שלל איומים, תרחישי זוועה ונבואות הנה-באה-האפוקליפסה וחכו-חכו-מה-יהיה, רוחשים וגועשים בימים אלה בכל העולם. כל בעל חשבון פייסבוק הופך לירמיהו מיד אליהו, וכל צייצן טוויטר לנביא סה-לה-וי הקרבי.
ובכל זאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח להפתיע, כששלף מחפיסת הקלפים ההיסטורית לא רק את קלף הטיטאניק הקלסי ואת קלף "השפעת הספרדית" המתבקש, אלא גם את הקלף הנשכח מעט של "ימי הביניים".
נתניהו הוא לא רק בנו של היסטוריון וחובב היסטוריה בעצמו. הוא גם אדם שמבין לעומק את האפקט של דימויים היסטוריים על נפש המאזינים. כשהוא חזר והזהיר – בראיונות לערוצי הטלוויזיה המרכזיים במוצאי שבת – ש"אנחנו עומדים בפני המשבר הגדול ביותר מאז ימי הביניים", והתריע שאם צעדי החירום שנאכפים עכשיו בארץ ובעולם לא יצליחו לבלום את המגפה, אנו עלולים לחזור לעולם של "חשכת ימי הביניים", הוא ידע היטב איזו תמונה הוא מצייר בדמיון הקולקטיבי.
עבור כולנו כמעט, "ימי הביניים" הם חולי וחשכה. עולם שטוח של אנשים נבערים, המפחדים משדים, רודפים אחרי מכשפות, מתפללים למלאכים ולקדושים, מבועתים מאימת הגיהינום, ונשלטים על ידי אנשי דת, הנעזרים במנגנוני אינקוויזיציה אכזריים. זה עולם של צללים וחרדות, שבו כמו בכל סרט על ימי הביניים – מ"שם הוורד" כבד הראש ועד "מונטי פייתון והגביע הקדוש" הסטירי – הרחובות מזוהמים ומלאים בוץ, הביוב זורם בתעלות פתוחות, מגיפות נוראיות מפילות חללים בכל בית, הגוויות נערמות בפינות הרחוב וקבצנים גיבנים ופוזלים, שלפעמים קוראים להם קווזימודו, מדלגים מעליהן כשהם נמלטים מאימת אנשי הכנסייה הרודפים אחריהם וממלמלים השבעות ולחשים בלטינית.
"לא מפתיע שנתניהו מאיים עכשיו על הציבור דווקא עם ימי הביניים. הוא יודע שימי הביניים זו תקופה עם יחסי ציבור נוראיים", צוחק פרופ' אביעד קליינברג, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, "אבל האמת היא שהמציאות יותר מורכבת. כמו כל תקופה, היו בימי הביניים אורות וצללים. הצללים נופחו מאוד. האורות כמעט נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי".
"לא מפתיע שנתניהו מאיים על הציבור דווקא עם ימי הביניים. הוא יודע שימי הביניים זו תקופה עם יחסי ציבור נוראיים. אבל היו בימי הביניים אורות וצללים – הצללים נופחו מאוד, האורות כמעט נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי"
בהלה ואמצעי חירום
כמה שבועות לפני פרוץ משבר הקורונה פרסם קליינברג את הספר "קריאת ביניים – מדריך קצר לימי הביניים במערב", שבו הוא פורש בקיצור נמרץ, ובצורה קולחת וידידותית למשתמש, את תולדות העידן המכונה "ימי הביניים".
מדובר בתקופה שהשתרעה על פני קצת יותר מאלף שנים, מהמאה החמישית (התאריך המקובל הוא 476, שבו הודח הקיסר הרומי האחרון, אם בא לכם להתכונן לחידוני טריוויה) לבין סוף המאה ה-15 (התאריך המקובל הוא 1492, שבו הספינות של קולומבוס עגנו באי סן סלוודור ו"גילו את העולם החדש").
למה זו נחשבת בכלל תקופת "ביניים"? בין מה למה היא הייתה? בין שתי תקופות היסטוריות, שנהנות מיחסי ציבור טובים בהרבה: העת העתיקה והעת החדשה. רק שבניגוד לדימוי העממי המקובל, שגם משרת עכשיו את נאומי התוכחה וההפחדה של ראש הממשלה, לימי הביניים יש גם לא מעט סיבות לגאווה.
קליינברג מונה בספר שורה של הישגים אנושיים גדולים, שנרשמו באותה תקופה: הנחת יסודותיה של תרבות המערב, כולל האוניברסיטאות והרציונליזם, הנחת היסודות לחשיבה המדעית, מדינות הלאום, שלטון החוק, פוליטיקה מלוכנית, פרלמנטים, יחסים בין דת למדינה, צורות התאגדות בסיסיות באיגודים מקצועיים ובערים אוטונומיות, ספרות, תאטרון, מוזיקה, ניווט ימי, ביטוח, בנקאות ועוד.
פרופ' קליינברג, אם אנחנו כבר מוזמנים לחזור עכשיו לימי הביניים, על איזה תקדים היסטורי מהתקופה ההיא כדאי לנו להתעכב אם אנחנו רוצים ללמוד משהו בעל ערך על מה שקורה לנו עכשיו עם הקורונה?
"התשובה המתבקשת היא לכאורה המגיפה השחורה (שהתפשטה בעולם ב-1347, אחרי שהתפרצה כנראה בגלל מכרסמים נגועים בדבר באסיה – א.ב.ד). אפילו נתניהו רמז במוצ"ש שמגפת הקורונה תעבור לא רק את מגפת השפעת הספרדית (כ-50 מיליוני מתים מתוך אוכלוסייה של כמיליארד וחצי) אלא גם את המגפה השחורה (כ-200 מיליון מתוך כחצי מיליארד, כלומר כ-40% מן האוכלוסייה).
"כל זה כשמדובר במחלה שעד כה גרמה למותם של 13,000 מתוך כ-8 מיליארד בני אדם. לפי ההערכות הקודרות ביותר, מדובר ב-4% מתוך אלה שיחלו בקורונה. הערכות אחרות מדברות על כ-1%. הפער בין ההיסטריה העולמית לבין מספר הנספים שאינו מתקרב לשולי המספרים שנתקלנו בהם בעבר, מעורר תהייה".
איך אתה מסביר את הפער?
"מדובר בתופעה שהיא בעיקרה מנטלית: חוסר יכולת עולמי לספוג אבדות ונכונות לחיות בעולם של פחדים דמיוניים. הדורות הקודמים עמדו במידה רבה של נחישות וקור רוח באבדות כמעט בלתי נתפסות. אני מזכיר שהרנסנס האיטלקי התחולל במקביל למגיפה השחורה, כמו גם המהפכה המדעית. אולי התופעה שאליה ראוי לחזור היא אחת מן ההופעות התקופתיות של איום מבפנים, שבהן הבהלה והאמצעים שננקטו כדי לטפל בה חורגים לאין שיעור מן הסכנה".
כמו למשל?
"אני מציע להרחיק עדות ממחלות ומנגיפים. קח למשל את הופעתה של תנועת המינות העממית באירופה של המאות ה-11 עד 14.
"זה התחיל בהתפרצויות מקומיות. חבורות נוצרים משכבות שונות של האוכלוסייה – בתחילה איכרים ואחר כך בעיקר עירוניים – ביטאו בצורה כזאת או אחרת רצון לחוות את הדת לא כשחקני ספסל הצופים באנשי הכנסייה משחקים לפניהם, כפי שהיה עד אז, אלא כמשתתפים פעילים הנוהגים 'בדתיות' ובתמורה זוכים באפשרות להביע דעה בעניינים שעד אז נחשבו למעלה מהשגתם.
"מדובר בתופעה שהיא בעיקרה מנטלית: חוסר יכולת עולמי לספוג אבדות ונכונות לחיות בעולם של פחדים דמיוניים. הדורות הקודמים עמדו במידה רבה של נחישות וקור רוח באבדות כמעט בלתי נתפסות"
"בתחילה, הרשויות הכנסייתיות התייחסו לכך בשאננות. זה יעבור, אמרו לעצמם. דברים כאלה קורים. צריך לנזוף, לגעור, אולי 'לחטא' (כלומר להעניש), אבל בקור רוח. בהדרגה התעוררה במשגיחים התחושה שעניינים יוצאים מכלל שליטה. המינות צצה במקומות שונים ולעתים היו מחוזות שלמים (דרום צרפת, לומברדיה) שנדבקו. הכנסייה עצמה מיהרה להשתמש בדימויים רפואיים: מחלה ממארת, מגיפה, הידבקות, מוות רוחני, סכנה לחברה. משעה שהוחלט שהתופעות הללו, שוליות ככל שהיו, הן בבחינת איום קיומי, הועלו תקנות החירום".
הו, תקנות חירום. נשמע מוכר.
"ברור. אין דבר שהשלטון אוהב יותר מתקנות חירום. הן מבטלות הגנות חוקיות, חוסכות זמן ופוטרות את האחראים מאחריות. גם אז הוחלו תקנות חירום: חשדות במינות הספיקו לעצור אנשים ולהעבירם חקירה ברוטלית, שהפיקה מהם הודאות באשמה. עם ההודאה אפשר היה להפקיע נכסים ומעת לעת לחסל מטרד.
"אין דבר שהשלטון אוהב יותר מתקנות חירום. הן מבטלות הגנות חוקיות, חוסכות זמן ופוטרות את האחראים מאחריות. גם בעבר הוחלו תקנות חירום: חשדות ב'מינות' הספיקו לעצור אנשים ולאלצם להודות באשמה"
"המינות יצרה ספירלה של אמצעים והצדקות. היה משהו נוח מאד בביטול כללי המשחק, למען טובת העם. מצד שני צריך היה לנפח תדיר את האיום כדי להצדיק את אמצעי החירום. המינות הפכה למפלצת – האיום הנורא ביותר מאז ימי הביניים, אם להשתמש בדברי מנהיגנו. תשכחו מדמוקרטיה, מבקרה, משקיפות, מאחריות. כשהכל קורס (מה קורס? מה זה הכל?) צריך לציית".
משבר, זחיחות וביטחון מופרז
כל זה לא אומר שבימי הביניים היה נהדר. "כשאני חושב על זה, יש מעט תקופות שבהן היה נהדר", אומר קליינברג, "וייתכן שאנו מצויים בשלהי אחת מהן".
היו בימי הביניים אינקוויזיטורים, אבל רוב אנשי ימי הביניים חיו את חייהם בלי שפגשו אותם. בדמיוננו הם מצטיירים כמאמינים פנטיים, אבל האמת היא שרוב האוכלוסייה במערב הייתה בורה לחלוטין, וידעה מעט מאוד על הדת שבה לכאורה דבקה. היהודים התפללו ונצמדו להוראות ההלכה. רוב הנוצרים הלכו מדי פעם לכנסיה, ידעו מעט מאוד על הסיפור הנוצרי, היו רחוקים מאדיקות דתית והתייחסו בציניות ולא פעם בעוינות לאנשי הדת.
"תקופות היסטוריות אינן קבוצות כדורגל המתחרות ביניהן על תואר הקבוצה המצטיינת", כותב קליינברג בספרו, "כל תקופה היא בעת ובעונה אחת שינוי אבל גם המשכיות. לא פעם שינוי גדול צומח מתוך משבר, כשם ששקיעה צומחת מתוך זחיחות וביטחון עצמי מופרזים".
"תקופות היסטוריות אינן קבוצות כדורגל המתחרות ביניהן. כל תקופה היא בעת ובעונה אחת שינוי אבל גם המשכיות. לא פעם שינוי גדול צומח מתוך משבר, כשם ששקיעה צומחת מתוך זחיחות וביטחון עצמי מופרזים"
משבר, שינוי ושקיעה יהיו מן הסתם נושאים שיעסיקו אותנו בתקופה הקרובה. מה אנו יכולים ללמוד עליהם מהתקופה ההיא? "קודם כל כדאי לזכור, שמהרבה בחינות זו הייתה תקופה פחות נוראה מאלה שבאו מיד אחריה", אומר קליינברג. "העת החדשה המוקדמת – מגילוי אמריקה, נאמר, ועד המהפכה הצרפתית – היו תקופות של שפיכות דמים ועושק בקנה מידה שימי הביניים לא התקרבו אליו.
"אנחנו מדברים על מלחמות דת שהתחילו במאה ה-16 ונמשכו כמאה שנים. אנחנו מדברים על הכיבוש הברוטלי של העולם החדש, שהיה כרוך בגזל, התעללות, רצח וגם בהעברת מחלות אירופיות לאמריקה, העברה שעלתה בחיי כ-90% מאוכלוסיית האמריקות (יותר מ-50 מיליון בני אדם). אנחנו מדברים על ציד מכשפות (תופעה של העולם החדש), על תחילת הקולוניאליזם האירופי ועל כינונו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי.
"בשלב הזה עוד קשה מאוד לצפות איך ייראה העולם אחרי הקורונה, אבל סביר שהוא יהיה פחות טוב מן העולם שלפניה – לפחות מבחינת המערב. וכדאי שניזהר. אני חושב שאחד הדברים המסוכנים ביותר שהומצאו בימי הביניים היה הפיתוח הכמעט מדעי של מנגנוני רדיפה ומשטרת מחשבות. המנגנונים הללו – מסעי צלב כנגד האוכלוסייה שלך, אינקוויזיציה, טרור מדיני בקנה מידה גדול – לא הגיעו לשיאם בימי הביניים. לאנשי ימי הביניים חסרו הכלים הפוליטיים והכלכליים להוציא לפועל את מה שיורשיהם עשו.
"קשה מאוד לצפות איך ייראה העולם אחרי הקורונה, אבל סביר שהוא יהיה פחות טוב מן העולם שלפניה – לפחות מבחינת המערב. אחד הדברים המסוכנים ביותר בימי הביניים היה פיתוח מנגנוני רדיפה ומשטרת מחשבות"
"האינקוויזיציה של ימי הביניים מעולם לא התקרבה ביכולותיה למשטרות חשאיות כמו אלה של היטלר וסטלין, אבל היסודות הונחו שם – על ידי אינטלקטואלים שחלמו בגדול ויישמו בקטן. והיסודות למנגנוני הפיקוח היו הטלת מורא – דמוניזציה שיטתית של האויב, הכרזה על מצב חירום תמידי, וביטול זכויות בשם צרכי שעה".
היו בכלל זכויות לאזרחים?
"בימי הביניים פותחו, אלה בצד אלה, גם רעיונות של הגנה על זכויות, של הדדיות (אין מיסוי בלי ייצוג, השליט אינו פועל ללא התייעצות, לנאשם זכויות המעוגנות בחוק), של מחויבות השליט לנשלטים. ובה בעת פותח גם הכלי המבטל את כל אלה, כי אנחנו במצב חירום. אולי זה הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים ללמוד. הוויתורים הקטנים לכאורה, עד יעבור זעם, מתקבעים. מנגנוני חופש שנבנו בעמל רב ובמחיר כבד מושלכים לפח ללא מחשבה על היום שאחרי. היום שאחרי מגיע ואתה מגלה שאתה הרבה פחות חופשי".
סוף עידן הגלובליזציה?
האימפריה הרומית שעם קריסתה החלו ימי הביניים, נוהלה על ידי אליטה קטנה שהתבססה על מערכת חוקים ריכוזית. היא מימנה את פעילותה באמצעות מערכת מיסוי קשוחה ויצרה מערכת תשתיות מרשימה של דרכים (שכולם, כך נהוג היה לומר אז, הובילו לרומא), גשרים ונתיבי שיט לצד מערכת משוכללת של הזרמת מים נקיים ופינוי ביוב ופסולת. והמון תכניות ריאליטי להמונים – במרכזי בידור ותחרויות סוסים.
"הוויתורים הקטנים לכאורה, עד יעבור זעם, מתקבעים. מנגנוני חופש שנבנו בעמל רב ובמחיר כבד מושלכים לפח ללא מחשבה על היום שאחרי. היום שאחרי מגיע ואתה מגלה שאתה הרבה פחות חופשי"
מרידות פרצו מעת לעת, בעיקר על רקע הפערים הכלכליים הגדולים בין האלפיון העליון לכל היתר, אבל הן דוכאו במהירות. האימפריה קרסה לבסוף, כי היא לא יכלה יותר להמשיך ולקיים את הסדר העולמי הזה, שאיפשר לאליטה קטנה, עשירה ומנותקת, לחיות חיי פאר ומותרות על חשבון ההמונים שנאנקו לממן את המשך האימפריה.
בימי הביניים התפרקה בעצם גרסת הגלובליזציה של האימפריה הרומית. הגלובליזציה המתוחכמת של ימינו עוברת עכשיו טלטלה עזה, עם עצירת הטיסות, סגירת הגבולות והתכנסות מחודשת לתוך הקהילות המקומיות. מה אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון של אנשי ימי הביניים בהקשר הזה?
"הגלובליזציה הרומית אכן קרסה. היא לא הייתה בדיוק גלובליזציה. האימפריה הרומית אמנם סחרה עם סין והודו – יותר קנתה מהן ופחות מכרה להן – אבל בעיקרה היא הייתה מערכת של העברת סחורות באגן הים התיכון. חשוב לא לבלבל בין האימפריה הרומית למערב אירופה. צפון אפריקה והמזרח התיכון, כמו גם הבלקנים, היו אזורים רומיים לא פחות מספרד (היספאניה) וצרפת (גאליה). זאת לא הייתה מערכת אטומה, אבל קשה לראות בה חלק מכפר גלובלי.
"אם אנחנו מדברים על גלובליזציה – האימפריה הפרסית הייתה גלובלית הרבה יותר. היא השתרעה מהודו ועד כוש ותיווכה בין מערב אירופה למזרח אסיה. דווקא בימי הביניים נוצרה מערכת גלובלית חדשה, שהעבירה סחורות ורעיונות (כמו גם מגפות) מקצה אחד של העולם לאחר. ההתרסקות של הביחד הרומי במערב הגן עליו יחסית ממגפות. במאה השישית הביאו חיילים ביזנטיים את הדבר למערב. כשזה נגמר הייתה הפסקה של כשמונה מאות שנים.
"במילים אחרות – ימי הביניים לא התאפיינו במגפות חוזרות ונשנות כמו העת החדשה המוקדמת וכמו העידן המודרני. המגפה הנוראה שהכתה במערב ב-1347 הגיעה מסין ונעה לאורך דרכי הסחר. היא התאפשרה בזכות הכיבושים המונגולים של המאה ה-13, שיצרו אזור סחר ענק מקוריאה במזרח ועד לבודפשט במערב, מסוריה ועיראק ועד לסיציליה. מערב אירופה הייתה חלק מן העולם הגלובלי הזה. וכיוון שהמערב עצמו כוסה בדרכי סחר, המגיפה נעה לאורכן מסיציליה בדרום ועד לגרינלנד בצפון.
"אנשי ימי הביניים עשו כמיטב יכולתם לעצור תנועה של אנשים החשודים במחלה. אגב, הם אלה שהמציאו את הקוורנטינה – תקופת בידוד של ארבעים יום. זה הצליח במידה מוגבלת, כי אי אפשר באמת לעצור את החיים.
"אנשי ימי הביניים עשו כמיטב יכולתם לעצור תנועה של אנשים החשודים במחלה. אגב, הם אלה שהמציאו את הקוורנטינה – תקופת בידוד של ארבעים יום. זה הצליח במידה מוגבלת, כי אי אפשר באמת לעצור את החיים"
"החיים במערב המשיכו גם בזמן המגיפה. הרנסאנס האיטלקי התחיל ולבלב בתקופת המגיפה, אדמיניסטרטורים חדשים החליפו את אלה שנספו, אפילו המלחמות המשיכו (מלחמת מאה השנים התחוללה במקביל למגיפה, כמו גם הרקונקוויסטה בספרד). אני מזכיר שהמגיפה שהתחילה במאה ה-14 נמשכה בהפסקות עד המאה ה18. הרעיון של שיתוק העולם לא עלה בדעת איש".
יש בכלל תקדים היסטורי לאירוע כמו זה שאנחנו עוברים עכשיו, שנחווה בצורה דומה כמעט בכל פינה בכדור הארץ?
"בהחלט. המגפה השחורה הייתה משבר גלובלי (כלומר בכל אירואסיה). בעולמות של מזרח אסיה, בעולם המוסלמי, בביזנטיון ובמערב".
וגם ההתמודדות הייתה גלובלית? היה שיתוף מידע? היו שיתופי פעולה? הייתה תחושת סולידריות?
"שיתוף פעולה כזה לא היה. תרבויות מזרח אסיה והמערב דיברו ביניהן בעיקר באמצעות חילופי סחורות. החלפת רעיונות הייתה מוגבלת. אשר לתרבות האסלאם, המערב הושפע ממנה עמוקות, מאמץ במידה רבה את הרפואה והמדע הערבים (בעיקרם פרשנות ערבית למדע היווני). אבל לאף אחת מן התרבויות האלה לא הייתה שיטה פרשנית שידעה להסביר את המגיפה. ההבנה הזאת התפתחה במערב במאה ה-19.
"כל התרבויות האלה היו חסרות אונים אל מול המוות המתגלגל. בכולן הבינו אנשים שהחולים יכולים להדביק את הבריאים, על אף שלא היה להם הסבר מדוע זה קורה. בכולן ניסו לבודד את החולים ולמנוע כניסת נגועים לאזורים מיושבים. לא היה מאמץ משותף (גם לא בתוך מערב אירופה) למצוא תשובה או לתאם מדיניות אחידה של מענה למחלה. שיתופי פעולה כאלה לא התקיימו למעשה עד למאה ה-20".
כדי לסיים את הטיול ההיסטורי שלנו בכל זאת בטון אופטימי: מה האנושות מרוויחה ממשברים גדולים כאלה?
"למגיפה השחורה היו תוצאות מורכבות, חלקן לאו דווקא רעות. כתוצאה מן התמותה ירד מחיר הנדל"ן ועלה מחיר העבודה. הצמיתים האירופיים גילו שיש ביקוש לעבודה והציבו תנאים שלא הציבו בעבר. אחרי המגיפה נעלמה הצמיתות מרוב אירופה ורמת החיים של השורדים עלתה. הרבה כסף התפנה וחלקו הופנה לאמנות ולתרבות.
"כישלון הדת וכישלון מוסדות הידע הישנים שבחסות הכנסייה לתת תשובות, עודדו חשיבה פחות שמרנית על העולם ואת תחילתה של המהפכה המדעית, שביקשה להתבסס יותר על התבוננות בעולם ופחות על סמכות הקדמונים.
"אני חושב שזעזועים גדולים מעודדים חשיבה מחדש ומאמץ לנתח בכנות את מה שהיה עד אז מובן מאליו: כשהכול 'עובד' אנשים נוטים 'לזרום' ולא לחשוב. יש לא מעט בעיות שהמגפה חשפה. לא פחות מן הטיפול במגפה, היא חשפה את נקודות התורפה של המבנים החברתיים, הפוליטיים והדתיים הקיימים.
"כישלון הדת וכישלון מוסדות הידע הישנים שבחסות הכנסייה לתת תשובות, עודדו חשיבה פחות שמרנית על העולם ואת תחילתה של המהפכה המדעית, שביקשה להתבסס יותר על התבוננות בעולם ופחות על סמכות הקדמונים"
"מאידך גיסא, משברים הם גם רגע של סכנה גדולה. יש לרבים נטייה לסמוך על 'אנשים חזקים' שמזלזלים בכללים 'לטובת הציבור' ונגד הטרחנים חובבי הכללים וחובבי החופש. וישנה כמובן הנטייה החביבה על המין האנושי למצוא שעירים לעזאזל ולהעלות אותם קרבן".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם