"יום אחד", אומר בעז בנרוש, מומחה לטיפול במשברים כלכליים, "כשנצא מהסגר, המערב יהיה ממונף יותר ובעל חוב גדול עוד יותר לסין". בנרוש הוא יזם ושותף בקרן השקעות שפועלת בארה"ב ומספקת חוב לעסקים עם צרכי אשראי מיוחדים. ואיכשהו, תמיד נראה שהוא רואה את הדברים קצת אחרת.
בימים האחרונים, ככל שמשבר מגפת הקורונה העמיק, ניהלתי עם בנרוש שיחות רבות על ההיבטים השונים של המשבר, המסתמן כאתגר כלכלי בראש ובראשונה. בסדרת מאמרים, שזהו הראשון שבהם, ננתח את כל ההשלכות של האתגר הזה.
* * *
במאבק מול מגיפת הקורונה, הקרב הוא על איכות הטיפול ולא בהכרח על מספר החולים. המלחמה היא על שיטוח העקומה כדי להאט את קצב ההידבקות, אך לא בהכרח את מספר הנדבקים. המטרה היא למנוע מצב של עודף חולים על מיטות, כך שאותו מספר חולים יזרום אל בתי החולים בקצב איטי יותר.
הרציונל העומד מאחורי הסגר הכלכלי שעליו הכריזו מדינות המערב, הוא להוריד את קצב ההדבקה, ולכן את העומס על מערכת הבריאות, ולהציל אותה מקריסה זמנית, עקב הטיפול בחולי הקורונה.
לפי סטטיסטיקות עדכניות, שיעור החולים בקבוצות הסיכון שימותו מהמחלה בכל מדינה ומדינה יהיה דומה פחות או יותר, עם התאמות לגיל האוכלוסייה, כך שההבדל העיקרי הוא במאמץ לספק טיפול סביר גם לאלו שגורלם נחרץ.
ההערכות הן שרוב האוכלוסייה תידבק בנגיף, כך שהניסיון הוא לשלוט בתהליך ככל הניתן, מתוך תקווה שרוב מכריע של האוכלוסייה לא יפתח תסמינים קשים, יחלים מהר ויהיה מחוסן לעתיד.
לגבי שתי ההנחות האלו יש סימן שאלה גדול, מאחר שנמצאו גם הרבה חולים צעירים, שמרחיבים את קבוצת הסיכון, ומי שישרדו את המחלה יהיו החזקים והמחוסנים.
למעשה, משבר הקורונה מאפשר הצצה למשוואה שבצדה האחד נמצא מחיר סבלם של האזרחים כתוצאה מטיפול רפואי לקוי, אל מול המחיר הכלכלי של כלכלת המדינה. ומדהים לראות כיצד החלטות אסטרטגיות מתהפכות במהירות שיא – כשהמחיר כבד מדי, ולא צפוי לעמוד במבחן טובת הציבור. מגיפת הקורונה הכניעה את מנהיגי העולם החופשי, ואילצה את המשטר הדמוקרטי לשלם מחיר כלכלי כבד, גם במחיר של סיכון הכלכלה עצמה.
משבר הקורונה מציב משוואה שבצדה האחד נמצא מחיר סבלם של האזרחים כתוצאה מטיפול רפואי לקוי, אל מול המחיר הכלכלי של כלכלת המדינה. ומדהים לראות כיצד החלטות אסטרטגיות מתהפכות במהירות שיא
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ניצב היום מול דילמה קשה הרבה יותר. כל הקדנציה שלו עמדה בסימן מלחמת הסחר מול סין, וכעת הוא מוצא עצמו ואת אסטרטגיית הזאב מוול סטריט שהביא לזירה הבינלאומית, כשהוא ניצב מול תהום כלכלית והפסד צורב, מול סין ורוסיה שמאיצות קדימה.
במשטרים דיקטטוריים, המשוואה ברורה: הכלכלה והעוצמה גוברים על זכויות האדם. ניתן להבחין באסטרטגיה הזו בכל מדינות "הציר". נייר הלקמוס לזיהוי סדרי העדיפויות של המדינה, הוא בהתייחסות או בהיעדרה למשבר הקורונה.
רוסיה, סוריה וטורקיה מתעלמות ממגפת הקורונה כאילו אינה קיימת, או מתייחסות אליה כאילו איננה איום מהותי כלל. כל המדינות האלה – כמו גם איראן, אחד ממוקדי המגפה החמורים בעולם – עושות חישוב קר ובוחרות להמשיך את הפעילות הכלכלית כסדרה גם בתקופת הקורונה.
ולמה להן באמת להתייחס אל המגפה כאל משבר? מבחינה כלכלית, די ברור שמדינות שלא יעצרו את מנועי המשק ולא יפסיקו את הפעילות, ימשיכו להאיץ קדימה, בוודאי בהשוואה לאלו שהסתגרו, עצרו את המשק והתמנפו בהלוואות באופן קיצוני.
מדינות דיקטטוריות לא יעצרו את הכלכלה ולא יצברו עוד חובות. מבחינתן, העומס על מערכת הבריאות ואיכות החיים של האזרחים מהווה שיקול משני להתעצמות המשטר. למעשה, זו מלחמה כלכלית נקייה. הכלכלה שלהן עשויה להתחזק על חשבון "האויבות" שלהן – אותן מדינות שבחרו בטובת האוכלוסייה, גם במחיר של נסיגה כלכלית מהותית.
מדינות דיקטטוריות לא יעצרו את הכלכלה ולא יצברו עוד חובות. מבחינתן, העומס על מערכת הבריאות ואיכות החיים של האזרחים מהווה שיקול משני להתעצמות המשטר. למעשה, זו מלחמה כלכלית נקייה
למעשה, זה בדיוק הרגע שבו יכולות הדיקטטורות לראות באירועים עולמיים הזדמנות להפיק רווחים גדולים יותר. הרי "האויבים" האסטרטגיים הכי גדולים שלהן ירדו מהמגרש בגלל הקפאת הפעילות במשקים שלהן, ובכך פינו את כל כולו עבורן.
בעולם של קיפאון יחסי בהיקפי הייצור של המדינות הדמוקרטיות, המחסור באספקת הביקוש העולמי עומד לרשותן של המדינות שהחליטו להמשיך ולנוע קדימה, ויהיה מה שיהיה.
החלטת מדינות להמשיך ולהניע את גלגלי המשק יכולה לספר את הסיפור של מה הן רואות לנגד עיניהן. בתום המשבר – שלפי כל ההערכות צפוי להיות ארוך ולהימשך כמה רבעונים – המדינות האלה ימצאו עולם מוכה כלכלית, ואת עצמן חמושות במאזנים מנופחים הרבה יותר מכפי שהיו ערב המשבר.
ה"קסם" הסיני בטיפול במגיפה
ואיפה סין בתוך הסיפור הזה? לכל הפחות אפשר לחשוד בה, שהיא רק מציגה את עצמה כמדינה שהתגברה על הקורונה, אך בפועל משלמת את מחיר הדמים שגובה המגפה – או בעצם, האזרחים הם אלה שמשלמים אותו.
הטענות של סין על עצירת התפשטות הווירוס לא ממש מתיישבות עם הממדים של המדינה, קצב ההתפשטות של המגפה והעדר תרופה למחלה. זה לא הגיוני מתמטית ולא מתיישב עם השקעות העתק של סין בבתי חולים ייעודיים לטיפול בחולי קורונה, ועם עצירת כניסת אנשים מהמערב, תוך כדי רמיזה על כך שמנקודה זו ואילך הם הגורם המסוכן.
הטענות של סין על עצירת התפשטות הווירוס לא ממש מתיישבות עם הממדים של המדינה, קצב ההתפשטות של המגפה והעדר תרופה למחלה. זה לא הגיוני מתמטית ולא מתיישב עם השקעות העתק בבתי חולים ייעודיים ועצירת כניסת אנשים מהמערב
בטווח הארוך, מגפת הקורונה עשויה להיזכר כאירוע ששינה את מאזן הכוחות בין הדמוקרטיות לדיקטטורות, על ידי כך שהיא הציפה את ההבדל המהותי בין שיטות המשטר השונות, על ידי חשיפת משוואה נדירה ומובהקת שמתמחרת את היקף ההקרבה הכלכלית והאסטרטגית שהמשטר מחויב אליו.
דמוקרטיה אמיתית מחויבת לשמירה על זכויות האדם ואזרחיה, תוך מתן טיפול רפואי סביר – וזו מהות ההבדל בין שיטות המשטר: האם הוא משרת את העם, או את המשטר עצמו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הנחת המוצא שלך, אילת, היא שהדילמה היא זאת:"למעשה, משבר הקורונה מאפשר הצצה למשוואה שבצדה האחד נמצא מחיר סבלם של האזרחים כתוצאה מטיפול רפואי לקוי, אל מול המחיר הכלכלי של כלכלת המדינה". בשרות העם או בשרות המשטר.
אני חושבת שההנגדה היא בין סבל מסוג אחד לאין ספור צורות לסבלם של אזרחים כתוצאה מקריסת הכלכלה והסגר עצמו. אנחנו רואים את הסבל כאן, כבר עכשיו.
וזאת רק ההתחלה. המקלטים לנשים מוכות התמלאו, הפליטים חיים על תרומות מזון, אנשים שאין להם כסף לשכר דירה ואוכל וכולי.
מנהיגות אחראית, דיקטטורית או דמוקרטית אמיתית [סליחה, איפה בדיוק?] אמורה לבחור בפתרון שיפחית את סבלם של האזרחים. התשובה על כל איננה חד משמעית.
רק לאחר שישקעו ענני הקורונה נראה את מימדי האסון.
ומה תגידי על שבדיה?
ונקודה נוספת, לפחות לפי הנתונים המסופקים, רוסיה, סוריה וטורקיה נמצאות במצב מצוין לעומת מדינות בסגר. ולסין, דיטטורה לכל הדעות, את לא מאמינה.