זירת הבלוגים

החורים השחורים של הדמוקרטיה הישראלית

גנץ הגיע לסיטואציה הזאת - של מהלך כניעה - בדיוק כמו במהלך האחרון של משחק שח, שהרבה לפני הצעד האחרון שני השחקנים כבר יודעים מי ייכנע ומי ינצח

29/03/2020 05:30
משה דיין נואם בכנס בחירות של מפא״י בראש העין, ב-1959 (צילום: משה פרידן/לע״מ)

סערות הקורונה והפוליטיקה הישראלית כמו התאבכו זו בזו, וחשפו – כפי שכל משבר חושף – את מערומינו וגם את חוזקותינו בו-זמנית.

דווקא במהלכו של משבר הקורונה, מתגלות יוזמות מדהימות של פיתוח מהיר (שבועות בודדים) של מכונות הנשמה, של מערכות טיפול נמרץ שניתן יהיה לשכפל אותן, ובכך לבלום את האיום על חיינו. ומי נחלץ לטובתנו? היזמים מהעולם האזרחי, למרות שגדלו ביחידות המיוחדות של צה"ל. היכולת לחשוב בגדול, לשבור קירות זכוכית שנראים כמו מגבלות לא עבירות, אלה הן תכונות שמתפתחות בעולם האזרחי החדש – להבדיל מהעולם הצבאי, מתקדם כל שיהיה.

היכולת לחשוב בגדול, לשבור קירות זכוכית שנראים כמו מגבלות לא עבירות, אלה הן תכונות שמתפתחות בעולם האזרחי החדש – להבדיל מהעולם הצבאי, מתקדם כל שיהיה

המערכת הפוליטית, לעומת זאת, נחשפה במערומיה שנבטו עוד בימי הקמת המדינה. עוד בימים שדוד בן גוריון ויתר על האספה הלאומית, ויתר על הגדרתה של חוקה והסתפק בהכרזת העצמאות – כשהמילה דמוקרטיה לא קיימת בה בכלל – והחטא הקדמון בהקמתה של מפלגה שכונתה בשם מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגה ששלטה ללא מיצרים עד המהפך ב-1977.

מפא"י היא מפלגה שקמה על שני מרכיבי תודעה שאבד עליהם הכלח: התודעה הסוציאליסטית בהשפעת "האדומים" של בריה"מ, והתודעה הצבאית של "אחרי" מלחמת העולם השנייה–  בסך הכל 2-3 שנים אחרי תום המלחמה הנוראה הזאת. מפא"י הריצה את מדינת ישראל (ונודה לה על כך) על שני הדגלים הללו.  לכן משרד הביטחון היה מעל הכל (לעומת משרד ראש הממשלה), ולכן גם "הבולשביזם" הבלתי נסבל שהיה נוכח ולא נפקד עד להתמוטטותה של מפא"י.

התמוטטות שהתממשה בזכות מפלגה שקמה בלילה לא שקט בשם דש, שנעלמה כמעט במחי יד של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. היא יצרה את הגשר שאפשר לליכוד לנצח את מפא"י האימתנית.

החטא הגדול של מפא"י טמון בעובדה שהיא לא הייתה דמוקרטית. הייתה ועדה מסדרת שמילאה אחרי הוראותיו של מטבחון בן 3-4 אנשים, וזהו. רק ב-1992 חזרה מידה מסוימת של דמוקרטיזציה למפלגה הזאת בדמות הפריימריז לבחירת יו"ר המפלגה.

החטא הגדול של מפא"י טמון בעובדה שהיא לא הייתה דמוקרטית. הייתה ועדה מסדרת שמילאה אחרי הוראותיו של מטבחון בן 3-4 אנשים, וזהו. רק ב-1992 חזרה מידה מסוימת של דמוקרטיזציה למפלגה הזאת בדמות הפריימריז לבחירת יו"ר המפלגה

גם ההתפתחות הזאת ארעה בזכות הצורך של כמה מאנשי יצחק רבין (ואני ביניהם) להביא למהפך בתוך מפלגת העבודה שיאפשר לרבין לגבור על שמעון פרס, מהלך שאכן הצליח והביא את רבין לראשות מפלגת העבודה ומכאן גם לניצחון על הליכוד בבחירות 92. אלמלא המעבר לפריימריז ב-1991, פרס היה יו"ר מפלגת העבודה עד היום…

אבל הפריימריז במפלגת העבודה איבדו את המשמעות העיקרית – של יצירת פתיחות למועמדים חדשים להתמודד על הנהגת המפלגה שהידרדרה והלכה  מ-44 מנדטים ב 92 להישג בלתי נתפס של 3 מנדטים במרץ 2020. הסיבה:  מפלגת העבודה אמנם עברה לפריימריז, אבל בתוכה לא התקיים שום נוהל שאיפשר לכל מי שרצה להתבטא או להשפיע.

המפלגה נותרה סגורה בתוך עצמה, מנוהלת על ידי מספר גושי כוח שהתבצרו במחוזות (תל אביב ונתניה ובאר שבע וחיפה וכולי) והפכו להיות בעלי הבית. כל מחוז כזה מנוהל על ידי בעלי הבית הללו כבר לפחות 25 שנים, ואיש אינו יכול לערער עליהם או לקחת מהם את המפתחות למבנה המחוז, שהפך כבר מזמן למועדון הווי מקומי ממומן.

מול התופעה הבצקתית הזאת נולדה כחול-לבן. שלושה חברים שהיו להם פעם דרגות על הכתפיים, החליטו שהם יודעים איך להושיע במרחב הפוליטי שהיה ועדיין עודנו מבוך לא מובן עבורם. עם כמה יועצי תקשורת שמכנים עצמם יועצים אסטרטגיים, יצרו כמה נאומים והופעות סטנד-אפ מגוחכות, ועפו על גלי ה"רק לא ביבי" שתודלק על ידי כתבי אישום כבדים כנגד בנימין נתניהו.

שלושה חברים שהיו להם פעם דרגות על הכתפיים, החליטו שהם יודעים איך להושיע במרחב הפוליטי שהיה ועדיין עודנו מבוך לא מובן עבורם. עם כמה יועצי תקשורת יצרו הופעות מגוחכות, ועפו על גלי ה"רק לא ביבי"

ללא תפיסה חברתית וללא תפיסה מדינית או תפיסה בכלל, כחול-לבן הייתה סתם ערימה של חבר'ה עם זכויות. אבל ללא כל זיקה למבנה פנימי דמוקרטי – הוכתה שוק על ירך על ידי הנאשם.

קל מאוד לשנוא את נתניהו. קל מאוד להאשימו בהחרבת הדמוקרטיה. קל להכות בראשו של בני גנץ – שהמהלך האחרון שלו איכזב את כל אוהדי "רק לא ביבי". אבל למעשה מהלך הכניעה שלו היה המהלך היחיד שיכל לבצע.

גנץ הגיע לסיטואציה הזאת – של מהלך כניעה – בדיוק כמו במהלך האחרון של משחק שח, שהרבה לפני הצעד האחרון שני השחקנים כבר יודעים מי יכנע ומי ינצח, רק מקווים לאיזו שגיאה של הצד השני, ולפעמים גם לא מחכים לצעד האחרון, והמפסיד עוצר את המשחק עוד בשלב מוקדם. במשחק הפוליטי האחרון היה משחק שח שבו צד אחד ידע את התוצאה שהוא ישיג, והצד המובס לא מבין מה קרה לו… יכול להיות שעד היום.

גנץ הגיע לסיטואציה הזאת – של מהלך כניעה – בדיוק כמו במהלך האחרון של משחק שח, שהרבה לפני הצעד האחרון שני השחקנים כבר יודעים מי יכנע ומי ינצח

במשחק שחמט אפשר להטיל על הצעד האחרון של הנכנע את כל האשמה בהפסד. אבל למעשה, הכניעה הייתה כמו מוות ידוע מראש. היא נבנתה על ידי שני הצדדים צעד אחר צעד, כשהמובל אל הכניעה לא מודע כלל לגורלו שכמו נחרץ מראש, אולי בגלל שלא רצה להקשיב לאנשים הנכונים, אולי בגלל שהיה צעיר מדי במרחב הפוליטי ולא יכול היה לבחור בחבורת אנשים שהיא מעבר ליועצי תקשורת – כי כמו שאמר פעם פואד: "המומחיות שלי היא לדעת לבחור את המומחים הנכונים, אני מומחה למומחים".

כל איש צבא שמשתחרר מוקסם מעוצמתה של התקשורת. הוא ממש נכנע לה, מאוהב בה, וכל מי שמקשר אותו אליה הופך לרב או גורו או שניהם ביחד. רביעיית הקוקפיט התהלכה על אחד מהרחובות בגני התערוכה, בצעדים של "המושיעים הלאומיים". הם חשבו בליבם שהם אכן המושיעים. המאוהבות בכוח התקשורתי עיוור את עיניהם ונטל מהם את יכולת החשיבה.

כל פוליטיקאי בכיר מהזן הקודם – כמו רבין או אריאל שרון ואפילו יצחק שמיר – היה בועט במצג המטופש והריק הזה בלי אפילו לחשוב יותר משתי שניות. זה היה כל כך מגוחך שבא לבכות, אבל לא ניתן היה לומר דבר כי כל ביקורת נחשבה כתמיכה בנאשם שמנגד.

אולי יתבגרו הטייסים בקוקפיט המפורק ויבינו שהתהליך עד להשגת השלטון הוא הרבה יותר מורכב ועמוק, ובעיקר – ארוך. כל אחד מהם חייב להבין, שהסיכוי שלו להיחלץ מהמרתף הפוליטי שאליו הם הושלכו הוא נמוך מאוד, אולי אפסי, אלא אם כן יעשו איתחול מחדש להמשך דרכם הפוליטית.

אולי יתבגרו הטייסים בקוקפיט המפורק ויבינו שהתהליך עד להשגת השלטון הוא הרבה יותר מורכב ועמוק, ובעיקר – ארוך. כל אחד מהם חייב להבין, שהסיכוי שלו להיחלץ הוא נמוך מאוד, אולי אפסי, אלא אם כן יעשו איתחול מחדש להמשך דרכם הפוליטית

כדי להיות מומחה למומחים נדרש ניסיון רב, נדרשת תבונה פוליטית שנרכשת בהרבה מאוד שנים של התנסות, ומי שנדמה לו שיבוא מהמערכת הצבאית או המשטרתית וייקח את הקופה בזכות כמה אמירות שדופות ויועצים "אסטרטגיים" – שישכח מזה. אפילו כנגד מועמד המואשם בשלוש עבירות פליליות.

אנחנו צריכים ללמוד לקח ממשחק השחמט הזה.  אם לא נלמד, החברה הישראלית תונהג עוד הרבה מאוד שנים על ידי צד פוליטי אחד, והצד המפסיד ייבב על "חורבן הדמוקרטיה". כדי לעצור את הדמעות ולהפסיק את היבבה האיוולתית הזאת, על הציבור המכנה עצמו מרכז-שמאל להקים מחדש את הארגון הפוליטי החדש, הנכון, המתאים לתקופה הזאת, יחד עם תפיסות של שוויון ההזדמנויות (וצמצום דראסטי של הפערים החברתיים), והצורך בהסדרים מדיניים עם כל העולם.

אבל יש עוד כמה חורים שחורים שניבעו עוד בימים הראשונים לקום המדינה.

זה לא משנה אם ההסתכלות על המשבר שהגיע לשיאו בעימות בין בג"ץ ליו"ר הכנסת היא משמאל או מימין. עצם אי הבהירות, עצם העובדה ששני הצדדים מרגישים צודקים – מצביעה על כך שיש כאן שבר עמוק המתקשר לאי-כיסוי ברור של מערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת והמערכת השיפוטית.

האם אמנם בג"ץ, ששופטיו לא נבחרו על ידי העם, יכול להורות ליו"ר הכנסת – שכן שנבחר על ידי העם – לבצע צעד כלשהו? או האם יכול אותו יו"ר לסרב לבצע את הוראת הבג"ץ?  מהי המשמעות של הפרדת רשויות בעולם הדמוקרטי? חור שחור שלא נסגר מעולם.

עלינו לסגור אותו ביחד. ימין ושמאל ואלה שצורחים שאין יותר ימין או אין יותר שמאל – אנחנו חייבים להיעזר בסובלנות כל צד כלפי יריבו, ולהבין, שמחשבה פוליטית היא זכותו של כל אדם שהוא אזרח של החברה הדמוקרטית.

אז בואו נשתה מים ונרגע… ונתחיל לעבוד.