סיפור בעקבות "היא היתה לבושה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחות" (ש"י עגנון, פנים אחרות)

היו בתי קפה קרובים יותר, אבל הוא הלך מהמשרד עד קפה נוח בשביל קפה טוב. למה היא נעלבה? היא לא אמרה לו, אבל כשהתלבש בבוקר היא שקעה בעיתון. הוא הכיר את האות: כשהיא נעלבת היא לא יכולה לראות את הגוף שלו. היא מחכה שיהיה לבוש כדי לדבר איתו.

הוא שאל מה קרה. שום דבר, היא אמרה. הוא ידע שזה עלבון. על כאב או אכזבה היא היתה מגיבה אחרת. עלבון היה לוקח ממנה את הסקס שבגוף שלה, וגם שבגוף שלו. הוא נזכר בעורף הבהיר שלה ואמר לעצמו שמחר ישאל אותה איך העליב אותה. הכיסאות הצבעוניים שפיזרו בכיכר דיזינגוף היו נעימים לו. טוב היה לו שלא צובעים את פסל העוגה המצועצע שנישאר שם אחרי שהורידו את הכיפה המכוערת. הצבע בכיסאות הספיק.

הוא צלצל לרעיה. הם קבעו להיפגש במלון מחר בחמש. כשהגיע הביתה היא שאלה אם התוצאות הסופיות של הבחירות יתנו לנתניהו עוד מנדט. הוא הכיר את האות: "אל תשאל. עוד לא. היום מדברים על העולם". הוא אמר, אולי נדע ביום שני. עדיין סופרים את קולות החיילים.

הם קבעו להיפגש במלון מחר בחמש. כשהגיע הביתה היא שאלה אם התוצאות הסופיות של הבחירות יתנו לנתניהו עוד מנדט. הוא הכיר את האות: "אל תשאל. עוד לא. היום מדברים על העולם"

למחרת הוא צלצל לרעיה. הוא אמר לה שיש דיבורים על הקורונה אבל הוא יגיע בחמש. היא אמרה לו שבעלה לוקח את הקורונה ברצינות ונישאר בבית כדי להצטייד. היא הציעה לדחות ליום רביעי. ביום שלישי הודיעו שסוגרים בתי קפה ומסעדות. לפני שהלך למשרד הוא שאל אותה ממה היא נעלבה. היא אמרה, עזוב, עניין קטן, תקנה כפפות חד פעמיות אם תמצא.

הוא חשב שהוא יתעקש ללכת לקפה נוח, בתקווה שאפשר לקחת קפה בלי לשבת. הוא עשה נכון. הם היו פתוחים אבל הציבו שולחן בכניסה. כדי שקונים לא יצטופפו בפנים, אלא יחכו על המידרכה אחד אחד, וישמרו על רווח בתור. הוא שנא תורים ו-וויתר על הקפה. הכיסאות בכיכר היו כמעט ריקים. העורף הבהיר שלה חזר אליו.

בחמש, אחרי העבודה, הוא האריך את הדרך ועבר דרך המלון בדרך הביתה. הוא ידע שרעיה כועסת. זה לא היה במלים שאמרה – הדחיה היתה הגיונית – אלא במהירות של המלים, בהחלטיות. הוא שאל את עצמו אם היא כועסת עליו או על מישהו אחר, והעלה כמה השערות. כולן ניראו לו לא סבירות. אולי היסטריות. הוא שאל את עצמו אם הפחד מהקורונה הוא מוצדק, או שהוא גם מוגזם והיסטרי.

כשחזר הביתה הם ישבו לאכול והיא הביטה בידיים שלו. הסקס היה משכר. הוא התעכב על העורף שלה. כשהתלבש שאל אותה אם העליב אותה לפני יומיים. היא אמרה, עזוב, לא חשוב.

הוא שאל את עצמו אם היא כועסת עליו או על מישהו אחר, והעלה כמה השערות. כולן ניראו לו לא סבירות. אולי היסטריות. הוא שאל את עצמו אם הפחד מהקורונה הוא מוצדק, או שהוא גם מוגזם והיסטרי

כשצלצל אל רעיה ביום רביעי בבוקר הרחובות כבר היו כמעט ריקים. היא אמרה לו שסוגרים בתי מלון, והיא בררה ומצאה שגם את המלון שלהם. היה שקט בקו ואז היא אמרה, אני רוצה שתדע שכעסתי בגלל הילדים, לא בגללך.

הוא נזכר בשמלה החומה שלה ואמר לה, אני חושש שאת מרגיעה אותי בגלל החרדה הכללית, לא בגלל שלא  הרגזתי אותך, די חשוב לי שלא תחוסי עלי ותגידי לי למה. היא אמרה, אתה מכיר אותי, החרדה הכללית קטנה עלי. הוא לא היה בטוח. הוא ידע שבערב יתחיל סגר והוא לא יצא מהבית, והוא לא ידע כמה זמן זה יקח.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.