זירת הבלוגים

וולטר קרונקייט, שנות ה-80: עיתונות נוכחת, לא מבדרת

נזכרתי באיש, כי בימים כאלו, כשאני מופחדים ומפחדים על בסיס יומי, יש צורך בעיתונות אמיצה, לא רופסת

26/03/2020 11:54
וולטר קרונקייט, שנות ה-80 (צילום: איל יצהר)

נזכרתי באיש כי בימים שכאלו, כשאנו מוצאים עצמנו מופחדים ומפחדים על בסיס יומיומי, ימים בהם סיימו את תפקידם ראש ממשלה לשעבר הנאשם בפלילים, העסוק בהפצת שקרים, גזענות והסתה, אבל הוא והמנגנון הפוליטי שלו מסרבים לפנות את משרתם לנבחרים תוך כדי מענות וטענות ומניפולציות. בימים כאלו אנו זקוקים לעיתונות נוכחת, לא מבדרת.

במציאות שכזו, שנוספה לה גם פגיעה  בזכויות האזרחים, יש צורך בעיתונות ותקשורת אמיצות, לא רופסות ומפוחדות, כנועות רייטינג וחולות צהבת ורדדת שהתבררה כנגיפית, לא מרפה ורק מתפשטת.

במציאות שכזו, שנוספה לה גם פגיעה בזכויות האזרחים, יש צורך בעיתונות ותקשורת אמיצות, לא רופסות ומפוחדות, כנועות רייטינג וחולות צהבת ורדדת שהתבררה כנגיפית, לא מרפה ורק מתפשטת

עיתונות אשר מחויבת לחשיפת האמת, לסיקור המסמן את הנכון והראוי והצודק. עיתונות ששואלת שאלות, לא מניחה לאיש להתחמק מתשובות, אינה  נגררת לשיתוף פעולה עם מניפולציות ולא מרפה עד שהדברים הנאמרים יהיו דברי אמת בדוקים. עיתונאות שאינה שותקת ב"מסיבות עיתונאים" בהם החוגג והנהנה היחיד הוא הדובר, המפקיע זמן מסך ונעלם עם סיום דיבורו.

הנה כאן, מצטלם בירושלים בשנות ה-80, וולטר קרונקייט, מגיש החדשות שהיה מסיים את המהדורה היומית ב"And that's the way it is", שזה בעצם: "תסמכו עלינו, אלו הם באמת פני הדברים, אין כאן פרשנות אישית". האיש שדיווח לאומה האמריקאית משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה, על מותו של הנשיא קנדי, על המאבק נגד הגזענות, על נחיתת האדם הראשון על הירח, ובין לבין סיקר ב-1968 את מלחמת הרמייה הגדולה של שנות ה-60', מלחמת וייטנאם.

עם שובו מווייטנאם, לאחר סדרת כתבות מלב המאפליה שבהן תיאר את המתקפות הצפון וייטנאמיות על חיילי ארה"ב, את עשרות ארונות הקבורה עטופי הדגל האמריקאי, לא חשש להעז והעביר לציבור האמריקאי מסר אישי, חדש, המתבסס על תובנותיו המקצועיות, שאין לארה"ב סיכוי לנצח במלחמה.

עם שובו מווייטנאם, לאחר סדרת כתבות מלב המאפליה, בהן תיאר את ארונות הקבורה עטופי הדגל האמריקאי, העביר לציבור האמריקאי מסר אישי, המבוסס על תובנותיו המקצועיות, שאין לארה"ב סיכוי לנצח

אז לא סחבק של מרואיינים, לא חבר אישי של ראשי ממשלה ונשיאים, לא רוכב על אופנוע בכפור הסיבירי, לא מראיין זמרות מתגרשות שמוציאות תקליט, לא חנוט בחליפה המבליטה שרירי חדר כושר, לא אינטונציות סרקסטיות ולא נשימות ופאוזות דיבור טעונות באוויר משמעותי, לא התבטלות והתנחמדות אל מול בעלי כוח ושררה.

אז מה כן? עיתונאי המחויב למקצוע ולציבור ולהצגת המציאות כפי שהיא לעיתים: לא נוחה, לא נעימה, לא מבדרת ומשעשעת. אמיץ דיו להישאר ספקן, אך לא פופוליסט.