האנשים שהסגר מפריד ביניהם חוששים שלא ייפגשו שוב

"פתאום הבנתי שאולי לא אזכה יותר לראות את אבי החולה, לנשק אותו או לגעת בו שוב" ● כך מספרת לזמן ישראל שרה ממרכז הארץ ● והיא לא היחידה ● דיוויד - רופא בריטי שנלחם בנגיף - דואג לאמו הקשישה שנתקעה בישראל ● כך מגבלות התנועה בארץ ובעולם מנתקות משפחות רבות שאינן גרות באותו בית, לעתים בשלבים קריטיים של החיים

26/03/2020 09:04
אילוסטרציה (צילום: Andrii Shyp/istockphoto)

"אני בת יחידה, אימא שלי מתה כשהייתי בת 17 ואני מאוד קרובה לאבי, בן 76, שסובל ממחלת ריאות כרונית. בתחילת השבוע, רגע לפני הטלת ההגבלות החדשות שימנעו ממני לצאת מהבית, פתאום הבנתי בלילה שאולי אני לא אזכה יותר לראות את אבי החולה, לנשק אותו או לגעת בו שוב לפני מותו".

אלו הן המחשבות שחולפות בראשה של שרה, בת 52 ממרכז הארץ, כאשר היא מנסה – כמו ילדיהם של קשישים רבים אחרים ברחבי המדינה – להפנים את ההשלכות של הסגר המחמיר שנועד להאט את קצב התפשטות המגפה.

אתמול (רביעי) הוחמרו ההגבלות בישראל בניסיון לבלום את הווירוס, בכלל זאת ההוראה להישאר בבית, ולצאת להתאוורר רק במרחק של עד 100 מטרים ממנו.

"אנחנו מאוד קרובים", אומרת שרה על אביה אריה, שלאחר שעישן במשך 50 שנה הוא סובל ממחלת ריאות חסימתית כרונית, וזקוק למכשיר חמצן. הוא גר לא רחוק ממנה, עם המטפל ההודי שלו.

"אני רגילה לראות אותו פעמיים בשבוע או יותר, ואנחנו תמיד מבלים יחד את סופי השבוע. אבל בגלל גילו המבוגר, מחלת הריאות שלו והחולשה הגופנית הוא נמצא בסיכון הכי גבוה להידבק בנגיף. המטפל שלו נזהר מאוד. הוא ממש בלחץ. לא ביקרתי אותו כבר שבועיים. אבא לא יצא מהבית בכלל.

"היום אני הולכת לראות אותו. הוא יֵצא למרפסת ואני אעמוד למטה. אבל אני יודעת שזאת עלולה להיות הפעם האחרונה שאני אראה אותו פנים אל פנים", אמרה שרה זמן קצר לפני שהמגבלות החדשות נכנסו לתוקף.

"היום אני הולכת לראות אותו. הוא יֵצא למרפסת ואני אעמוד למטה. אבל אני יודעת שזאת עלולה להיות הפעם האחרונה שאני אראה אותו פנים אל פנים"

שרה מוסיפה כי "בני משפחתו של אריה אבן (ניצול השואה בן ה-88 שהיה מקרה המוות הראשון בישראל מנגיף הקורונה) אמרו שאפילו לא הייתה להם הזדמנות להיפרד ממנו. הוא מת לבד, וזה שובר את הלב".

מפריד משפחות ברחבי המדינה

נגיף הקורונה מפריד בין בני משפחה ברחבי המדינה, היות שילדים ונכדים מתרחקים מהוריהם הקשישים ומהסבים והסבתות שלהם בניסיון להגן עליהם .

תוכנות ואפליקציות כמו סקייפ, פייס טיים, ווטסאפ וזום מסייעות למבוגרים אורייני-מחשב לשמור על קשר עם הדורות הצעירים במשפחתם. מבוגרים אחרים מתמודדים עם הבעיה בכך שהם עומדים קרוב לדלת ביתם, בעוד בני המשפחה הצעירים יותר עומדים מצדה השני או במורד המדרגות כדי לשמור על מרחק.

בנים ובנות שעדיין יכולים לבקר את הוריהם בבתי אבות ובדיור מוגן – רבים מהם כבר אינם מאפשרים ביקורים כלל – יושבים על המדשאות בחוץ במרחק מהם.

"אבא שלי התקשר אליי פעם אחת בפייס טיים. הוא רצה לנחם אותי", אומרת שרה. "הדבר שהכי מפחיד אותו הוא שתהיה לו בעיה עם האינטרנט".

אריה, שנשאר בבית במשך רוב חודשי ינואר ופברואר הגשומים, מספר שהוא לא יצא החוצה כבר 16 ימים בגלל המגפה. "המצב הבריאותי שלי רגיש, וזה מספיק שהמטפל שלי צריך לצאת פעם או פעמיים בשבוע כדי לקנות אוכל או להביא לי תרופות", הוא אומר. "רק היום דיברנו על מה יקרה אם הוא יידבק בווירוס.

"היו תקופות ששרה הייתה בחו"ל ולא ראיתי אותה במשך כמה חודשים. אני יכול לדבר איתה בשיחת וידיאו בווטסאפ, ואני רק מקווה שהווירוס ייעלם בקרוב. אבל מה שבאמת מדאיג אותי הוא אחי בן ה-82 שגר בחולון.

"אני יכול לדבר עם הבת שלי בשיחת וידיאו בווטסאפ, ואני רק מקווה שהווירוס ייעלם בקרוב. אבל מה שבאמת מדאיג אותי הוא אחי בן ה-82 שגר בחולון"

"אחותה של אשתו חולה מאוד (לא בקורונה) ונמצאת בבית חולים. גיסתי מבקרת אותה שם הרבה, ואחי מסיע אותה הלוך וחזור, והוא גם מסיע את המטפלת של אחותה הביתה. אני גם לא יכול לפגוש את אחי".

משני עברי האוקיינוס

דיוויד, בן 57, גרוש טרי, הוא רופא שיניים שחי באנגליה. יש לו שני בנים מתבגרים ואימא בת 94 שגרה במרחק 45 דקות נסיעה ממנו, במרכז לונדון.

"מכיוון שאבא שלנו נפטר לפני הרבה שנים, ואחותי עברה לגור בישראל, אימא שלי נהייתה תלויה בי ובילדים שלי לצורך חברה, תקשורת ובילוי משותף", הוא אומר. "לפני כמה שבועות היא טסה לישראל, בגילה המופלג ולמרבה ההערצה של חברותיה, כדי לבקר את אחותי ומשפחתה, וכמעט מיד נאלצה להיכנס לבידוד.

"בשבילה, זה זעזוע גדול למערכת. היא נמצאת רחוק מהסביבה הביתית המוכרת שלה למשך זמן לא ידוע, והיא מאוד מתגעגעת אליי ולילדים שלי. היא כל הזמן אומרת כמה זה לא הוגן להיות קרועה בין הילדים שלה שנמצאים במדינות שונות.

"אני רואה את העצב בעיניים שלה כשאנחנו משוחחים כל יום בפייס טיים, ואני מרגיש את הדחף שלה לגעת בנו, אם היא הייתה יכולה לעשות את זה דרך המסך.

"אני רואה את העצב בעיניים שלה כשאנחנו משוחחים כל יום בפייס טיים, ואני מרגיש את הדחף שלה לגעת בנו, אם היא הייתה יכולה לעשות את זה דרך המסך"

"כל כך התרגלנו לכך שהחיים שלנו שלובים אלה באלה, שההפרדה הכפויה הזאת היא כמעט בלתי נסבלת. בשעות הקטנות של הלילה אני שוכב וחושב אם עוד אזכה לראות אותה או להרגיש את החיבוק שלה. אין לי מושג מתי נוכל להתאחד.

"כעובד של מערכת הבריאות אני נמצא בחזית מול האויב השקט הזה מדי יום. אין לנו ציוד מגן מתאים, אבל אנחנו עדיין חייבים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לטפל במי שחולה וסובל. הכרת התודה של המטופלים נוגעת ללב, ומזכירה לנו למה בחרנו לעסוק במקצוע הזה. אבל אנחנו עדיין מעמידים בסכנה את האנשים היקרים לנו. זאת בחירה איומה וקורעת מבפנים.

"כמו שאנחנו יודעים, הריחוק הזה קורה בכל העולם, ויש אנשים שלעולם לא יראו שוב את יקיריהם, כאילו הוצבה ביניהם מחיצת זכוכית שלא תיפרץ לעולם. ההשפעות של זה על הבריאות הנפשית אפילו לא מהוות שיקול בזמן האקוטי הזה, אבל הן עוד יתגלו בהמשך.

"נכנסנו עכשיו לסגר בבריטניה, מאוחר יותר מאשר ברוב המדינות, ואני לא יכול להתקרב למרחק של פחות משני מטרים מהחברה החדשה שלי, שלא אמורה לפגוש אותי מפני שאנחנו לא חולקים משק בית באופן רשמי.

"נכנסנו עכשיו לסגר בבריטניה, ואני לא יכול להתקרב למרחק של פחות משני מטרים מהחברה החדשה שלי, שלא אמורה לפגוש אותי מפני שאנחנו לא חולקים משק בית"

"הזמנים האלה הם מבחן בשביל כולנו בכל כך הרבה מובנים, ואפשר רק להתפלל שהאויב יובס בקרוב ושנוכל להיפגש שוב", הוא אומר. "אנחנו מוכרחים להאמין שיצא מזה טוב, ואני מקווה שאוכל לחבק את אימא שלי לפני שיהיה מאוחר מדי".