אומרים שאלו ימים קשים – לא אני אומר את זה, בעיתון כתוב כך.
וגם בפייסבוק.
ואם הימים הללו קשים, אני חושב לעצמי, מן ההגינות ומן המקובלות היא שבימים קשים אנשים צריכים לעזור אחד לשני.
ועל כן חשבתי לעצמי – איך אני יכול לעזור לכם?
לכל אחד ואחת מכם.
ושאלתי את עצמי – מה הבעיה הכי גדולה של כל אחד ואחת מכם בימים אלה, בעיה שבה יש לי מקום ויכולת לעזור? והגעתי למסקנה שהבעיה העיקרית היא הפחד, והחרדה מהבלתי נודע, והתחושה הכללית שלא טוב לכם.
ועל כן הגעתי למסקנה שאני יכול לעזור לכם בזה – אם אראה לכם שלי הרבה יותר לא טוב מאשר לכם ואפילו הרבה יותר רע, אין דבר שיכול לשמח אתכם יותר.
זה עשוי אפילו להכניס בכם עליזות!
ולא מדובר דווקא בקהל הרחב של אנשים שלא סובלים אותי, ושרוצים לראות אותי אומלל, אלה שכל דבר רע שאספר שקרה לי ימלא אותם שמחה, אלא סתם בקהל הרחב והאנונימי שעדיין אין לו שום דבר נגדי, כנראה משום שעדיין אינם מכירים אותי מספיק.
אז למה שהאומללות שלי תעשה אתכם שמחים, אתם שואלים?
כי כבר למדנו בזמנו מכל הסטטוסים בפייסבוק שבהם אנשים שונים, כולל ובמיוחד כאלו שאמורים להיות חברים שלנו, הציגו תמונות שלהם ושל המשפחה שלהם כשהם זורחים ומחייכים ומשפריצים אושר ושמחת חיים לכל עבר – אני זוכר שלא היו הרבה דברים שעשו לי רע על הלב יותר מהתמונות המחייכות והמאושרות הללו, כי אצלי זה אף פעם לא ככה.
וכנראה שגם אצלכם.
אז אנשים מאושרים עושים לנו רע על הנשמה, תזכרו תמיד.
ולעומת זאת, אם היה מישהו שהעז פעם לכתוב בפייסבוק שרע לו, מיד זה גרם לאושר כללי לכולם והוא התמלא בלייקים ואפילו בהמון אימוג'ים של לב אדום, שמבטאים על פי המקובל אהבה, והציפו אותו אהבה בתגובות, ועל כן למדתי עם הזמן שאין משהו שאנשים אוהבים יותר מאומללות של מישהו אחר.
זה מלמד אותם שיש מישהו אומלל יותר מהם, וזה כנראה סוד האושר האנושי.
אז החלטתי להביא לכם קצת אושר בימים קשים אלה ולהגיד לכם – אנשים, אני אומלל!
אומלל אפילו יותר מכם!
* * *
קודם כל, נתחיל מעניין הבטלה:
אני אדם שכל חייו רץ כמו משוגע – לא יודע אחרי מה רצתי, אבל אני יודע רק לומר שהייתי אדם מאוד פעלתן.
לא הכרתי משהו אחר.
לפני שלושה שבועות היה לי התקף לב, ואז גם פרצה מגיפת הקורונה ונכנסנו לסגר.
עכשיו אני מתעורר בבוקר לאט, יש לי זמן, אני פוקח את העיניים בנחת, מסתובב אל הצד השני, מהרהר לעצמי בשקט, עוצם את העיניים, נרדם, מתעורר שוב, מתמתח קצת, עושה קולות מוזרים של התפנקות כמו "יאם-יאם-יאם" ו"אאווווווו", ומתלבט אם כבר הגיע הזמן לצאת מהמיטה אבל אין לי את מי לשאול – כל האחריות כולה עלי!!!
קשה, קשה מאוד!
אין אומללות גדולה מזו.
בסוף אני מגיע למסקנה שזהו, אין ברירה ואם אני רוצה ליהנות מהשינה בלילה אני חייב לקום עכשיו, כי אחרת הלילה יגיע ואני עדיין במיטה, ואין דבר נורא מזה, כי אחת ההנאות שנשארו לי כיום זו ההנאה של להיכנס בלילה במחווה של פינוק אל תוך המיטה ובין הסדינים והשמיכה, בקולות של חתול מיוחם, ואם לא אקום מהמיטה ואצא ממנה, התוצאה תהיה שלא אוכל להיכנס אליה אחר כך – עניין של פיזיקה פשוטה.
אז אני קם!
ומתרחץ, אבל לאט ובנחת.
ומתלבש.
והולך להכין קפה.
ומתלבט אם לאכול את פרוסת לחם הכוסמין כמו שיצאה מהשקית, או להכין ממנה טוסט חם וקשיח. וההתלבטות הזו קורעת אותי מבפנים, כי החיים הם סדרה של החלטות בצמתי דרכים, וכל החלטה יש לה משמעות!
אז אחרי עשר דקות קשות של התחבטות אני מחליט ללכת הפעם על טוסט.
עניין לא פשוט! אל תנסו את זה בבית!
לפעמים, כשאני מתרחץ בבוקר, אני רואה את עצמי בראי וחושב: לפני מאה אלף שנה יצא ההומו-סאפיינס מאפריקה לכבוש את העולם, בדרך פגש את האדם הניאנדרתלי והתמזג איתו באמצעות משגלים, ויצא האדם המערבי שהכרנו עד לא מזמן, והנה מכל המאה אלף שנות אבולוציה האלה וההתמזגות של מין במין לקח בדיוק שבועיים של סגר עד שחזרתי להיראות ולהתנהג כמו הניאנדרתל שפגש את ההומו-סאפיינס לפני שבעים אלף שנה.
מעניין מה היה לדארווין להגיד על זה.
* * *
קשה. קשה. עניין לא פשוט.
אני בגיל שישים ושש ולפני שלושה שבועות עברתי התקף לב. זה שם אותי באם-אמא של קבוצות הסיכון. למעשה, מחפשים עוד כמה מועמדים להקים יחד איתם ואתי קבוצת סיכון מתאימה, כי בינתיים אין מספיק אנשים לפתוח כזו קבוצה.
תתחננו להיכנס אליה – אף אחד לא ישים עליכם.
אני בקבוצת סיכון ייחודית כמו המכנסיים שלי – סיכון אקסטרה-אקסטרה-אקסטרה-לארג'.
לפני יומיים ראיתי סרטון של וירולוגית נעימה חבושת-שביס על הראש שהסבירה לי שאין לי מה לדאוג, כל הסגר הזה הוא חרטא ובסוף שמונים אחוז מהאוכלוסייה יחטפו את הקורונה הזו, כך או כך. כולל אותי. אבל הכל נאמר בחיוך מקסים, נוטף דבש, כך שהייתי ממש מבסוט.
היא גם הסבירה שבגיל צעיר המערכת החיסונית חזקה יותר, וצעירים יוכלו לעבור את הקורונה לפעמים אפילו בלי סימפטומים בכלל, אבל אני, בגלל הגיל והתקף הלב שעברתי, רוב הסיכויים שהקורונה תסתום לי את הריאות לאט-לאט ואיחנק בייסורים נוראים, בין היתר משום שאני בקבוצת גיל שלא נשארו עבורה ערכות הנשמה, כי חבל על הזמן והמאמץ. וחוץ מזה, ממילא אף פעם לא היו מספיק ערכות כך או כך, אז מה יש לי להתלונן.
אבל היא אמרה את זה בחיוך רחב, אז גם אני מחייך מאז.
"למה אתה מחייך כל הזמן?" חניה אשתי שאלה.
"אני מודה לבורא עולם על כל רגע שיש לי אוויר בריאות", עניתי לה. "את יודעת שיום אחד נמות בייסורים וניחנק לאט-לאט? זו רק שאלה של זמן. זה אפילו ממש קרוב. אז קחי אוויר, אשתי, ותיהני ממנו כל זמן שאת יכולה, ואולי השם יתברך יעשה לנו נס יום אחד ויהיו ערכות הנשמה גם בשבילנו".
* * *
אתם בחרדות כלכליות? שואלים איך תעברו את הקורונה הזו בלי יכולת להתפרנס?
אני דווקא לא.
פה בהחלט יש לכם סיבה לקנא בי, מצטער.
הסיבה שאני לא בחרדות כלכליות היא שלפני התקף הלב והאישפוז ואחר-כך הסגר, לא הספקתי לרסס את הגינה וגם לא לכסח אותה, כך שלמזלנו, מזלה של חניה אשתי ושלי, יש לנו גינה משגשגת עם שפע של עשבים.
לצערי אין חוביזה בין העשבים הללו, כי אז היינו מסודרים ממש, אבל בעבר לפעמים אבו-חמדאן מבאקה-אל-גרבייה נהג לבוא אלי לגינה לכסח את העשבים ולקחת אותם עבור העיזים שלו, וראיתי שהעיזים שלו חיות יפה מאוד מהמבחר הקיים.
כך שגם אם הכסף בבנק עוד מעט ייגמר, אוכל יש לנו בגינה בשפע.
אני לא ממש יודע מה נחשב טעים ומה לא, למען האמת, אבל אני מתכוון לכסח איזו כמות קטנה של עשבים ולקחת אל העיזים של אבו-חמדאן ולשאול אותן על מה הן ממליצות.
אולי אפילו חניה ואני נתחיל לתת חלב אחרי שנאכל את העשבים הללו, ואז התפריט שלנו יועשר בחלבון נוסף. מה שבטוח הוא שהחצר תתמלא כנראה בגללים קטנים, עגולים וקשים, ואומרים שזה דשן משובח.
העובדה ששנים שילמתי מס בריאות למערכת שאין בה היום מספיק ערכות הנשמה וכל מה שצריך יהיה כדי להחזיק אותי בחיים, הופכת אותי לחמור, מה שמאוד משמח אותי, כי בין העשבים שיש לנו בחצר ראיתי גם הרבה סירפדים, ואם יש משהו שכבר למדתי מאבו-חמדאן, זה שסירפדים בשביל חמורים נחשבים מעדן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם