משה בר סימן טוב וסיגל סדצקי במסיבת עיתונאים (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
אבשלום ששוני/פלאש90

בר סימן-טוב וסדצקי מסרבים לסמן לציבור נקודות יציאה

הם מדודים ושקטים, נטולי כריזמה מתפרצת, מבטם קפוא ● אך קולם המונוטוני הפך בימים אלה לפסקול של חיינו ● הוא הפסיכולוג שמושיט לנו טישו אך מסרב לתת לנו להניח ראש על כתפו ● היא הרופאה המקצועית, שלעולם לא תשבור את הדיסטנס ● ראשי משרד הבריאות משה בר סימן טוב וסיגל סדצקי מפציעים מדי ערב על מסך הטלוויזיה שלנו, אבל מפספסים את השליחות שלהם ● דעה

מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב וראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' סיגל סדצקי, הם הכוכבים האולטימטיביים של מגפת הקורונה בישראל.

השניים מצליחים – דווקא בסגנונם הרגוע והמוקפד – לשדר אמינות, אבל סירובם העיקש לסמן פתחי יציאה מהמשבר הזה, חונקת את התקווה, ועשויה להקשות על הציבור לציית.

הם מפציעים על המסך ערב ערב: טוידלדי וטוידלם של המשבר האינסופי הזה. סוני ושר של הקורונה. קני רוג'רס ודולי פרטון של התקנות לשעת חירום. פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס המרקדים אל הלא נודע. אולי הם האור הקלוש בקצה מנהרה שלא נגמרת, אולי שוטר התנועה שממשיך לסמן בנמרצות "תתקדם, תתקדם", למרות שהתנועה בקושי זזה.

הם מפציעים על המסך ערב ערב: טוידלדי וטוידלם של המשבר האינסופי הזה. סוני ושר של הקורונה. קני רוג'רס ודולי פרטון של התקנות לשעת חירום. פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס המרקדים אל הלא נודע

שניהם אנשים מדודים ושקטים, נטולי כריזמה מתפרצת, שמבטם הקפוא וקולם המונוטוני הפך לחלק בלתי נפר מפסקול חיינו. הוא הפסיכולוג שמושיט לנו טישו, אך מסרב לתת לנו להניח ראש על כתפו; היא הרופאה המקצועית, שלעולם לא תשבור את הדיסטאנס.  גם אם יצאו הרגע מדיון של 78 שעות, שבמהלכו הוגשו רק מים, לא תמצאו קמט בבגדיהם – בקושי עיגולים מתחת לעיניים.

סדצקי מוקפדת מאוד. תסרוקתה תמיד מסודרת, דיבורה מעוגל ומהוקצע, משפטיה קצרים וברורים. משדרת ידענות ללא התנשאות, הבנה מופלגת בתחום ללא פלצנות. לא תתפסו אותה מתפרקת או מאבדת קור רוח, למרות העומס הבלתי נתפס של האחריות.

פרופ' סיגל סדצקי. תמיד מוקפדת (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
פרופ' סיגל סדצקי. תמיד מוקפדת (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

בכלל, מתי זכינו לארוע שבו מנכ"לים ומומחים הם הגיבורים של השעה? בעידן הפייק דה לה פייק שבו אנו חיים, כשבאוזן אחת צורחים לנו הנכלולים שבפוליטיקאים את ה"תני לי לסיים משפט" שלהם, ובאוזן השנייה מלהגים סלבים מטופשים עם שפתיים נפוחות מקולגן ומוח ריק מכל מחשבה – פתאום משוועת נפשנו לאנשים שאשכרה יש להם ידע, בינה, תבונה.

ובכל זאת, למרות האבהות והאמהות המרגיעה והסמכותית שהם מרעיפים עלינו, בר סימן טוב וסדצקי מפספסים את שליחותם המנהיגותית בעת הזאת. והפספוס שלהם קריטי.

צפיתי בבר סימן טוב בטקס ההכתרה הרשמי לכוכב אקטואליה, אצל אילנה דיין. מתי ראינו את דיין מקדישה תכנית למנכ"ל של משרד ללא פרשת שחיתות כלשהי? "ברסי", כפי שיש מי שמכנה אותו עכשיו (ועל זה היו אומרים בצבא "נפתחנו, אה?"), היה נינוח, כן, צנוע במידה, זהיר במילותיו וסימפטי. אין צופה שלא נכבש בקסמו כשאמר שמה שהוא רוצה לעשות דבר ראשון עם תום המגיפה זה "ללכת לישון".

אבל הוא – וגם עמיתתו המהוקצעת – מסרבים בתוקף לספק לנו תקווה, אפילו לא תרחישון של תקווה. פעם הם מדברים על חורף 2021, פעם אחרת מאששים (בדוחק) את תרחיש הארמגדון הקיצוני של מיליון חולים ו-10 אלפים מתים, ובעיקר שבים וממטירים את המנטרה "אנחנו עובדים מיום ליום, בחוסר וודאות".

אולי הם חוששים להרגיע, כי בעידן ציד המכשפות ישדרו בעוד חודשיים בלופ את דברי ההרגעה, ידליקו לפידים, יקיפו אותם במעגלים ויזעקו "אמרתם! אמרתם!". ואולי, כמדענים, הם מעזים להיצמד רק לעובדות.

כך או כך, הם שוגים מרות. יש הבדל מהותי בין תקווה לפנטזיה, בין כמיהה טבעית לשיפור לבין חלומות באספמיה. בעידן של תביעות רשלנות רפואית, משתדלים רופאים לדייק ככל הניתן במצבו של חולה בשיחה עמו ועם משפחתו. אבל גם הרופא האכזרי ביותר בכנותו, יודה שתקווה היא תנאי קריטי להחלמתו של חולה.

סדצקי ובר סימן טוב מתמודדים עם אומה שמיטלטלת ממשבר פוליטי למשבר בטחוני, מפוליטיקאי נכלולי אחד למשנהו. האמון בהנהגה נמוך מתמיד, והחוסן החברתי מוטל בספק. הצמא למוצא פיהם אינו רק צורך בריא בעובדות ובניתוחים בתוך בריכת הבולשיט של הרשתות החברתיות, הוא גם כמיהה למנהיגות מקצועית.

סדצקי ובר סימן טוב מתמודדים עם אומה שמיטלטלת ממשבר למשבר. האמון בהנהגה נמוך מתמיד, והחוסן החברתי מוטל בספק. הצמא למוצא פיהם אינו רק צורך בריא בעובדות, הוא גם כמיהה למנהיגות מקצועית

כמנהיגים מקצועיים של העת הזאת, עליהם לייצר תחושה אמיתית שהצעדים הקשים שהם דורשים מהציבור יכולים להביא תוצאות טובות יחסית במהירות. אסור להם לשדר מסר בסגנון "מבולבלים? גם אנחנו".

לא מספיק לדבר באופן אמורפי על "שיטוח העקומה", ולא די בהסברים (חשובים) על מניעת הקריסה של מערכת הבריאות. כדי לגייס אותנו באופן מלא ל"מאמץ המלחמתי" החדש, עלינו להאמין בכל ליבנו שהתקנות הקשיחות והבלתי סבירות טובות לנו באמת – ושאם נדבוק באופן עיקש בקושי הזמני, נחווה הקלה משמעותית בהמשך.

אין זה אומר שבר סימן טוב וסדצקי יכולים לחזות את העתיד, אבל הם בהחלט יכולים לשרטט תוכנית משוערת של יציאה הדרגתית אשר תספק תקווה ותעורר אמון. לדוגמה, משהו כמו "שבועיים של סגר אמורים לאפשר לפי המודל שלנו ירידה של 25 אחוז בשיעורי ההדבקה, ואם כך יקרה, הצלחנו במשימה, ואז ניתן יהיה לשחרר בהדרגה את הסגר".

כדי לגייס אותנו באופן מלא ל"מאמץ המלחמתי" החדש, עלינו להאמין בכל ליבנו שהתקנות הקשיחות והבלתי סבירות טובות לנו באמת – ושאם נדבוק באופן עיקש בקושי הזמני, נחווה הקלה משמעותית בהמשך

למרות התחושה שהחברה הישראלית מקושקשת, מבולבלת, מפולגת ומבוהלת מתמיד, צריך לזכור שהציבור הישראלי על אלפי גווניו הוא מהציבורים המנוסים ביותר בהתגייסות למען מטרה – גיוס אמיתי וסמלי.

אחת לכמה שנים אנחנו נקראים לדגל ומתבקשים להניח בצד את הצרכים הפרטיים לטובת "המדינה" או "הכלל" – בין אם באמצעות צוי 8 (שגם הם פוגעים במשק), ובין אם בשהיה ממושכת במקלטים או בהמעטה זמנית בתנועה חופשית. הציבור נעתר בדרך כלל ברצון, כי הוא מבין שאי-הנוחות הזמנית הזאת תשמור על חייו ועל חיי משפחתו, ומוכן להשהות את ה"אני" לתקופה מוגבלת.

ככל שסדצקי ובר סימן טוב ישכנעו אותנו גם במאבק הקורונה שמועקה זמנית תזרז תוצאות טובות יותר, כך סיכוייהם להצליח במשימה יגדלו. אולי אפילו באופן אקספוננציאלי.

עוד 825 מילים
סגירה