החל מיום שישי, תושבי ישראל לא אמורים לצאת מהבית אלא לצרכים חיוניים בלבד – כגון קניית מזון, קבלת טיפול רפואי או השתתפות בחתונות ובלוויות של עד עשרה אנשים. אה, ועריכת הפגנות.

הכללת הסעיף "אתם עדיין יכולים לצאת החוצה כדי להפגין" ברשימת היוצאים מן הכלל להוראות מצב החירום שפרסם משרד הבריאות כמעט מסמלת את השילוב המפחיד בין מלחמתה (היעילה) של ישראל במגפת הקורונה לבין המציאות הפוליטית והדמוקרטית (האומללה) של ישראל.

לאחר שכמעט סגרה את גבולותיה והחדירה בהדרגה את המסר שהנגיף מידבק ביותר, מועבר באמצעות רסיסי רוק ונזלת ועלול להיות קטלני עבור קשישים ובעלי מחלות רקע, ישראל, נכון למועד כתיבת שורות אלה, הצליחה למנוע גידול חסר שליטה במספר החולים הקשים במחלה.

נקודות זכות רבות על כך מגיעות לראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר, כפי שהוא מזכיר לאומה כמעט מדי לילה, העמיד את ישראל לפני מדינות רבות אחרות בקהילייה הבינלאומית בשורה של צעדים המגבילים בהדרגה את התנועה ואת המגע האישי בין אנשים, בניסיון למנוע את התפשטות המחלה.

אבל נתניהו גם, יום אחרי יום – באופן ישיר ובאמצעות נאמניו – מערב בין המאבק החיוני במגפה הקטלנית לבין האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו.

לצד הסבריו הרהוטים על הסכנות שמציב האויב הוויראלי הבלתי נראה שלנו, הפצרותיו לציבור לנהוג באחריות על מנת להביס אותו ופירוט צעדי המנע החדשים, הוא ניצל את הופעותיו הטלוויזיוניות גם כדי למחות על המאמצים הלא דמוקרטיים לכאורה להחליף אותו כראש הממשלה, וניסה לבייש בפומבי את יריביו הפוליטיים כדי לגרום להם לשרת תחתיו כראש הממשלה (אף על פי שיריבו בני גנץ הוא זה שהנשיא ראובן ריבלין הטיל עליו ביום שני האחרון את הרכבת הממשלה הבאה של ישראל).

בשבוע שעבר, בלילה שבין שבת לראשון, שר המשפטים הנאמן של נתניהו, אמיר אוחנה, הורה על סגירתם של רוב בתי המשפט בישראל, מה שהוביל לדחיית משפטו הפלילי של נתניהו, שאמור היה להיפתח ביום שלישי.

ביום רביעי, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, הודיע כי ישראל החלה להשתמש בטכנולוגיה דיגיטלית פולשנית כדי לעקוב אחר תנועותיהם של אזרחים מאובחנים – ובאופן פוטנציאלי אחר כל מי שנמצא בישראל – על מנת ליידע את אותם אנשים שהיו שלא ביודעין בסמיכות קרובה לנשא של הנגיף במשך עשר דקות או יותר, כי עליהם להיכנס מיד לבידוד.

ועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים של הכנסת החלה לדון במסגרת הראויה לשימוש באמצעי מעקב כאלה, אך עוד לפני שהספיקה להשלים את עבודתה, המעקב הדיגיטלי אושר על ידי הקבינט כתקנות לשעת חירום.

ארגוני זכויות זועמים ופעילים פוליטיים, מוטרדים עמוקות מהאפשרות של שימוש לרעה ביכולות האיכון, כל שכן דליפת המידע לידי גורמים מסוכנים, עתרו מיד לבג"ץ, שפסק ביום חמישי כי המעקב שעשוי להציל חיים יופסק אם לא תוקם ועדה מפקחת בכנסת עד ליום שלישי הקרוב.

מה שמוסיף לספקות באשר ליכולתה של ממשלת נתניהו להבטיח כי המידע שלנו יישאר חסוי הוא העובדה שרק לפני כמה שבועות כל פנקס הבוחרים דלף מידי הליכוד לרשות הכלל. יתר על כן, בתחילת החודש פעילי ליכוד הסבירו כי הצליחו להעלות את שיעור ההצבעה שלהם בבחירות של 2 במרץ באמצעות האפליקציה המפוקפקת "אלקטור", שנועדה להוציא את הבוחרים מבתיהם כדי להצביע.

עוד ביום רביעי, יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין, שעד כה זכה להערכה רחבה בציבור, הכריז על המהלך המזעזע של סגירת הכנסת, בעיצומו של ויכוח מר בין חברי הכנסת התומכים בנתניהו לבין אלה הנאמנים לגנץ סביב הרכב הוועדה המסדרת, גוף מפתח בקביעת סדר היום של הכנסת.

אדלשטיין השמיע שורה של אמתלות קלושות לצעד יוצא הדופן הזה, בכללן הטענה כי אי אפשר להשיג דבר כאשר חברי הכנסת מתנהגים בעקשנות כה רבה, רצונו לראות את ישראל מונהגת על ידי ממשלת אחדות וההגבלות האוסרות על התקהלות של יותר מעשרה אנשים.

הצעד של אדלשטיין – שדרך אגב הביא גם לדחיית ההצבעה על בחירת יושב ראש חדש לכנסת – גרר סבב נוסף של עתירות לבג"ץ. באופן חסר תקדים, הדבר הביא לשיחת טלפון מצד הנשיא ראובן ריבלין, שהזהיר את אדלשטיין כי הוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית, דרש ממנו לחדש את פעילות הכנסת ולאחר מכן פרסם את תוכן השיחה.

"כנסת מושבתת פוגעת ביכולת של מדינת ישראל לתפקד בחירום בצורה טובה ואחראית", אמר ריבלין לאדלשטיין בנזיפה נשיאותית שנוסחה באופן מנומס. אדלשטיין, שעד השבוע חלם להפוך יום אחד לנשיא בעצמו, מבטיח כעת לכנס שוב את מליאת הכנסת ביום שני.

כששיירת מפגינים עשתה את דרכה ביום חמישי מתל אביב לירושלים כדי למחות על הפגיעה הגוברת בדמוקרטיה הישראלית במסווה של מלחמה בווירוס, הם עוכבו על ידי המשטרה משום שהפרו לכאורה את ההגבלות על התקהלות ציבורית – אף על פי שלא עשו זאת כלל.

אלה הם ימים רעים, טרופים וחסרי ודאות – עבור כל האנושות. בניסיון לעצור וירוס שהמדענים מודים כי הם עדיין אינם מבינים לגמרי, כל האינטראקציות האנושיות משתנות. אומרים לנו לא לחבק, לא לנשק ולא ללחוץ ידיים. נסיעות לחו"ל מבוטלות, משרות נעלמות, הכלכלה שוקעת.

ביותר ויותר מקומות על כדור הארץ לא ניתן לצאת החוצה למטרות שנחשבות בלתי חיוניות, כאילו יחסים חברתיים הם בלתי חיוניים.

אירועי תרבות, דת, ספורט ובידור ומפגשים – הרבה מהדברים שאנחנו הכי מצפים להם ושהכי מעסיקים אותנו מחוץ לשעות העבודה – הולכים ומתמעטים בקצב מהיר. אירועים הקשורים במחזור החיים, שלרוב עומדים במרכז חיינו – מלידות וחתונות ועד ללוויות – חייבים להתקיים כעת במסגרת מוגבלת ומצומצמת. מטריד לחשוב על ההשלכות הפסיכולוגיות של כל זה.

וכאן, בישראל, השינוי הקיצוני במסגרת הקיום היומיומי שלנו מתרחש בד בבד עם המשבר הפוליטי המתמשך, שבו מלחמתנו בנגיף הקורונה הקטלני מנוהלת, ומנוהלת היטב לדעת רבים, על ידי פוליטיקאי שנוי במחלוקת עמוקה.

נתניהו הוא מנהיג שתמיד עורר מחלוקות, שמערכת המשפט מאשימה אותו בשוחד ושהוביל מתקפה על מוסדות יסוד בדמוקרטיה שלנו בשנתיים האחרונות במסגרת מאבקו בחקירות המשטרה ובפרקליטות. נתניהו הוא גם מנהיג שחלק מהאמצעים הסבירים שנקט כדי למנוע את התפשטות המחלה – עצירת רוב פעילותם של בתי המשפט, למשל, איננה ייחודית לישראל – משרתים במקרה גם את האינטרסים הצרים שלו.

כששריו, שנבחרו בקפידה, ונאמניו שולחים את רוב השופטים שלנו הביתה, כשהם מתחילים לאכן את הטלפונים שלנו וכשהם משהים את פעילות הכנסת, שאמורה לפקח לפחות במידת מה על הממשלה שלו, ישראל מוצאת את עצמה בעיצומם של שני משברים.

אני חושב שהווירוס הוא זה שצריך להדאיג אותנו יותר.