אילוסטרציה (צילום: scaliger/iStock)

הבנקאים חייבים לחשוב כמו רופאים

כלכלת הקורונה

ישראל מפספסת זמן יקר בטיפול במשק החולה, משום שהיא מתקשה לחשוב מחוץ לקופסה ● אבל זה בדיוק מה שנחוץ, וגם למערכת הבנקאית יש תפקיד מרכזי בכך ● על הבנקאים לנהוג כמו רופאי הקורונה בבתי החולים, ולהגיש עזרה ראשונה דווקא לעסקים שמצבם קשה ביותר (אך יש להם עדיין סיכוי לחיות) ● ועל המדינה להקים מנגנונים פיננסיים שיגבו את ההתנהלות ההכרחית הזו ● כלכלת הקורונה, פרק שלישי

הסיוע הנדיב שמציעה הממשלה למימון הלוואות בערבות מדינה הוא טוב ומבורך, אך רחוק מלטפל בפיל העצום שבחדר. עסקים קטנים ובינוניים נרתעים – ובצדק –  מנטילת הלוואות בעיצומו של משבר הקורונה, משום שאלה נועדו לממן הפסדים מתמשכים שצפויים לעסק שלהם, בגין הוצאות קבועות ומימוניות. בכל יום שחולף ההוצאות של בתי העסק ממשיכות לתפוח, ולפרק זמן בלתי ידוע.

גם הקלות הממשלתיות החיוניות האחרות (כמו דחיית פרוצדורות והארכת היתרים ורישיונות) לא יסייעו לעסקים הפגיעים ביותר, שקורסים בשעה זו ממש.

איש לא הבטיח שהסגר במשק הישראלי יסתיים בעוד חודש או חודשיים, כאשר בעולם כבר מדברים על פרקי זמן של רבעונים שלמים. החיובים של בתי העסק על אותן הוצאות ממשיכים להעביר עושר לצד הגובה (למשל, בעל נדל"ן), בשעה שההפסדים והחובות של מי שמפעיל את העסק (למשל, הבעלים של החנות השכורה) ממשיכים לעלות. במשבר הכלכלי הזה אין מי שמחוסן, וצניחת הביקושים לא יכולה לבוא לידי ביטוי רק אצל אותו בעל חנות אומלל.

"הצעות הסיוע הממשלתיות לעסקים מזכירות את אותו סיפור על איכר קשה יום, שקשר לפני חמורו העייף גזר טרי ודשן, כדי שיוכל לראות אותו כל הדרך, גם כשהוא בקושי סוחב את העגלה במעלה ההר, מבלי שתהיה לו אפשרות לנעוץ בו את שיניו. הישראלים לא כאלה חמורים", אומר לזמן ישראל בועז בנרוש.

בנרוש הוא מומחה לטיפול במשברים כלכליים, יזם ושותף בקרן השקעות שפועלת בארה"ב, ומספקת חוב לעסקים עם צורכי אשראי מיוחדים. בסדרת כתבות, שזהו חלקה השלישי, ננתח את האתגרים הכלכליים בעקבות התפרצות מגפת הקורונה.

התפקיד המרכזי של הבנקים

רבים נוטים שלא לחבב את הבנקים, ולהאשים אותם בכל צרה כלכלית שגועשת על המשק. גם אם יש לכך לא מעט הצדקות בדרך כלל, ברגע זה ממש, התפקיד של הבנקים במשק חיוני מאין כמוהו, וכדאי להימנע עד כמה שאפשר מפופוליזם.

גיוסה של המערכת הבנקאית והתאמתה לטובת הצלת העסקים החלשים, בראש ובראשונה, היא המפתח להישרדותם של יותר בתי עסק, ולפרקי זמן ארוכים יותר.

פקידי הבנק הם אנשי מקצוע, שמכירים היטב את לקוחותיהם. מתבקש איפה, שהם יהיו "קציני הקישור" לסיוע החירום, יחד עם רואי החשבון של העסק. הנחיות פעולה ברורות מטעם הממשלה, ידייקו את הגשת הסיוע, כך שהוא יגיע בזמן הנכון לעסקים הפגיעים ביותר, ויגדילו את מרווח הנשימה של המשק כולו.

פקידי הבנק הם אנשי מקצוע, שמכירים היטב את לקוחותיהם. מתבקש איפה, שהם יהיו "קציני הקישור" לסיוע החירום, יחד עם רואי החשבון של העסק. הנחיות פעולה ברורות מהממשלה, ידייקו את הגשת הסיוע

משבר הקורונה הוא מאבק אזרחי, וכולם צריכים לשאת יחד בנטל ההשלכות שלו. המשבר הזה חייב להיות המשבר של כולם.

הפירוש הנכון, העדכני, הדמוקרטי והצודק ביותר לאמירה "כולנו ביחד באותה הסירה", הוא עיכוב וביטול חיובים לפרק זמן מסוים, שיחול על מי שלא יכול עוד.

בדיוק כמו עסקים שאיבדו את לקוחותיהם בגלל העוצר, בעלי החוב של העסקים האלה, שניזונים מהכנסות העסקים, "איבדו" את לקוחותיהם. הנגישות שלהם לגביית ריביות ולתשלומי שכירות פסקה באחת בגלל הסגר, והביקושים שפסקו.

איור (צילום: istockphoto/z_wei)
(צילום: istockphoto/z_wei)

אפקט הדומינו, זוכרים?

אבל יש עוד נימוק, והוא שהעסקים הפגיעים ביותר ממשבר הקורונה הם כמו קוביות הדומינו הראשונות, שנפגעות, נופלות לאחור, ומתחילות את המסע ההרס של אפקט הדומינו. בסוף התהליך, כולם נפגעים הרבה יותר, גם הבנקים.

המערכת הפיננסית משולה למכונות ההנשמה של המשק, ובמחסור יש לתעדף את השימוש בה למתן פתרונות מהירים גם לעסקים שפעלו בשגרה "בסדר", ולא רק ל"מצטיינים" או ל"טובים", כי עכשיו עסקים אלה קורסים, מהר מדי וחד מדי.

המערכת הפיננסית בימי הקורונה משולה למכונות ההנשמה של המשק, ובמחסור יש לתעדף את השימוש בה לטובת מתן פתרונות מהירים גם לעסקים שפעלו בשגרה "בסדר", ולא רק ל"מצטיינים" או ל"טובים"

לחלק מהעסקים יהיה צורך לייצר "החלקה תזרימית", שתכליתה לגשר על הזמן של העוצר, באמצעות דחיית פירעון חובות לעתיד. אין צורך במימון חדש, אלא רק לארגן את המימון שכבר ניתן להם קצת אחרת. ייתכן שזה יהיה כרוך בוויתור על עמלות או קנסות מפעם, בהורדת ריביות, או אולי במחילה מלאה על משהו.

זו בדיוק המשמעות של לבוא לקראת עסקים מתוך החובה לסייע. אם החולה עמד על הרגליים לפני המשבר, יש לאפשר לו לעמוד עליהן גם במהלכו וגם קצת אחריו, ואם צריך אז גם להקפיא את מצב העסק מיד, כדי שלא יצבור עוד הפסדים ויגווע.

לעסקים אחרים, שנפגעו מדחיית חובות מצד לקוחות, כדאי להעמיד את אותו מימון מגשר שמציעה המדינה, ובכך להחליש את המכה. כמובן שיש להקצות משאבים רק למי שצריך נזילות באמת. הנסיבות הן כאלה שהרבה עסקים יזדקקו לסיוע, כך שיש לפעול בנוהל "טיפול נמרץ", ולהגיש עזרה לפי הצורך המידי.

כמובן שכל הטוב הזה לא יקרה מעצמו, ושאיש לא מצפה מהבנקים להירתם למאמץ בהתנדבות. אבל לאור צורכי התמיכה העצומים שבעלי העסקים צפויים לבקש מהמערכת הפיננסית, המדינה הפכה את עצמה למערכת הפיננסית בפועל, בין אם בבעלות בהון, ובין אם באחריות לסיכון.

בנוסף על העובדה שהמדינה ממילא ערבה לכל פיקדונות הציבור בבנקים, כך שרוב הסיכון רובץ לפתחה, היא גם מממנת בהיקפים חסרי תקדים את השפעות נפילת התוצר, שלפי הערכות שמרניות מגיעות כבר ל-100 מיליארד שקל.

סביר להניח שהסכומים האלה יזנקו בהמשך, כך שייתכן מאוד שקיים חשש ממשי שלפנינו מהפך חסר תקדים בהיקף מעורבות הממשלה בכלכלה, ואין כל דרך שהמעורבות הזו תפסח על הבנקים.

אחרי שהובהר כי הבנקים הם לא עסק נפרד, אלא גוף השקול במרכזיותו למערכת הבריאות של המשק הישראלי, ברור מדוע זכותה ואף חובתה של המדינה להורות למערכת הפיננסית להאיץ את חילוץ העסקים ולפעול מידית.

אפקט הקורונה: שוק מחנה יהודה בירושלים סגור (צילום: yonatan Sindel/Flash90)
אפקט הקורונה: שוק מחנה יהודה בירושלים סגור (צילום: yonatan Sindel/Flash90)

כללים ברורים ופשוטים

קביעת כמה כללים פשוטים וברורים, תאפשר לאמוד את מידת התרומה של כל עסק לכלכלה בשעת חירום. קריטריון אחד הוא היקף שחיקת ההכנסות וההון העצמי שספג העסק בעקבות הסגר, והקריטריון השני הוא המאמצים שעשה לטובת שימור העובדים והתעסוקה, והתחייבותו להעסיק את העובדים גם בעתיד.

התוצאה המתקבלת משיגה שתי מטרות בעת ובעונה אחת: בעלי העסקים שטובים לעובדיהם ייהנו מיתרון מסוים כתגמול על מסירותם והגינותם כלפי עובדים אלה; ובמקביל תושג תכליתה של החקיקה לשעת חירום, שהיא להגן על המדינה, על ביטחון הציבור ועל קיום האספקה והשירותים החיוניים.

את ההשלכות של שימור העובדים בעסק, או היעדרו, אפשר לראות היטב בנתונים ששירות התעסוקה פרסם השבוע (ה׳), ולפיהם כ-39 אלף דורשי עבודה הצטרפו ביום חמישי למעגל האבטלה, כך ששיעור האבטלה גבוה מ-20%. במילים אחרות, כבר עכשיו אחד מכל חמישה עובדים שכירים בישראל מובטל, ורק התחלנו.

כבר עכשיו נתוני האבטלה לוקים בחסר, כי הם אינם מביאים בחשבון את כל אותם עצמאים ובעלי עסקים, שאין להם למי לפנות כדי לבקש סיוע כלכלי או דמי אבטלה, לנוכח העוצר ועצירת הפעילות של העסק. אבל אם רק היה תור ייעודי בלשכות התעסוקה לעצמאים, גם הם היו מתדפקים על דלתותיהם.

נתוני האבטלה לוקים בחסר, כי הם אינם מביאים בחשבון את כל אותם עצמאים ובעלי עסקים, שאין להם למי לפנות כדי לבקש סיוע כלכלי או דמי אבטלה, לנוכח העוצר ועצירת הפעילות של העסק

חשוב להבין כי דיוק ותגובה מהירה הם שם המשחק. די להביט בהערכות הצנועות של האוצר כדי לראות את הגידול אקספוננציאלי בהיקף ההוצאה הלאומית מהסגר מדי חודש. ולמרות שנמאס לדבר על הצורך לשטח את העקומה של התפשטות הקורונה, כי ישר נזכרים במחיר הדמים שהיא גובה, כך בדיוק צריך לנהוג ולשטח את עקומת הקורונה הכלכלית כדי למנוע קריסת עסקים. זו בדיוק תמונת הראי הכלכלית של אותו תהליך אקספוננציאלי של התפשטות הקורונה.

עסקים זקוקים לוודאות. הם צריכים לדעת שיש רצפה לתהום הכלכלית שנפערה תחתיהם. הרצפה היא אותה ידיעה שיש באפשרותם להקפיא את הכל ברגע שלא יוכלו לסחוב יותר, ושכאשר יגיע תורם על האלונקה, יהיה גם מי שיסחב אותם.

אבל אותם בעלי עסקים גם צריכים לדעת, שהסיוע יגיע אליהם רק אחרי שההון הפרטי יישחק. אין ברירה, הרי אמרנו שכולנו באותה הסירה. יצירת המדרג הזה תאפשר "לבטח" הרבה יותר עסקים מקריסה פוטנציאלית ולאורך יותר זמן, מתוך תקווה שנצא מהמשבר מהר יותר, ונוכל לשמר את חוסנה של המדינה והכלכלה.

אפקט הקורונה: נתניהו מכריז על מגבלות נוספות (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
אפקט הקורונה: נתניהו מכריז על מגבלות נוספות (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

כרית הבטיחות של המדינה

תקציב המדינה הוא כרית הבטיחות ההישרדותית האחרונה בתהליך, באמצעות תמיכה ישירה ועקיפה במערכת הפיננסית. תפקידה של המדינה הוא לעמוד בתווך, ולנהל את האירוע הן כרגולטור מכוון, והן כחוליה האחרונה בשרשרת, שתספוג את שאריות ההלם כ"מממן של הרגע האחרון" לסקטור העסקי.

תקציב המדינה הוא כרית הביטחון ההישרדותית האחרונה בתהליך, באמצעות תמיכה ישירה ועקיפה במערכת הפיננסית. תפקידה הוא לעמוד בתווך, ולנהל את האירוע כרגולטור מכוון וכחוליה האחרונה בשרשרת

המטרה היא לחזק את הלימות ההון של המערכת הפיננסית ככל שנדרש, עקב סיכוני האשראי של הבנקים, שגדלו דרמטית בעקבות המשבר.

הבנקים, מצדם, ימשיכו לעשות את מה שהם עושים מדי יום, רק עם יותר אומץ ותחושת שליחות ציבורית, וליתר בטחון גם על פי צו מדינה.

הפעלת הבנקים יכולה להיות אפקטיבית ביותר בהחדרת הסיוע הכלכלי לעסקים הנזקקים במשק באופן מיידי ולא בדיעבד, לפני שלב השבר והייאוש.

אחת התוצאות של רתימת הבנקים היא יצירת סדר יום בנקאי דומה לזה של חדר מיון. הטלפון הראשון של מנהל הבנק יהיה דווקא ללקוח העסקי החלש, והמורכב ביותר, רק שבמקום לכעוס עליו ולהפחיד אותו, הבנקאי יציע לו סיוע מיידי ועצה טובה ממש ברגע הלפני אחרון, כמו מנהל מחלקה למונשמי קורונה הכלכלית.

הסיוע מהבנק יכלול מימון של ההון החוזר התקוע לעסקים תפעוליים, דחיית פירעונות הקרן, הפחתה וביטול העלויות לעסקים המוקפאים, ובמקרים שצריך זאת גם ארגון מחדש של מבנה החובות לבעלי הנדל"ן המסחרי.

גם אלה האחרונים ספגו צניחה דרמטית בהכנסות כתוצאה מהקפאה חלקית של תשלומי השכירות, וזקוקים להגנה מאבדן הנכסים ושחיקה מוחלטת של ההון.

חיזוק מכפיל הכסף

המדינה יכולה לחזק את ההון העצמי של המערכת הבנקאית עוד לפני שהוא יישחק מהגידול בסיכוני האשראי, וזאת באמצעות השקעה ישירה בהון העצמי הראשוני של הבנקים, שמחויבים ליחסי רזרבה והלימות הון.

מדובר בתהליך דומה לזה שנעשה בכלכלות המערב במשבר של 2008, שם השקיע הממשל במניות של המערכת הבנקאית והפיננסית, ונפדה מהן ברווח נאה, כמה שנים לאחר מכן, כשמכר אותן בחזרה לציבור המשקיעים.

הטלפון הראשון של מנהל הבנק יהיה ללקוח העסקי החלש, והמורכב ביותר, רק שבמקום לכעוס עליו ולהפחיד אותו, הבנקאי יציע לו סיוע מיידי ועצה טובה ברגע הלפני אחרון, כמו מנהל מחלקה למונשמי קורונה הכלכלית

"במונחים מקצועיים", אומר בנרוש, "החשיבות של התערבות בחיזוק ההון העצמי של המערכת הבנקאית, נובעת מכך שפגיעה בהון העצמי שלה, מכווצת דרמטית את האשראי ביחס הפוך כמעט ליחס הרזרבה והלימות ההון בראיה מצרפית, כלומר, במכפלות. מסיבה זו התמיכה בבנקים בהון הראשוני חיונית, שכן כל שקל הון שיש לבנקים, משרת כפולות של קווי אשראי הנחוצים במערכת.

"צריך גם לרתום את האפקט המכפיל הזה לכוון החיובי, וללא קשר לבטח את הבנק בגין כל ההפרשות הנוספות, כדי להימנע מכווץ האשראי במכפלות לאחור, בגין אותו מכפיל ממש. לא נכון יהיה לשחרר את יחסי הלימות ההון בימים אלה, ולאפשר לכאורה עלייה בכושר האשראי, כי זה יכפיל את הסיכון הבנקאי".

אפקט הקורונה: כיכר דיזנגוף בתל אביב שוממת (צילום: Miriam Alster/Flash90)
אפקט הקורונה: כיכר דיזנגוף בתל אביב שוממת (צילום: Miriam Alster/Flash90)

להבטיח את אמון הציבור

ויש עוד היבט שצריך לשים אליו לב בהקשר של הבנקים, לנטרל אותו מראש: החשש הגדול ביותר הוא מאבדן אמון הציבור במערכת הבנקאית בתקופת משבר.

חוסר אמון במערכת יבוא לידי ביטוי בצורת התנפלות המונית ומשיכת פיקדונות מהבנקים, מה שעלול להוביל לקריסת המערכת הבנקאית במהירות. במצב כזה המשבר הכלכלי כבר עלול להיות בסדר גודל כזה שיחייב נקיטה בפעולות כלכליות אנטי דמוקרטיות חריפות מאוד, עד כדי מניעת גישה להון הפרטי, כדי לבלום את משיכת ההון מהבנקים. כבר ראינו את התהליך הזה באותו משבר פיננסי עולמי בשנת 2008, רק שאז זה היה בלי הקורןנה,

וממש לא צריך משבר ביקוש + משבר פיננסי על הראש עכשיו – אז נא ולהתכונן בהתאם אח גדול.

החלק המעודד הוא שעל ידי השקעת המדינה במניות הבנקים, בדרך של הקצאת מניות, נוצר גם נתיב יציאה הן להחזר ההשקעה, והן לפיצוי הולם למשלמי המסים. אמנם הפיצוי הזה יהיה אי שם בעתיד, כשההימור הבלתי נמנע על הצלת המשק יצליח, אך עם ההצלחה, המשק יחזור לצמיחה ואיתו ישגשגו גם התשואות של מניות הבנקים. התוצאה תהיה שבפועל, המדינה תציל את הציבור מקריסה כלכלית, וגם תחזיר לציבור את ההשקעה שלו ממכירת מניות הבנקים בעתיד.

טעות תהיה לחשוב שהיחלצות המדינה להצלת הבנקים היא התערבות בלתי הוגנת ורעה. אמנם המדינה תשקיע בהון העצמי של הבנקים, אך בראייה רחבה, נגלה שממילא רוב בעלי המניות במערכת הבנקאית הם הציבור, יחד עם אחזקות מיעוט של "דבוקות שליטה" פרמידיאליות.

כמו כולנו, גם דבוקות השליטה האלה יחטפו, הן באחזקותיהם והן באחיזה שלהם בבנק, כי אם גודל הסיוע כל כך יגדל, יגדל בהתאם גם הדילול באחזקות של בעלי השליטה, וסביר להניח שגם הונם יישחק. לא נעים, אבל זו גם תהיה תרומתם לבלימת הפגיעה הפתאומית במערכת העסקית, שאליה הם חשופים ממילא.

התפקיד של הבנקים במשבר הזה קריטי, ולמעשה אין בלתם, בכל המערכת הכלכלית. לא מדובר בחלוקת מתנות לסקטור העסקי או לבעלי הון פריבילגיים.

במשבר הקורונה הזה כולם חוטפים, גדולים וקטנים, והכל בהתאם וביחס ישיר לגודלם ולמידת החשיפה שלהם למשבר, ובדיוק עד גבול יכולת השחיקה הסבירה של ההון הפרטי העומד בסיכון. התוצאה של חלוקת הנזק היא שהמערכת העסקית לא נשברת ונותרת גמישה, כך שהיא תוכל להתאושש ביום שאחרי.

אפקט הקורונה: פגיעה מידית בתיירות ובמלונאות (צילום: Miriam Alster/Flash90)
אפקט הקורונה: פגיעה מידית בתיירות ובמלונאות (צילום: Miriam Alster/Flash90)

החדשות הרעות

אין דרך קלה לומר זאת: רוב העסקים ייפגעו, והפגיעה בהם תביא לידי ביטוי את השתתפותם בתהפוכות הגורל וסיכוני המודל העסקי שלהם, גם בתקופות משבר.

אז נכון שזה לא פייר, אבל כולנו יחד באותה הסירה: סקטורים עסקים ראליים ומוסדות פיננסיים כאחד. אם לא כולם ייכנסו לסירת ההצלה הזו, הן בתי העסק והן הבנקים, ייפגעו מהמשבר הכלכלי גם סקטורים שיכולים לצמוח בתקופה זו, ובכך לתרום רבות להמשך גביית המסים והגברת יכולת הספיגה של המשק.

אם לא כולם ייכנסו לסירת ההצלה הזו, הן בתי העסק והן הבנקים, ייפגעו מהמשבר הכלכלי גם סקטורים שיכולים לצמוח בתקופה זו, ובכך לתרום רבות להמשך גביית המסים והגברת יכולת הספיגה של המשק

גמולם של העסקים שאיתרע גורלם ושחקו את הונם העצמי מהותית, יהיה הידיעה שהמדינה פעלה והגנה ככל יכולתה על המשך קיומם הכלכלי, בעת המשבר הגדול שלפנינו. שימור המשק מקריסה מידית, וכן שימור המודל העסקי לעתיד, יאפשרו לעסקים להחזיר הן את התעסוקה והן הרווח בעתיד.

וגם כדאי לומר מילה על סבסוד השכר, שלא פעם מעורר תרעומת. לא מדובר בבזבוז משאבים, משום שמעבר לעובדה שסבסוד שכר בנסיבות הנוכחיות מתבקש משיקולי מוסר בסיסיים, הוא גם משמש כרצועת הגנה לביקוש המצרפי במשק, שהוא הוא המחולל העיקרי של הצמיחה.

בתנאי חירום, הפוקוס בהקצאת המשאבים צריך להיות תמיד על מידת האפקטיביות הנמדדת, בין השאר, על ידי שיעור ומהירות התמסורת בין כל שקל העובר לסבסוד שכר, לבין חזרתו לביקוש המצרפי ולצמיחה הנדרשים כל כך.

ברור כי סבסוד עלות העבודה לצורכי מחייה בסיסיים, יתורגם לביקוש המצרפי באופן מיידי, כי אין ברירה וחייבים לחיות, וכשחיים יש צרכים שצריך למלא והם תמיד עולים כסף. רק חשוב שאת הקניות נעשה מתוצרת הארץ, ופחות מעלי אקספרס. כך נביא לידי ביטוי את הרצון לחזק בשעה זו דווקא את הדמוקרטיות.

במצב שבו הדיקטטורות ממשיכות להפעיל את מנועי המשק ולספק את הביקושים העולמיים, הן מתעצמות על חשבון הדמוקרטיות המדממות, שמרכזות עכשיו את כל המשאבים שלהן בהצלחת חיים.

אפקט הקורונה: רק חנויות המזון (בצילום) והפארם נותרו פתוחות (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
אפקט הקורונה: רק חנויות המזון (בצילום) והפארם נותרו פתוחות (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

יידרשו גם סנקציות

אבל התרומה האישית שלנו לא מספיקה. המדינה גם צריכה להטיל סנקציות על כל אותם מעסיקים ששולחים את עובדיהם לחל״ת, גם במקרים שבהם העסק מסוגל לספוג הפסד לפרק זמן מסוים. סנקציות צריך להפעיל גם על עסקים שמבקשים להגדיל את שולי הרווח, או לשמור עליהם בדיוק באותו המצב למרות המשבר, כי בכך הם מנצלים לרעה את משאבי המדינה בשעת חירום.

המדינה צריכה להטיל סנקציות על כל אותם מעסיקים ששולחים את עובדיהם לחל״ת, גם במקרים שבהם העסק מסוגל לספוג הפסד לפרק זמן מסוים. סנקציות צריך להפעיל גם על עסקים שמבקשים להגדיל את שולי הרווח

הסיוע ומתן התמריצים צריכים להתמקד באותם עסקים שמשמרים את העובדים ככל שאפשר, גם במחיר של קיצוץ זמני בשכרם, כי כבר אמרנו שהמטרה היא לחלק את הפגיעה בין כולם, ולחלק אותה בין כל בעלי העניין בעסק, כולל העובדים המסורים, שייאלצו לספוג הפחתה בשכרם.

זו יכולה להיות שעתם היפה של היזמים והמעסיקים שמשמרים את התעסוקה במשק. ממש כמו אותם אנשי הרפואה, יכולים גם המעסיקים להציל את המערכת הכלכלית, ולשמר את חוסנה של המדינה בעת המשבר, ליום שלאחר הקורונה.

המהלך הזה מאפשר לקנות יותר זמן של שקט אזרחי. אם הייאוש וחרדה הקיומיות יעלו עוד קצת, יהיה קשה מאוד לשלוט על האוכלוסייה ולשמור עליה בסגר מתמשך, במקרה שנידרש לכך. אם לא נעשה זאת, התוצאה תהיה שנפסיד בשני הקרבות החשובים בעת הזו: הקרב הרפואי על חייהם של החולים והקרב הכלכלי על שמירת חוסנה של המדינה, המעסיקים והעובדים במשק הישראלי.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 2,409 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שני, 1 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

על רקע חילוקי הדעות ביניהם, הורה אדלשטיין לבכירי משרד הבריאות שלא להתראיין

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● בנט: נביע את עמדתנו לגבי יוזמת הסיפוח, אחרי שתוצג מפה ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 41 עדכונים

נעבור את זה ביחד? אשליית הקהילה הלאומית

כאשר ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני הביט לאחור למשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה שבאה בעקבותיו, הלקח שלו היה ברור: לא נחזור שוב לאמונה העיוורת ב"אוטופיה של כלכלת השוק". כלכלת השוק, תוצאה של תהליכים פוליטיים מתוכננים ולא התפתחות ספונטנית הנשענת על טבע אנושי, כפי שהיטיב להסביר, איננה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להשמיד את החברה עצמה. לכן, אך טבעי שכדי להגן על עצמה, החברה (באמצעות המדינה) תשוב ותיקח אחריות על הכלכלה.

יהיה זה נאיבי לצפות שאנשים בשעות שעולמם חרב עליהם ימתינו בסבלנות עד שהשוק "יאזן את עצמו" (או, לחילופין, עד שהצמיחה "תחלחל למטה"). איומים קיומיים, מלמדת ההיסטוריה, עלולים להצמיח שיח לאומי המבוסס על גזענות וקריאה להשעיה של הדמוקרטיה או צמצומה. אבל, ההיסטוריה גם מלמדת שזו אינה האפשרות היחידה. מתוך ההריסות של המשבר צמחה מדינת הרווחה, שבדיוק כפי ששירטט פולני, בחרה להגן על המדינה והחברה מידי כלכלת השוק דרך מערכת של שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות. עם זאת, החל משנות השבעים של המאה העשרים, המבנה הכלכלי-חברתי שאפשר את מדינת הרווחה המודרנית החל להיסדק, וכוחות השוק הלא מרוסנים חזרו להשתלט על חיינו.

מהריסות המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם ה-2 צמחה מדינת הרווחה, שבחרה להתגונן מכלכלת השוק דרך מערכת שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות

כלכלת השוק הגלובלית של העשורים האחרונים לא הייתה יד המקרה, אלא מהלך פוליטי מתוכנן. אידאולוגיה ניאו-ליברלית סדורה, ניצול של משברים כלכליים ושינויים טכנולוגיים, ובעיקר מהלכים פוליטיים – הינדסו מחדש את כלכלת השוק, והסיגו לאחור את מדינת הרווחה לטובת סדר כלכלי דומה לזה שפולני הזהיר מפניו.

ואכן, כלכלת השוק הלא מרוסנת התבררה שוב כרעיון המעמיד בסכנה את הקיום החברתי ודורש התערבות "חיצונית", ולא בפעם הראשונה. המשבר הכלכלי של 2008 דרש התערבות נמרצת של ממשלות. הפעם, מול מגפה עולמית, עומדות מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו תהליכי "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע, וממשלות נדרשות גם הפעם לנקוט פעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית.

רבות ורבים חזרו בשבועות האחרונים לספרו של קאמי, הדבר, ולאמירה כי "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים". הדרישה, ספונטית יותר או פחות, לשרטט מחדש גבולות ברורים וחומות מפרידות, היא תגובה מוכרת למשברים. זהויות לאומיות המבחינות בין שייכים וזרים, לטענת אידיאולוגים ימנים, מציעות סולידריות אותנטית במקום קוסמופוליטיות ריקה מתוכן. ואכן, קשה שלא להתרשם מקורת הרוח שמסבה הסגתה לאחור (גם אם זמנית) של הגלובליזציה לימין הלאומי ברחבי העולם. אבל, אם לוקחים בחשבון שרבים ממנהיגי הימין האלה אחראים, במעשה או בתמיכה, לאותה מדיניות ניאו-ליברלית שרוקנה את המדינה מנכסיה והותירה אותה עם מערכות ציבוריות מוחלשות, יש טעם, מוסרי ופרגמטי,  לחשוד בסולידריות שהם מציעים.

הפעם, מול מגפה עולמית, מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע. ממשלות נדרשות לפעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית

שבועות ספורים של מגפה – גם אם מספר הנפגעים ישירות נותר נמוך בהרבה מהתחזיות הקודרות – הספיקו כדי להותיר רבים בעוני ואי בטחון כלכלי. בניית חומות בין מדינות, שיח לאומי מדיר של נאמנות בתוכן והסתמכות על סולידריות קהילתית, רחוקה מלתת מענה מוסרי או מעשי למשבר הנוכחי, וככל הנראה גם לא לאלה שלפנינו. חומות, פריבילגיות אתנו-לאומיות או מנגנוני צדקה קהילתיים אינם תחליף למדינת רווחה, המחויבת לכלל אזרחיה ולמוסדות בין-לאומיים המאפשרים שיתוף פעולה בין מדינות. תשובות לאתגרים העומדים בפנינו נדרשות אפוא לקחת בחשבון שאלות מוסריות של אחריות ואנושיות אבל גם שאלות מעשיות בנוגע לחברת הסיכון בה אנו חיים.

חברת הסיכון

חברת הסיכון, המושג אותו טבע כבר לפני שנים הסוציולוג אולריך בק, מתאפיינת בחוסר ביטחון וחוסר וודאות. חברה בה באופן עקרוני "הכל אפשרי, הכל לא צפוי ולא נשלט" (91). העקירה (disembedding) של עוגני הביטחון בחברה שהיו מוכרים עד כה, לפחות עבור קבוצות מסוימות – עבודה יציבה, בטחון כלכלי וסדר פוליטי – איננה מלווה בשזירה (embedding) של עוגנים חדשים המחליפים את הישנים. הסיכונים הגלובליים על פי בק ממוטטים לא רק גבולות לאומיים אלא גם את מעמדה של המדינה ואת הסמכות של מנגנוניה לטובת אינדיווידואליזציה שמשמעותה אבדן האמון במוסדותיה:

"האינדיווידואליזציה היא ברירת המחדל כתוצאה מכשלון מערכות המומחים לנהל סיכונים או לשלוט בהם באורח רציונלי. היחידים נאלצים לפקפק בהבטחות הרציונליות שמפזרים מוסדות מפתח אלו. כתוצאה מכך, אנשים נאלצים לבטוח בעצמם ונעשים מנוכרים למערכות מומחים מבלי שיש בידיהם תחליף כלשהו". (111)

הסיכונים הללו, שהחברה המודרנית עצמה יוצרת ועוסקת במניעתם ובניהולם, ניתנים אולי לחיזוי במידה מוגבלת אבל לא למניעה או להכלה. הסיכונים הללו חוצים גבולות גיאוגרפים (שינויי אקלים), אינם מוגבלים בזמן (פסולת רדיואקטיבית) ולא ניתן לקבוע באופן מהימן סובב ומסובב (משברים פיננסיים). כאשר סיכון נחווה כנוכח בכל מקום, טוען בק, ומגפת הקווויד 19 היא דוגמה טובה לכך, אפשר להגיב אליו בשלוש דרכים:

  1. הראשונה, הכחשה, כפי שכמה מנהיגים נקטו בשלבים הראשונים של המחלה.
  2. השניה, אדישות, המתבטאת בחלק מתגובתם של אזרחים למציאות הנתפסת כבלתי ניתנת לשינוי.
  3. והשלישית, טרנספורמציה, פעולה אקטיבית המבקשת לחולל שינוי.

על פי בק, עימותי הסיכון אשר מערערים על הסדר הקיים, מאפשרים לחברה להבין את המחירים של המבנה הכלכלי-החברתי הנוכחי, המאופיין על ידי אי-אחריות מאורגנת ומצביע על הצורך בבנייה של מוסדות חדשים. או, בלשונו של בק:

"הלם הסכנה הוא קריאה להתחלה חדשה. במקום בו ישנה התחלה חדשה, הפעולה אפשרית. בני אדם רוקמים קשרים חוצי-גבולות. פעילות משותפת חוצת-גבולות זו של זרים משמעה חירות. כל חירות מוכלת ביכולת זו להתחיל." (עמ' 102).

הקוסמופוליטיות אצל בק איננה אוטופיה, אלא ה"ממשות של זמננו" – כאשר כלכלה, סביבה וחברה מבטלים את משמעותם של גבולות הלאום. החיפוש העקר של הפתרון "מתחת לאלומת אור פנס הרחוב של מדינת הלאום" נועד לכישלון. החזון שמציע בק, חשיבה מחוץ ומעבר למוסדות המוכרים, אינו בהכרח עונה לצרכים ורצונות עכשוויים, בהם מדינה ולאום ממשיכים להיות רלוונטיים. כמו כן, החזון של קהילה פוליטית גלובלית טומן בחובו גרעין דמוקרטי משמעותי. ככל שמוסדות ההכרעה רחוקים יותר מאתנו האזרחים, כך היכולת שלנו להשפיע על ההחלטות קטנה, ואנו נתונים לשלטונה של אליטה קוסמופוליטית מצומצמת, אותה אליטה שמנהלת את הגלובליזציה בצורתה הניאו-ליברלית. אבל החשיבה על חברה העכשווית כ"חברת סיכון" מצביעה על כיווני מחשבה חדשים. הראשון, חיזוק מעמדה של המדינה כרשת ביטחון וסולידריות, כמסגרת של השתתפות פוליטית משותפת; תוך הרחבת המושג של שייכות ושותפות מעבר לקהילות מקומיות ולאומיות. השני, ההכרח בגיבושה של אחריות וסולידריות גם מעבר לגבולות המדינה כדי להתמודד עם משברי חברת הסיכון.

הפוליטיקה של הנוסטלגיה: הקהילה ומדינת הלאום האתנית

"נעבור את זה ביחד" מבטיחים לנו ערוצי התקשורת בחודשים האחרונים ואפילו פרסומות סכריניות של בנקים למשכנתאות מדברות על "אנחנו". לכאורה, אל הריק שהשאירה מדינת הרווחה בעידן הניאו-ליברלי נכנסת היוזמה הפרטית (מנגנוני צדקה) והקהילה. שתיהן מבוססות על בחירה והימנעות מפגיעה ב"חירויות" הניאו-ליברליות. התגייסות אישית ותרומות הן חלק מאותו תהליך בו המדינה מתייתרת בחלק גדול מתפקידיה לטובת השוק. מושגים כמו אחריות תאגידית ותרומה חברתית משנים מהותית את רעיון הרווחה מזכות אזרחית לכזו התלויה ברצונם הטוב של בעלי הון ובבחירתם לחלוק את רווחיהם. לכאורה, השיח של קהילה וקהילתיות מציב אתגר או ביקורת כלפי הניאו-ליברליזם האינדיבידואליסטי. הדגש על סולידריות, על חשיבות הפעולה האנושית הלא ממוסחרת, ועל חשיבות ההשתתפות הפעילה של כל אחת ואחד מאיתנו בחיי הקהילות שלנו, כל אלה מרכיבים מרכזיים של התפיסה הקהילתנית ומנוגדים לקידוש השוק והאנוכיות ממקסמת הרווחים המאפיינים את הניאו-ליברליזם. אבל, בפועל, השיח הקהילתי עשוי לחזק את אותה מדיניות כאשר הוא נופל למלכודת הניאו-ליברלית המסמנת אותו כתחליף למדינה וכמי שיכול לסייע בצמצום כוחה. זה נכון במיוחד לגבי הגישה הקהילתנית שאפיינה את החשיבה של ה"ניו לייבור" של בלייר, את המדיניות החברתית של ביל קלינטון ואומץ בידי שמרנים בארה"ב ואירופה כהצדקה לנסיגת המדינה מאחריותה על רווחת האזרחים.

לכאורה, שיח הקהילתיות מאתגר את הניאו-ליברליזם האנוכי ומדגיש סולידריות ותרומה פרטית. בפועל, השיח הזה עלול לחזקו, כשהמלכודת הניאו-ליברלית מסמנת אותו כתחליף למדינה

דברים אלה אינם באים לשלול את חשיבותן של קהילות ואת הפוטנציאל הפוליטי הטמון בהן לסולידריות ופעולה פוליטית, שאת כוחו ומשמעותו ראינו בחודשים האחרונים במקומות רבים. השיח הקהילתני גם אינו אחיד והומוגני, אל מול הקהילתנות הפוליטית המבקשת להעביר אחריות מהמדינה אל הקהילה ומאמינה באחריות חברתית של תאגידים, ישנן תפיסות אחרות, קואפרטיביות. תפיסות אלה, להן שורשים היסטוריים במסורות דתיות וסוציאליסטיות, מבקשות לשמר את אחריותה של המדינה לרווחת אזרחיה כאשר עקרון ה"שיוריות" (subsidiarity) מעניק לקהילה את הזכות להוציא אל הפועל מדיניות רווחה ולהתאימה לצרכיה. זאת, בשונה מהקהילתנות הפוליטית הפוטרת – לפחות באופן חלקי – את המדינה מאחריות ומעבירה אותה לקהילות מקומיות או לתאגידים. המשבר הנוכחי חושף את המגבלות של הקהילתנות הפוליטית אשר אין ביכולתה לתת מענה לאתגרים הגדולים. יתרה מכך, העובדה שהסולידריות הקהילתית מוגבלת לחבריה מעודדת תחרות בין קהילות על משאבים מוגבלים הפוגעת בכולן. כך, כאשר קהילה אוגרת אמצעי הגנה מול הנגיף הנמנעים מקהילות אחרות, המחלה מתפשטת מהר יותר.

באופן דומה, משברים כלכליים ופוליטיים מעוררים שיח לאומי הנסוב על קריאה לסולידריות ופעולה משותפת המבחינה בין ה"אנחנו" ל"הם". אפילו באירופה המאוחדת לכאורה, המאבק על משאבים חיוניים כמו תרופות ואמצעי מיגון, וקודם לכן על סוגיית הפליטים, משרטט מחדש גבולות בין מדינות ומפריד בין קבוצות לאומיות. השיח הלאומי, לגווניו, מציב כאלטרנטיבה פוליטית לגלובליזציה והניאו-ליברליזם, קהילה המבוססת על סולידריות וקשרים אמיצים, מחייבים ו"טבעיים" בין חבריה. כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת. בה בעת, פוליטיקאים לאומיים יכולים לאמץ סדר יום ניאו-ליברלי כאשר זה מייצג ערכים כמו מצוינות, הצלחה ותגמול, ואתוס של "חילחול" על פיו הצלחת המעטים תיטיב גם עם הרוב. משנתם המדינית-פוליטית של מנהיגים כגון בנימין נתניהו או נפתלי בנט היא דוגמה לשילוב בין לאומיות וניאו-ליברליזם רדיקלי. בכל זה אין הרבה חדש, הלאומיות בעידן המודרני שימשה דבק מלכד בחברה שהתפרקה ממוסדותיה המסורתיים והאינטימיים ואיפשרה את התפתחותה של כלכלת השוק.

כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת

הפוליטיקה של הנוסטלגיה, כותב הפילוסוף הפוליטי וויליאם קונולי, היא געגוע לתקופה מדומיינת של סדר חברתי, קהילה וערכים המזוהים עם קהילתיות ומדינת לאום. אך גם התבוננות נוסטלגית למדינת הלאום איננה תשובה מספקת. מדינת הלאום כאידיאל בו גבולות טריטוריאלים ולאומיים חופפים ומבטיחים הומוגניות דתית, לשונית, תרבותית וזהותית התקיימה בפועל במקומות ספורים. לעיתים קרובות תהליכי היווצרותה והתהוותה היו כרוכים באלימות או הדרה של מי שהוגדרו כלא שייכים או שסירבו להשתייך. הלאומיות, לצד היותה לעיתים מפעל מרשים של סולידריות ושיחרור, היתה אחראית גם לעוולות, היררכיות והדרות המתבטאות בתביעות פוליטיות מתמשכות לשוויון והכרה. לכן, הניסיון לשחזר את מדינת הלאום נדון ככל הנראה לכישלון או שמחירו המוסרי גבוה מדי. הסדר החברתי הישן מעורר געגועים בעיקר אצל מי שנהנו ממנו בעבר, או צפויים ליהנות ממנו בעתיד. שאלות של מגדר, אתניות וגזע(נות) לא רק מטילות צל על העבר אלא גם על האפשרות לכונן מדינות לאום בעידן של גלובליזציה על משמעותיה הכלכליות, התרבותיות והדמוגרפיות. בפועל, תביעות של מעוטים להכרה, מחד, והגירה, מאידך, משנות גם את פניהן של מדינות שנחשבו בעבר הומוגניות או כמי שמסוגלות לייצר האחדה תרבותית.

השאלה המסתמנת, לפחות בטווח הקרוב, איננה אם מדינות ימשיכו להתקיים אלא איזה מנגנונים של שותפות וסולידריות יציעו בתוך ומעבר לגבולותיהן. המשבר הנוכחי לימד שהמאבק במגיפה מצריך שיתוף פעולה ואמון גם מצד קבוצות שאינן חלק מהלאום (אזרחים ערבים) או כאלה שהשתייכותם מותנה ומסויגת (חרדים). אתגרים אלה, בישראל ובעולם, דורשים הסדרים חדשים המבטיחים צדק והוגנות והמאפשרים משילות ולגיטימציה ומתבססים על סולידריות רחבה.

מדינת הרווחה האוניברסלית

הסוציולוג הבריטי בריאן טרנר הגדיר אזרחות כסטטוס חברתי הקשור לחברות בקהילה פוליטית, ושקובע את חלקו של הפרט מסך המשאבים של אותה קהילה פוליטית. טרנר מצביע על "אזרחות חברתית" שממנה נובעות לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא גם זכויות כלכליות וחברתיות, כפי שמתבטא במשטרי רווחה אוניברסליים. אזרחות חברתית זו מגולמת בסדרה של הסדרים מוסדיים שמחליפים את השוק כמנגנון המקנה נגישות לשרותים וטובין כגון חינוך, בריאות ודיור. בעוד שבמסגרת האזרחות הליברלית תחומים אלה מסופקים על ידי השוק, זאת אומרת הנגישות אליהן תלויה ביכולת של הפרט להצליח באחד השווקים – עבודה, פיננסי, נדל"ן; האזרחות החברתית הופכת את הנגישות לשרותים וטובין אלה לזכות אזרחית אוניברסלית. בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטתו של השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכנן אותם כמענה לצרכים של האוכלוסייה.

בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטת השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכננם כמענה לצרכי האוכלוסייה

באופן פרדוקסלי, הרטוריקה הלאומית, בעיקר זו הקיצונית, מלווה לעיתים דווקא בשיח אנטי-מדינתי וקריאת תיגר על סמכות מוסדות המדינה. מפגינים חמושים התובעים להסיר את מגבלות הסגר בארצות הברית, משתמשים בשיח ליברטריאני המערער על סמכות המדינה. ניאו-שמרנים מבקשים לצמצם את סמכותה של המדינה לביטחון גבולותיה ולהותיר את השאר בידי השוק. אחרים, מפיצים תיאוריות קונספירציה על המדינה ה"עמוקה" שמוסדותיה מבקשים לנשל אזרחים מזכותיהם הדמוקרטיות. אולם, מה שמבחין בין מוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי לבין מדינות ריבוניות בהתנהלותן במשבר איננה רק שאלת הזהות וההזדהות, אלא גם הסמכות שבידיהן וקירבתן לפיקוח הדמוקרטי על ידי אזרחיות ואזרחים. היכולת לצוות על אנשים להישאר בבתיהם ולהגביל תנועה במרחב הציבורי, מחד, וגבייה וחלוקה מחדש של משאבים, מאידך – תוך היענות לצרכים האזרחיים כפי שמתבטאים בדרכים השונות שהדמוקרטיה הייצוגית מאפשרת – למדנו זה מכבר הן המפתח להתמודדות עם משברים.

המחלוקות הקשות בקרב האיחוד האירופאי אל מול המשבר, כאשר מדינות העדיפו אינטרסים פרטיקולריים על פני סולידריות חוצת גבולות משמשת עדות נוספת לחסידי מדינת הלאום על חוסר התוחלת בניסיון לנצח את הלאומיות. אבל, מבלי לגרוע מעומק המשבר בו מצוי האיחוד האירופי, חוסר סולידריות ואנוכיות מתחוללים בין מדינות בארצות הברית ובתוך מדינות. מדפים ריקים בסופרמרקטים או אי ציות לדרישה לבידוד והסתגרות הם עדויות לאמון נמוך בין אזרחים ובינם לבין המדינה. כפי שמוכיחות דוגמאות כמו זו של טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל או נתניהו אצלנו (על אף השוני המשמעותי בין זלזולם של שני הראשונים בכל המלצות המדענים, אל מול התנהגותו הזהירה והקשובה להמלצות המדע של האחרון). רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. לעומתה, סולידריות אזרחית המכוונת לכלל האזרחים, שלא על בסיס אתני או תרבותי, מושתתת על השתתפות ואחריות משותפת למוסדות המדינה.

רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. סולידריות בין כלל האזרחים מושתתת על אחריות משותפת למוסדות המדינה

התשובה לחשד, המוצדק לעיתים קרובות, במדינה ומוסדותיה, לפיכך, איננו ביטולם של המוסדות לטובת כלכלת השוק אלא הגדרה מחודשת והרחבה של מערכת הביטחון החברתי: עבודה מאורגנת, חינוך ובריאות ציבוריים ומנגנוני רווחה משוכללים. סמכויות אלה, מחד, צריכות להיות מוכפפות לפיקוח אזרחי ומעורבות אזרחית דמוקרטית של כלל הקבוצות. מאידך, הן צריכות להיות מאוזנות גם במנגנוני סולידריות וסמכות רחבים יותר כדי להתמודד עם אתגרי חברת הסיכון הגלובלית.

אחריות גלובלית

חברת הסיכון הגלובלית מציבה אתגרים שמדינות, גם אם ייסגרו עצמן בגבולות לאומיים, יתקשו לתת להן מענה. קשה לראות איך מדינות יוכלו, מוסרית ומעשית, לשמור על גבולות סגורים מול גלי הגירה של פליטים הנמלטים על נפשם ממדינות קורסות או להתעלם ממשברים הומניטריים במדינות אחרות. יתרה מכך, משברים כלכליים, בריאותיים או סביבתיים אינם מתחשבים בגבולות מדיניים ובמוקדם או במאוחר ייפגעו גם באלה המסתגרים מאחוריהם.

המשבר הנוכחי ממחיש זאת היטב. מעבר הוירוס מהיר יותר מאשר יכולת התגובה של המדינות, ולכן סגירת הגבולות הייתה תמיד מאוחרת בכדי לעצור אותו. המשבר מאיר גם את חשיבות שיתוף הפעולה בין מדינות. היכולת של מדענים ממדינות שונות לשתף פעולה, אפשרה את הזיהוי המהיר של הוירוס, של הרכב המעטפת והחומר הגנטי שלו, ועל ידי כך פיתוח מהיר ביותר של בדיקות לזיהוי הנדבקים, ועבודה מואצת לפיתוח חיסון. הפנדמיה הראתה גם שהחלום של מדינה שמספקת לעצמה את כל צרכיה ואינה זקוקה לשיתוף עם מדינות נוספות, הופך בעת משבר לחלום בלהות. החל ממזון, דרך אמצעי מיגון וכלה במכונות הנשמה, מדינות זקוקות לשיתוף פעולה. אך כאמור, התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי (שכן משטר הפטנטים מגביל מאוד את הנגישות לאמצעי טיפול), ודן לכישלון כל ניסיון להתמודד עם משבר האקלים העומד לפתחנו.

התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי

כאשר נשאל ד"ר ג'ונתן סאלק, ממציא החיסון נגד הפוליו, חיסון שאפשר להתמודד עם הפנדמיה של שנות החמישים המוקדמות, מדוע לא רשם פטנט על המצאתו השיב בשאלה: האם תוציא פטנט על השמש? בעידן הנוכחי, קשה אולי לדמיין ניסיון לנתק את המחקר המדעי היישומי משאלות של רווחיות ומכוחם של תאגידים. אולם, קשה גם לראות כיצד הפקרתן של אוכלוסיות מוחלשות בתוך מדינות מפותחות או במדינות עניות תאפשר להתמודד באופן מיטבי עם מגפות בעולם גלובלי.

כפי שאיומים כגון מגיפה או משבר האקלים אינם יודעים גבולות, כך ההתמודדות איתם – דרך שיתוף פעולה מדעי, מעבר מידע חופשי או צעדי מדיניות משותפים – חייבת להתעלות על גבולות בין מדינות. הסולידריות בתוך מדינות, המבוססת על אזרחות משמעותית, תידרש למעגלים רחבים יותר של סולידריות חוצת גבולות. בעולם גלובלי, אסון הומניטרי או משבר כלכלי במקום אחד, ישפיע במוקדם או במאוחר על אחרים. באותו אופן, גם סמכות המדינה המתבקשת כדי להעניק משמעות לאזרחות וביטחון מקיף לחבריה, תצטרך להיות מגובה בסמכויות למוסדות על ובין-לאומיים שיידרשו כדי להתמודד עם איומים עתידיים אך ממשיים. הנוסטלגיה למדינת לאום, והשיח הלאומי שהמשבר מעורר, מתעלמת מההיסטוריה הבעייתית של אותם מוסדות, משאלות מוסריות הנוגעות להווה שלהן ובעיקר ליכולתם להתמודד עם המשברים העומדים בפנינו.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,647 מילים

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,103 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

למקרה שפיספסת

הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה

צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 622 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-1 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים

תזכיר חוק: המשטרה תיכנס לבתים ללא צו, הממשלה תגביל ביקורי בית

נתניהו: חדשות 12 עסוקים בתעמולה נגד הימין ● המשטרה חושדת שעובדות מעון רה"מ מסרו תצהירים שקריים לטובת שרה נתניהו ● אדלשטיין: נרחיב את הבדיקות לאנשים ללא תסמינים ● כ"ץ עוקץ את פרץ: אין שר אוצר חלופי ● הממשלה תקצץ במשרדים קיימים כדי לפנות כספים למשרדים חדשים ● גנץ: "אנחנו ממש מצטערים על המקרה שבו נורה איאד אל-חלאק; הנושא יתוחקר"

עוד 40 עדכונים

אל מול המציאות הפוליטית, שופטי בג"ץ נותרו חסרי אונים

ל-78 העמודים שכתבו 11 שופטי בג"ץ בעניין הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, אין משמעות מיידית - אך פסק הדין מספק הצצה להלך הרוח של בית המשפט בנושאים הבוערים ● מה עמדת השופטים לגבי הלכת פנחסי-דרעי ● מי מהם היה פוסק אחרת אם הנשיא היה מטיל את המנדט על נתניהו בסיבוב הראשון ● ולמה, בסופו של דבר, פסק הדין הזה כמוהו כהנפת דגל לבן ● פרשנות

עוד 2,001 מילים

בכיר לשעבר במנהל האזרחי השתלט על אדמות פלסטיניות באופן לא חוקי

חשיפה יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ביו"ש אחראית לאכוף שימוש שלא כחוק באדמות פרטיות בגדה המערבית ● אלא שדוד קישיק-כהן, מי שעמד בראש היחידה במשך 23 שנים, בעצמו השתלט על אדמות פלסטיניות ונטע עליהן מטע עצי זית לפני 30 שנה, בזמן שכיהן בתפקיד ● הוא ממשיך להחזיק במטע בניגוד לחוק גם היום ● גורמים במנהל האזרחי: אין למנהל סמכות לפנות את המטע ללא תלונה רשמית

עוד 506 מילים ו-2 תגובות

נתניהו: נהדק את המשמעת שהתרופפה, נפעל נגד מי שלא פועל לפי הכללים

שר האוצר כץ: כל מעסיק שיחזיר עובד מחל"ת יקבל מענק של 7,000 ש"ח ● פרץ העביר ביקורת: מתעלם מההנחיות. אעלה מחר בישיבת הממשלה הצעה למתווה שיעמוד בסיכומים ● ברקת: לגנץ אין את הכישורים והניסיון להיות ראש ממשלה ● השר אמיר אוחנה על הרג הצעיר בעל הצרכים המיוחדים: לא נחרוץ את דין השוטרים עד תום הבדיקה

עוד 21 עדכונים

מיוחד הסיפור שמאחורי "מסתערבים, אגדה ישראלית"

"הלכתי לפגוש את יצחק לא כי שמעתי עליו או על היחידה הקטנה שהוא השתייך אליה בימי הקמת המדינה, ולא כי תכננתי לכתוב את הספר הזה, אלא רק כי שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם" ● מתי פרידמן בהקדמה לספרו החדש, "מסתערבים, אגדה ישראלית", מספר כיצד הגיע לחקור את סיפורה של המחלקה הערבית בפלמ"ח - אשר על בסיסה נולד המוסד למבצעים מיוחדים

עוד 1,406 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה