקה". אז איך "סגר"?
אבל, באמת, מה לנו ולזה? אנחנו, אזרחי תל אביב, תושבי הבועה, בניה של העיר החופשית, הסקסית, הקוסמופוליטית, הליברלית והמשוחררת מדאגות. מה לנו ולסגר? מה זה השטויות האלה? מה אנחנו, פלסטינים?
והרי סגר הוא ההפך המוחלט של "בלי הפסקה". סגר הוא הפסקה גדולה, רק בלי משחקי כדור, בלי קפיצה בחבל ובלי רכילות לוהטת ליד הברזייה. ולכן סגר לא מתאים לאורחות חיינו והוא בפירוש לא בשבילנו, תודה רבה, סיגרו אחריכם את השער כשאתם יוצאים החוצה, ואל תחזרו לעולם. זו החלטה סופית שאין טעם לערער עליה.
צריך להודות ביושר – לפני פרוץ המשבר הנוכחי, מעטים מאיתנו התעכבו לחשוב איך בעצם נראים החיים בסגר. מה סגר עושה לחיי המשפחה ולחיי הנפש, כשכלואים ימים רבים בבית ולא יכולים לצאת החוצה. מבחינתנו סגר היה תמיד משהו שקורה בצד השני של הקו הירוק, לא אצלנו, לא לנו. מין גזרת גורל, שהפלסטינים נתבעים להתמודד איתה, כי הם רגילים לגזרות גורל כאלה, מעצם פלסטיניותם, כשאנחנו מקסימום מתבדחים לפני הסגר הקבוע של פסח "אז איפה אתם בסגר?"
אחרי השבוע האחרון, מישהו עדיין רוצה להתבדח על איפה הוא בסגר?
באמצע השבוע יצאתי להתאוורר ברכיבה על אופניים ברחובות תל אביב המתרוקנת, שכבר החלה אט-אט להסתגל בחוסר אמון מופגן למצב החדש שנכפה עליה.
העיר עוד לא הייתה סגורה ומסוגרת לחלוטין, רק כמעט. היא עדיין גלגלה על הלשון את המילה הקשה הזו, "סגר", לא מאמינה שזה באמת קורה לה, גם אם כבר החלה לעכל את העובדה שאין ברירה אלא לחשוק שפתיים ולהתמודד עם המציאות החדשה, לקוות לטוב ולחכות לימים טובים יותר.
ימים שבהם לא יינשאו מדי ערב נאומים דיסטופיים נרקיסיסטיים של ראש הממשלה, שמתייצב נוכח פני האומה המבוהלת כדי לשבח בלי בושה את החלטותיו הנכונות, שהכינו אותנו יותר מאחרים למשבר, ושזוכות למחמאות ממנהיגי העולם, שהם גם ידידיו הטובים. כשמנכ"ל משרד הבריאות יחזור להיות פקיד אלמוני שרק כתבי הבריאות זוכרים את שמו.
ימים שיהיו פה כנסת מתפקדת, וממשלה יעילה, ובתי משפט בלתי תלויים, ותקשורת ביקורתית, ופיקוח סביר על השילטון. כמו פעם, נו, לפני הנגיף הבנזונה הזה וכל הטרמפיסטים הפוליטיים, שמיהרו לגייס אותו לתועלתם.
כל מי שחי שנים רבות בעיר גדולה יודע – העיר שאתה משוטט בה, היא לא רק העיר הפיזית, הגלויה לעין, על שלל חנויותיה, קניוניה, קבצניה, כספומטיה ושבילי אופניה. זו גם העיר הסמויה מן העין.
העיר הפרטית שלך. זו שאתה נושא בליבך ולפעמים רק אתה מסוגל לראות, כשאתה חולף ליד הספסל שעליו המתקתם פעם סוד והתחבקתם בשקט, או ליד חנות המעצבים החדשה, שקמה בדיוק במקום שבו שכן פעם דוכן מיצים (שמכר מיץ נבט חיטה דוחה!) שבכלל קם על חורבות הפאב ההוא, שאהבת ממש מזמן, לפני כמה מלחמות ופיגועים ו – ריבונו של עולם, סגר! – כשהיו יושבים בו חברי להקות רוק, שאפילו הופיעו ב"רוקסן", חתמו על חוזה הקלטות ב"הד ארצי" וכבר כתבו עליהם ב"העיר".
במובן ידוע, אלה הם הגעגועים הרגילים והמוכרים. געגועים של ימי שיגרה. געגועיו של אדם אל עברו, אל נעוריו, אל ילדותו. געגועי "העצב המתוק" של עלי מוהר לתל אביב של פעם, שנקברה זה מכבר תחת מגדלי הזכוכית, זמזום הקורקינטים החשמליים והמולת החפירות של הרכבת הקלה.
תל אביב הקטנה והנשכחת, שכבר עברה לעולם שכולו טוב, עולם שכולו ניצחונות קטנים של הפועל תל אביב, יחד עם עלי מוהר ועם כל אנסמבל גיבוריו האהובים, שבעתות מצוקה כאלה, די באזכור שמם כדי להעביר רטט של עונג וערגה אצל מי שעדיין זוכרים.
הלב נצבט. מה איתם, באמת? האם פול רנייה ואקלימאי מריצים עכשיו דאחקות בווטסאפ עם הנכדים? האם פולמוסאי ובר קולמוסא בודקים חמש פעמים ביום מה נשאר מחסכונותיהם המצטמקים במהירות, שאיתם קיוו להעביר ברווחה יחסית את שנותיהם האחרונות? האם גם הם, כמו כולנו, ב"סגר"? הרי הם בוודאי כבר קשישים, בקבוצת סיכון, והם בטח בודדים עכשיו, ספונים בדירותיהם הקטנות והאפלוליות.
ולא רק שהנכדים לא יכולים לבקר אותם, אף אחד כבר לא כותב עליהם, כי לא רק שעלי מוהר מת מזמן, גם המקומונים כבר מתו, ומתה הרוח התל אביבית ההיא, שפיעמה בעיר שנים רבות, ולפחות לזמן מה נדמה היה שתתקיים לעולם. שגיבה, חסונה ומחוסנת מפני צווי חירום, אמצעים מיוחדים, ובטח מפני סגר.
אולי בהשפעת אווירת החירום, ואולי סתם כך בגלל מה שילדיי היו מצמידים לו את ההאשטג #אוקיי-בומר (שבגלל הנסיבות התחלף, כך שמעתי, במשפט הדאגני "אר יו אוקיי בומר?"), נתקפתי השבוע געגוע לא רק לעלי מוהר וגיבוריו, אלא גם לברווז של דודו גבע (הוא כבר היה מראה לווירוס הקורונה מה זה!) ול"יקירתי, אהבה היא ריחוק" שאדם ברוך היה בוודאי חותם איתו טור נוקב, שהיה שופך אור מפתיע על האירועים.
ולמורי ורבי אודי אשרי, שהיה מפרק לגורמים את נאומיו של מנהיגנו וחושף את המניפולציות הציניות שלו; ולאריה כספי, שהיה מכניס את צעדי החירום לקונטקסט ההיסטורי, הכלכלי והחברתי הנכון. לכל האנשים האלה שהיו ואינם, ושפעם יכולתי לסמוך עליהם, שבעתות חירום כאלה הם כבר ינסחו למעני בדיוק מופלא את מה שאני חושב.
אבל השבוע קרה לי דבר נוסף. בעודי רוכב בנחת במורד שדרות בן-ציון ופונה אל רחוב קינג ג'ורג' הריק מאדם, בואך "המנזר" הסגור וסמטאות שוק הכרמל שהתרוקנו מאנשים, נתקפתי בגעגועים מסוג חדש ולא מוכר. געגועים ללפני שבוע. נוסטלגיה לחודש שעבר.
הן אך אתמול – הלוא תזכרו – עוד יכולנו לקשור את האופניים בפתח "המנזר", להיכנס פנימה ולדעת שעל הבר נפגוש מכר שאפשר לפטפט איתו. ויכולנו גם לעמוד בתור מול "הקוסם", בלי לשמור מרחק מהלקוחות האחרים, ולהתענג סתם כך על כדור פלאפל חם, שהמוכר הצעיר היה נותן לנו באדיבות, כדי שחלילה לא נרעב ברגעי ההמתנה למנה המיוחלת. וזה בלי לדבר על הצפיפות בכניסה לשער שבע בבלומפילד.
מי העלה בדעתו שתוך ימים אחדים השיגרה הסתמית והנפלאה הזו – שבשעתו יכלה גם להרגיז קצת – תעורר בנו געגוע כזה?
כמה רחוקים נראים פתאום הימים היפים ההם של פברואר 2020, כשעוד התחבקנו סתם כך ברחוב. כשטפחנו בידידות על כתפו של חבר שנכנס לפאב. כשרקדנו ליד אנשים שאנחנו לא מכירים. כש"שמירת נגיעה" הייתה העניין המוזר והתמוה הזה של דתיים.
כשלא יכולנו להעלות בדעתנו עולם שבו שר הביטחון מכריז בטלוויזיה "אל תגעו בסבא וסבתא" וראש הממשלה שאין לו מנדט ציבורי מבקש לכלול בתקנות לשעת חירום הפעלת אמצעי מעקב מיוחדים על האוכלוסייה כולה, ועל הדרך גם בדיקות פוליגרף לבכירי משרד הבריאות, כשבמקביל יו"ר הכנסת משתק את הכנסת ושר התקשורת מקבל סמכויות בלתי מוגבלות שלא ברור איך הוא מתכוון להשתמש בהן, ומי שמנסה למחות נגד המצב מעוכב על ידי שוטרים קצרי רוח שאוכפים את הסגר.
כל הדברים המשונים האלה – שעד לפני שבוע-שבועיים היו נראים לנו כאילו נלקחו מסיוט של פרנואיד שקרא יותר מדי ספרות דיסטופית והתמכר לאתרי קונספירציה מפוקפקים – באמת קרו השבוע. לנו! וכל זה קרה כשאנחנו – זה עדיין נשמע לא סביר, לא אמיתי, לא אפשרי – נתונים ב"סגר". אמנם, עדיין לא סגר בכוח, עדיין בלי קנס או מעצר אם ירדת לרחוב. אבל מתחת לחלון אנשי משטרה מגדרים בסרטים את הנדנדות מתחת לבית, שרק אתמול עוד צהלו עליהן פעוטי הרחוב.
וכך, עם כל הרצון להיאחז עוד קצת במתיקות העולם של אתמול, זה שנראה לנו יציב ונצחי, היה קשה להימנע מהמחשבה המפחידה, שהרע מכל עוד לפנינו. שאת מלוא עוצמת המכה הכלכלית והחברתית והפוליטית של המשבר הזה נרגיש בעוד כמה שבועות או חודשים, כשנצא מהמנהרה החשוכה שאליה נכנסנו, ונגלה שהעולם בחוץ שונה בתכלית מהעולם שאותו הכרנו ואהבנו. ושעוד מעט, ממש בקרוב, נתחיל להתגעגע לעכשיו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם