הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן פרסם מאמרים שביקרו את מצב החירום שהוכרז נגד מגפת הקורונה: "חברה שחיה במצב חירום מתמיד אינה יכולה להיות חופשית". עתה, כשבארצו מאות הרוגים מידי יום, המציאות ממחישה הן את הרלוונטיות והן את המגבלות שלו כפילוסוף בימי משבר.
התמונות מאיטליה שוברות את הלב: מאות הרוגים מידי יום, עשרות אלפי חולים, מערכת בריאות בקריסה. התמונות חונקות את הגרון ומקשות לנהל דיון. הדחף המיידי הוא לנקוט באמצעים מרחיקי הלכת ביותר. אך במקביל, קיים צורך לנהל דיון מפוכח במגפת הקורונה, והחובה לשמור על הדמוקרטיה וזכויות האזרח תוך כדי המאבק בה.
הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן (בתמונה) מצא את עצמו מתמודד עם דילמה זו, דילמה של אינטלקטואל בימי משבר. אגמבן הוא אחד הפילוסופים החשובים בעולם כיום, ופיתח תשתית תיאורטית להבנת המדינה, הריבונות והכוח השלטוני באמצעות מושגים כמו "מצב חירום", "הומו סאקר", "חיים עירומים" וביו-פוליטיקה. מפעלו הפילוסופי של אגמבן עסק, במשך שנים, באופן שבו הריבון הפוליטי הופך את "מצב החירום" לשגרה ובאופן שבו השלטון מסוגל להפוך את חייהם של בני אדם להפקר, ל"חיים עירומים", חסרי זכויות והגנה. מצב החירום שהוכרז בעקבות התפשטות מגפת הקורונה ממחיש, על פניו, את הרלוונטיות הרבה של מפעלו הפילוסופי לבעיות החברתיות והפוליטיות של התקופה.
מפעלו הפילוסופי של אגמבן עסק, במשך שנים, באופן שבו הריבון הפוליטי הופך את "מצב החירום" לשגרה ובאופן שבו השלטון מסוגל להפוך את חייהם של בני אדם להפקר, ל"חיים עירומים", חסרי זכויות והגנה
ואמנם, אגמבן פרסם ב-26 בפברואר מאמר באיטלקית תחת הכותרת "המצאה של מגיפה", בו טען כי צעדי החירום נגד התפשטות הקורונה הם לא רציונליים ובלתי מידתיים. אגמבן טען כי המצב מבטא את "הנטייה להשתמש במצב החריג כפרדיגמה רגילה של הממשל", וכי למעשה, הקורונה אינה שונה משפעת עונתית רגילה.
מאז שאגמבן פרסם את מאמרו, המגפה התפשטה ביתר שאת באיטליה. העיתונים מלאים במודעות אבל, מתים אינם זוכים להלוויה, וצפון המדינה נראה כמו אזור אסון. הפילוסוף הצרפתי החשוב ז'אן-לוק ננסי הגיב למאמר וכתב כי אגמבן שכח לציין כי לשפעת יש חיסון, וכי תוחלת החיים הארוכה מגדילה את אוכלוסיית הסיכון. ננסי סיים את מאמרו בסיפור אישי על "חברו הוותיק", אגמבן: לפני כמעט שלושים שנה, הרופאים החליטו כי ננסי צריך לעבור השתלת לב. אגמבן המליץ לו לא להקשיב להם. "אם הייתי מקשיב לעצתו", כתב ננסי, "כנראה כבר הייתי מת".
האם אגמבן טעה? ואם כן, מדוע?
לאור הטרגדיה באיטליה עמדתו של אגמבן בסוגיה נראית לכאורה שגויה, כמו עצתו לחברו ז'אן-לוק ננסי להימנע מהשתלת הלב אשר הצילה את חייו. מאמרו נקרא עתה כמעט כעמדה אינטלקטואלית מנותקת, השבויה בעקרונות תאורטיים מופשטים ומגלה אדישות לסבל האנושי, לחיים עצמם.
ואמנם, ייתכן כי אגמבן טעה, ומדיניות הסגר והריחוק החברתי נדרשת על מנת להאט את התפשטות המגפה. אך באותה עת, הערת האזהרה שלו מוצדקת ברובד עמוק יותר. ההיסטוריה מוכיחה כי לעיתים קרובות פילוסופים טועים בעיסוק בשאלות פוליטיות קונקרטיות. פילוסופים ואינטלקטואלים אשר מתערבים בפוליטיקה נכשלים לעיתים קרובות בהמלצות למדיניות או פתרונות מעשיים. אך באותה נשימה, הם מסוגלים לסייע להבין ולפרש את המציאות באמצעות המושגים שלהם, להעניק פשר למציאות כאוטית ואף להבחין בכיווני התפתחות אפשריים. כך, עמדתו של אגמבן אמנם מרחיקת לכת, אך היא ממחישה את הצורך בפילוסופיה בתקופת משבר. הפילוסופיה מציעה מבט מאתגר, ביקורתי ומפוכח בתקופה של חוסר ודאות, שבה קיים קושי גובר להבחין בין אמת ושקר וההתפתחויות מתרחשות בקצב חסר תקדים.
ההיסטוריה מוכיחה כי לעיתים קרובות פילוסופים טועים בעיסוק בשאלות פוליטיות קונקרטיות ונכשלים בהמלצות למדיניות או פתרונות מעשיים. אך באותה נשימה, הם מסוגלים להעניק פשר למציאות כאוטית
אגמבן מצביע על הנטייה של השלטון לנצל לרעה את מצב החירום, ומזהיר מפני פגיעה בחירות האנושית בצל הפחד מהמגפה. הוא טוען כי המחלה חושפת ביתר שאת את הבעיות המבניות הקיימות בחברה. הערת אזהרה הזו כבר מתגלה כרלוונטית בישראל, שבה שורר ממילא מצב חירום מתמיד והיא סובלת מחוסר יציבות פוליטי מתמשך. ההתפתחויות האחרונות– העברת תקנות לשעת חירום אשר מאפשרות מעקב ופיקוח טכנולוגי אחרי אזרחי המדינה, ללא פיקוח פרלמנטרי, לצד עדויות על חדירה לפרטיות חולי הקורונה באמצעות צילום והאזנה שיטתיים בבתי החולים – הופכות את אזהרתו למוחשית ומטרידה.
אגמבן עצמו, אגב, לא שינה את עמדתו, למרות העובדה כי ארצו נפגעה מהמגפה יותר מכל מדינה אחרת. ב-17 במרס הפילוסוף האיטלקי פרסם מאמר נוסף, בו טען כי מצב החירום שהוכרז בעקבות המגפה מוכיח כי "החברה שלנו כבר לא מאמינה בשום דבר חוץ מאשר בחיים העירומים". אגמבן הזהיר כי האיטלקים מוכנים "לוותר כמעט על כל דבר" מתוך הפחד מהמחלה, והבהיר כי "החיים העירומים – והסכנה לאבד אותם – אינם מה שמחבר בין אנשים, אלא מה שמעוור אותם ומפריד ביניהם". אגמבן אמנם אינו מתייחס לעובדה הפשוטה כי המגפה הורגת בני אדם, אך הוא מגנה את החברה בת ימינו, אשר לדבריו אין לה שום ערך מלבד ההישרדות עצמה.
הערת האזהרה של אגמבן מתגלה כרלוונטית בישראל, שבה שורר ממילא מצב חירום מתמיד והיא סובלת מחוסר יציבות פוליטי מתמשך. ההתפתחויות האחרונות הופכות את אזהרתו למוחשית ומטרידה
אגמבן כתב כי אנשים התרגלו לחיות במשבר ומצב חירום מתמיד, ולכן הם אינם מבחינים בכך שחייהם הצטמצמו לתפקיד ביולוגי גרידא, ואיבדו את הממד הפוליטי, החברתי, ובסופו של דבר אף האנושי, שלהם. הוא טוען במבט כואב של פילוסוף בימי משבר, במילים שדומה כי נכתבו על החברה הישראלית בימים אלה: "חברה שחיה במצב חירום מתמיד אינה יכולה להיות חברה חופשית. אכן, אנחנו חיים בחברה שהקריבה את החופש בשם סיבות ביטחוניות כביכול, ואילצה את עצמה לחיות במצב מתמיד של פחד וחוסר ביטחון".
אגמבן, בטקסט נדיר ביופיו תחת הכותרת "בן הזמן" (תרגמה מאיטלקית מאיה קציר) כתב בעבר:
"בן-הזמן הוא זה אשר מישיר את מבטו לזמן שלו כדי לקלוט, לזהות בתוכו, לא את האור אלא את החשכה […] להיות בני הזמן זו לפני הכול שאלה של אומץ: כיוון שמשמעות הדבר לא רק להיות מסוגלים להישיר את המבט אל החושך של התקופה, לקבע אותו בה, אלא גם לתפוס בתוך החושך ההוא קרן אור, שבעודה מתכוונת אלינו היא מתרחקת מאיתנו לעד. במילים אחרות: להגיע בזמן לפגישה שאי אפשר שלא להחמיצה".
הביקורת של אגמבן על מצב החירום שהוכרז בעקבות המגפה ממחישה אפוא הן את הרלוונטיות שלו והן את מגבלותיו כפילוסוף בימי משבר, הן את האומץ האינטלקטואלי שלו והן את ההחמצה של הסכנה המוחשית בהתפשטות המגפה. אכן, אגמבן הוא אינטלקטואל בן זמנו: בזמנים אפלים אלה, הוא הישיר את מבטו לחשכה.
הכותב הוא בעל תואר שני בהצטיינות יתרה מטעם החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם