אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
100 מֶטֶר

על הזוועה האמיתית בכלל לא מדווחים עכשיו בטלוויזיה. היא לא מופיעה בשקפים, לא נדונה בישיבות הממשלה, לא קשורה לצעדי החירום של מערכת הבריאות וגם לא לפליק-פלאק התבוסתני של גנץ, שהתחיל בתור רץ מרתון פוליטי מבטיח ובסוף השלים בקושי את 100 המטרים הראשונים

"אושרו ההגבלות החדשות: יציאה מהבית – עד 100 מטר"

25 במרץ 2020

דקות אחרי שפורסמו ההנחיות החדשות שאוסרות על כולנו להתרחק יותר ממאה מטרים מהבית, החלו אנשים להעלות לרשתות החברתיות מפות שבהן ביתם מוקף במעגל ברדיוס מאה מטרים, אשר תוחם מעתה את מרחב המחיה שלנו.

במקרה שלי, מתברר שמצד אחד אני יכול להגיע כמעט עד לפיצוציה-מכולת שנמצאת 120 מטר מביתי, ומצד שני להנות ממקטע נעים למדי של שדרות ההשכלה בתל אביב. למרבה המזל אין לנו כלב, כי גינת הכלבים הסמוכה כבר נמצאת הרחק מחוץ לתחום. השכנים בעלי הכלבים ייאלצו מעתה לעבור על החוק לפחות שלוש פעמים ביום, או שהסביבה הקרובה שלנו תתחיל בקרוב להסריח.

מאה מטרים! ג'ים היינס היה הראשון שרץ את המרחק הזה בפחות מעשר שניות (אבל עזבו, זו לא חוכמה, הוא רץ באוויר הדליל של מקסיקו סיטי באולימפיאדה של 1968, כל אחד יכול). יוסיין בולט גמע את המרחק הזה ב-9.58 שניות באליפות העולם באתלטיקה בברלין ב-2009, אחרי שרץ במהירות ממוצעת של 37.58 קמ"ש, ומאז ועד היום זה שיא העולם.

רק שעכשיו הרי אין יותר טעם למהר. גם אין בשביל מה. אפילו האולימפיאדה לא תתקיים השנה. וממילא הוטל גם איסור על פעילות ספורטיבית מחוץ לבית. ככה שבעולם החדש והמוזר שאל תוכו הוטלנו השבוע, התחרות היחידה שיש טעם לקיים היא התחרות מי יצליח לעבור 100 מטרים הכי לאט. מי יכול לצאת לדרך ולהגיע אחרון. אנחנו לא מעריצים עכשיו את הארנב המהיר, אלא מעודדים את הצב.

מבחינתי אלה חדשות מעולות, כי בתחרות כזאת גם לי יש מה להציע! סוף-סוף ההיסטוריה מחייכת אלי ואל שכמותי. כישורי ההליכה האיטית וגרירת הרגליים שפיתחתי ושכללתי בשנים ארוכות של בטלה, בהייה, חלומות בהקיץ והרהור – הפכו מנטל לנכס. מאה מטר? קטן עלי. תאכל אבק, יוסיין בולט. ותרחץ ידיים כשאתה חוזר.

בעולם החדש והמוזר שאל תוכו הוטלנו השבוע, התחרות היחידה שיש טעם לקיים היא התחרות מי יצליח לעבור 100 מטרים הכי לאט. מבחינתי אלה חדשות מעולות, כי בתחרות כזאת גם לי יש מה להציע!

בתוך תחום המושב שרדיוסו מאה מטר, אלה ימים של בלבול וחרדה, שכמותם לא ידענו. דיווחים שרק לפני רגע נשמעו פרי דמיון פרנואידי (20% אבטלה! עוצר מלא בישראל! בני גנץ יו"ר הכנסת!), נתפסים עכשיו רק כפרומו לאימה הגדולה באמת, שעוד צפויה לנו במהדורות החדשות של השבועות הבאים.

אבל כשפרופ' גבי ברבש, המזוויע הלאומי, מכריז בקול מזרה אימה ועם ניצוץ מטריד בעיניים "אני יודע דבר אחד: אנחנו חייבים להיכנס לבתים ולא לצאת משם עד פסח" – כדאי שנעצור ונזכיר לעצמנו, שעל הזוועה האמיתית בכלל לא מדווחים עכשיו בטלוויזיה. היא לא מופיעה בשקפים, לא נדונה בישיבות הממשלה, לא קשורה לצעדי החירום של מערכת הבריאות וגם לא לפליק-פלאק התבוסתני של גנץ, שהתחיל בתור רץ מרתון פוליטי מבטיח ובסוף השלים בקושי את 100 המטרים הראשונים שלו.

הזוועה האמיתית מתחוללת ממש עכשיו בבתים המסוגרים והמבודדים. היא סמויה מעינינו, מקופלת בפינה וממררת בבכי. חבויה מאחורי דלתות, תריסים וקירות של ד' אמות המשפחה. היא לא תצולם לאינסטגרם, לא תקפץ בטיק-טוק ולא תתואר בסטטוסים בפייסבוק. היא לא תמונשן, לא תפוברט ולא תרוטווט. ייתכן שלא נדע עליה לעולם. אולי ניחשף אליה בעוד שנים, בספרים, בשירים, בסרטים ובסדרות שיתארו את מאורעות הימים האלה, שסופם לא נראה קרוב כרגע.

אם המשבר הזה יימשך זמן רב, כמו שחוזים נביאי הזעם, הזוועה הביתית של עידן הקורונה עוד עלולה להתברר כחוויה המכוננת של דורנו. אין לנו מושג כמה מסכות קורונה ברחוב מסתירות כבר עכשיו גם את השפה הנפוחה מהאגרוף של אתמול בערב. אנחנו לא יכולים לדעת כמה ילדים וילדות סובלים עכשיו התעללות בידי הורים ואחים גדולים שעצביהם רופפים, ושבעל כורחם נכלאו עכשיו בדירות צפופות מדי, לפרק זמן לא ידוע, לא יכולים להתרחק יותר ממאה מטרים, תקועים מול מסכים שמטרטרים כל היום תרחישים מבהילים ותחזיות זוועה.

אם המשבר הזה יימשך זמן רב, הזוועה הביתית של עידן הקורונה עוד עלולה להתברר כחוויה המכוננת של דורנו. אין לנו מושג כמה מסכות קורונה ברחוב מסתירות כבר עכשיו גם את השפה הנפוחה מהאגרוף של אתמול בערב

כולנו מתרגלים עכשיו לניתוק. לריחוק. לריסוק. "ריחוק חברתי" – social distancing באנגלית – יהיה ביטוי השנה. ועוד אין טעם להתנבא איך ייראה העולם החדש שייבנה על חורבות העולם המוכר, שקורס עכשיו במהירות לנגד עינינו. אנחנו עוד לא יודעים כמה זמן יימשך המשבר, מה יהיה גודל הנזק, כמה יעלה השיקום ומי ישלם את המחיר.

ברגעי אופטימיות עוד אפשר לפנטז שיום יבוא ומהדורות החדשות ייפתחו בהכרזות חגיגיות של מנהיגי העולם על כך שאיום הנגיף הוסר ואפשר לחזור לחיים הרגילים. ושאחריהן כולנו ננהר לרחובות המוארים בכל ערי העולם, נחייך, נתחבק, נתנשק, נלגום אלכוהול ונחגוג במסיבות סוף-הזוועה שיימשכו לילות ארוכים.

אבל אם להיות ריאליים – הסיכוי שזה יקרה קלוש. הנגיף הוא לא צבא אויב. הוא לא יובס, לא יניף דגל לבן וייכנע וגם לא יחתום על הפסקת אש. האנושות תגבר עליו בסוף, זה בטוח. אבל אם לא יקרה נס בסדר גודל תנ"כי, הניצחון על הנגיף לא ילווה בתקיעת חצוצרות אלא יהיה תהליך ממושך, סיזיפי וכואב. הנגיף לא ייצא מחיינו בקאט, אלא בפייד-אאוט איטי וארוך, שבמהלכו נצבור עוד ועוד ניצחונות נקודתיים קטנים. ובזמן הזה נתרגל לא להיפגש, לא להתחבק, לשמור מרחק, להימנע ממגע.

ולכן יכול מאוד להיות שכללי הריחוק החברתי, שרק לפני שבוע-שבועיים עוד נראו לנו כמעט בלתי נסבלים ובינתיים התחלנו להסתגל אליהם במהירות מפתיעה, יוסיפו ללוות אותנו ולעצב את התנהגותנו, הרבה אחרי שנגיף הקורונה יודבר.

הנגיף הוא לא צבא אויב. הוא לא יובס וגם לא יחתום על הפסקת אש. האנושות תגבר עליו בסוף, זה בטוח. אבל אם לא יקרה נס, הניצחון על הנגיף לא ילווה בתקיעת חצוצרות אלא יהיה תהליך ממושך, סיזיפי וכואב

אנחנו בני אדם. בעלי חיים שרדניים וסתגלתנים. זה אחד מסודות כוחנו. הדורות הקודמים חזרו וסיפרו לנו איך הסתגלו ושרדו את הטלטלות ההיסטוריות שנכפו עליהם, ושאחריהן הם אמנם הצליחו לשקם את חייהם ולהמשיך הלאה, אבל לא חזרו יותר להיות מי שהיו קודם.

עכשיו אנחנו עוברים את שיעור ההסתגלות ההיסטורי שלנו.

במיוחד בימים אלה, הצילומים והסרטונים ששמורים בסלולרי או באינסטגרם, הם אי קטן של זיכרונות מנחמים. הנה כך היינו, ממש עד לא מזמן. פטורים מדאגות, שמחים, חוגגים, קרובים. כל אחד מאיתנו נושא עליו את הרגעים המתוקים שלו, שאותם הרגיש צורך לתעד.

השבוע חזרתי לצילומי הווידיאו שלי מפסטיבל פרימוורה בשנה שעברה. בשנים האחרונות, הפסטיבל השנתי הוא האירוע השמח ביותר בלוח השנה המשפחתי שלנו. השנה הפסטיבל היה אמור לחגוג 20, עם ליין-אפ מפואר במיוחד. הוא לא יתקיים, כמובן. גם פרימוורה, כמו כל פסטיבלי המוזיקה הגדולים בעולם וכמו כל האירועים ההמוניים בכלל, יידחה למועד לא ידוע.

אבל בסרטונים הקצרים – אנחנו עדיין שם. מאושרים. דורי, בן ה-12, על הכתפיים שלי. רובין על הבמה, שרה את "רוקדת לבדי", אחד מלהיטי הפופ הגדולים של העשור שעבר. הפלייבק נעצר בפזמון וכל הקהל שר יחד את הפזמון, בלי לדעת שעוד מעט, תוך כמה חודשים בלבד, כל מי ששר פה עכשיו, באמת ירקוד לבדו בבית, ממש כמו בשיר.

והנה אנחנו משתוללים ושרים בהופעה אחרת, וקל לראות כמה אנחנו וכל מי שסביבנו פשוט באופוריה. אלה סרטונים שעד לא מזמן היו מעוררים אצלי מחדש את ההתרגשות של הרגע. אבל פתאום קורה לי דבר משונה שמעולם לא קרה לי קודם: אני מסתכל עלינו שרים ומאושרים, אבל כל מה שאני רואה זה המוני אנשים זרים, בלי מסכות, מקיפים אותנו, נושמים עלינו את הבל פיהם, נוגעים בנו. ואין לנו מושג האם ומתי הם רחצו ידיים בפעם האחרונה! הו, האימה.

פתאום קורה לי דבר משונה: אני מסתכל עלינו שרים ומאושרים, אבל כל מה שאני רואה זה המוני אנשים זרים, בלי מסכות, מקיפים אותנו, נושמים עלינו, נוגעים בנו. ואין לנו מושג מתי הם רחצו ידיים בפעם האחרונה! הו, האימה

מישהו יכול להבטיח לי שהתחושה הזו – שחדשה לי לגמרי – תעבור כשהווירוס יודבר? מישהו יכול להבטיח שעוד נחזור ונתחבק עם זרים בשער שבע בבלומפילד אחרי שער ניצחון של הפועל בדקה ה-90? נחזור לרקוד ברחבה הצפופה מתחת לעמדת הדי-ג'יי בבלוק? נחזור לפסטיבלי המוזיקה הגדולים? או שאולי כל אלה ייראו לנו בעתיד לא כמו האיים של האושר שהם היו עבורנו כל השנים, אלא כמו מדגרת וירוסים? כמו סכנת נפשות?

הלוא תוך זמן לא רב נתרגל לישיבות עבודה בזום, ללמידה מרחוק, לצעידות קצרות ליד הבית. נתחיל לשכוח בהדרגה למה בעצם אהבנו פעם לבלות במקומות הומי אדם, להתאמן במכון כושר על מכשירים שאחרים הזיעו עליהם לפנינו, לשחות ולרקוד ליד אנשים זרים. אולי גם לא נזכור למה בכלל רצינו להתרחק יותר ממאה מטר מהבית (טוב, זו כבר הגזמה פרועה, ברור. אבל זו תקופה של הגזמות פרועות).

וכל זה בתנאי שבסוף המשבר הזה, כשנצא מהמנהרה השחורה ונמצמץ אל מול האור הבוהק של המציאות החדשה, נהיה מבני המזל שיהיה להם בית, תהיה להם עבודה, יהיה להם כסף ללמוד ועוד יישאר להם חשק לרקוד ולבלות.

עוד 1,315 מילים ו-1 תגובות
סגירה