זירת הבלוגים

רק המתים חופשיים באמת

השיר האחרון של בוב דילן נשמע כמו צוואה מוקלטת - רקוויאם לעידן הפולק. נפנוף שלום אחרון לנו ולעולם של אתמול ● זה לא שיר שמישהו ירצה אי פעם לשיר - זו קינה, מארש אבל ● וקשה לדעת על מי דילן מקונן: על קנדי? על אמריקה? על הרוח של שנות השישים? על עצמו? ● ואולי בכלל עלינו, שמאזינים לו עכשיו סגורים בבתים, חוששים מהבאות?

29/03/2020 17:31
בוב דילן בהופעה במאדיסון סקוור גארדן ב-31 בינואר 1974 (צילום: AP Photo/Ray Stubblebine)

המחשבה הראשונה, הלא מעובדת, אחרי האזנה אחת לשיר החדש של בוב דילן – שהוא לא בדיוק "שיר" וגם לא ממש "חדש" – היתה שזה יהיה השיר האחרון של דילן. עם השיר הזה הוא בוחר להיפרד מאיתנו ומהעולם.

אמנם יכול כמובן להיות שבהמשך יתברר שזה עוד אחד מתמרוני התעתוע הדילניים הידועים. אבל ייתכן שהפעם המקרה שונה. אולי דילן כבר יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים, וכמו דיוויד בואי וליאונרד כהן לפניו, החליט להיפרד מאיתנו עם צוואה מוקלטת. רקוויאם לעידן הפולק. נפנוף שלום אחרון לנו ולעולם של אתמול. זה שהוא היה אחד מגיבוריו וכנראה גדול מנסחיו.

אז הנה הוא לובש עוד פעם אחת אחרונה את חליפת קולו-של-הדור משנות השישים, ויוצא לנסיעה ארוכה, מוזרה ועצובה במרחבי העשור המכונן ההוא. חוזר לביקור פרידה בתחנות המרכזיות של הסיקסטיז ושל חייו. ובראשן רצח קנדי, שסביבו ועליו הוא שר.

כמעט 17 דקות נמשך השיר שכותרתו – murder most foul – שאולה מ"המלט" של שייקספיר. דילן מדקלם, ממלמל, מהמהם את בתיו הארוכים, כמעט ללא מלודיה. מלווה בפסנתר, קונטרבס, תופים מרוחקים, נגיעות כינור. גם אחרי כמה האזנות רצופות זה לא הופך לשיר שאפשר להתיידד איתו. זה לא שיר שאפשר לשיר. זה גם לא שיר שצריך לשיר. זה לא שיר שמישהו ירצה אי פעם לשיר. זו קינה. מארש אבל. וקשה לדעת על מי דילן מקונן. על ג'ון פיצג'רלד קנדי? על אמריקה? על הרוח של שנות השישים? על עצמו? ואולי בכלל עלינו, שמאזינים לו עכשיו סגורים בבתים, חוששים מהבאות?

זה לא שיר שמישהו ירצה אי פעם לשיר. זו קינה. וקשה לדעת על מי דילן מקונן. על ג'ון קנדי? על אמריקה? על רוח שנות ה-60? על עצמו? ואולי בכלל עלינו, שמאזינים לו עכשיו סגורים בבתים, חוששים מהבאות?

זה השיר המקורי הראשון שדילן מוציא מאז "טמפסט" ב-2012, שהיה אלבום האולפן המקורי האחרון שלו. בשמונה השנים שחלפו מאז הוא שקע בהקלטת אלבומי כיסוי – חלקם נפלאים ממש – לקלאסיקות אמריקאיות, בעיקר מאוצר השירים של פרנק סינטרה. והנה הוא חוזר, ודווקא כך. העיתוי של הוצאת השיר – כשברקע אמריקה והעולם מתמודדים עם המשבר החמור ביותר של זמננו – לא יכול להיות מקרי, גם אם ברור שהשיר נכתב והוקלט הרבה לפני משבר הקורונה.

ביום שישי בבוקר בישר דילן על השיר החדש בחשבון הטוויטר שלו במין פורמאליות יבשושית: "ברכות למעריצי ולעוקבי, ברגשי תודה על התמיכה והנאמנות לאורך השנים. זה שיר שהקלטנו לפני זמן רב ולא הוצאנו עד כה ואתם עשויים למצוא בו עניין. שמרו על עצמכם, הישארו דרוכים, ואלוהים ישמור עליכם".

אין טעם להקשיב ל-murder most foul סתם כך ברקע. האזנה כזו היא כמעט חסרת תוחלת. הדרך היחידה להתייחס לשיר ברצינות, שבה ראוי להתייחס לשיר חדש באורך 17 דקות של גדול כותבי השירים בזמננו, היא עם המילים מול העיניים. לעקוב אחרי פיתוליו כמו אחרי סיפור, פואמה, הספד.

אנחנו שטים על נהר הסטיקס שמקיף את ארץ השאול, ממלכתו של האדס. ודילן הוא כאן על תקן איש המעבורת כארון, שומר העולם הבא, שמעביר את הנשמות המעונות מגדה אחת של הנהר אל הגדה השנייה. הוא מתחיל עם רצח קנדי ותיאוריות הקונספירציה שמלוות אותו ("מישהו כבר כאן לתפוס את מקומך") , רומז לפרל הארבור ("יום שייזכר לדיראון עולם") ואווירת האסון הקודרת הזאת מחזירה אותו אל השירים, הסרטים, האמנים והאייקונים התרבותיים של העידן ההוא.

למי שמצפה לטיול רווי געגועים ולחלוחית בעיניים בהדרכת איש הטמבורין, מחכה אכזבה גדולה. דילן אף פעם לא היה פרטנר למסע סנטימנטלי ונוסטלגי, ואין לו כוונה להתחיל עכשיו, כשהעולם עצר מלכת. כדרכו,  הוא שומר על פיכחון כמעט יבשושי, עד שלרגעים נדמה שהוא פשוט מניח למרגלותינו את הצוואה התרבותית שלו, מונה בזה אחר זה את מי שהוא חושב שראוי שנזכור.

אנחנו שטים על נהר הסטיקס שמקיף את ארץ השאול, ממלכתו של האדס. ודילן הוא כאן על תקן איש המעבורת כארון, שומר העולם הבא, שמעביר את הנשמות המעונות מגדה אחת של הנהר אל הגדה השנייה

קודם כל הביטלס, כמובן. הלהקה שהגיחה בראש הפלישה הבריטית ו"הלכה על הצוואר". ואז וודסטוק, הפסטיבל ההיפי שנערך לא רחוק מביתו של דילן. ואלטמונט, הפסטיבל הטראגי שבא בעקבותיו והסתיים ברציחתו של מרדית' האנטר בן ה-18 על ידי כנופיה של מלאכי הגיהנום, באירוע שנחשב מאז לאקורד הסיום הקודר של שנות השישים.

"אם אתם רוצים לזכור, אתם צריכים לרשום את השמות", אומר דילן ומצעיד בסך את "המי" של אופרת הרוק טומי, את "האנימלס" ("נגנו את 'אל תתנו לי להיות לא מובן', נגנו את זה לגברת הראשונה, היא לא מרגישה כל כך טוב") , מגייס את דון הנלי וגלן פריי מ"האיגלז", את קרל ווילסון מ"הביץ' בויז", את לינדזי בקינגהם וסטיבי ניקס מ"פליטווד מק", את נט קינג קול, צ'רלי פרקר וגיטר סלים (הכינוי של גיטריסט הבלוז אדי ג'ונס), את אטה ג'יימס, סטן גץ, ג'ון לי הוקר ותלוניוס מונק. אפילו להקת קווין מבליחה לרגע וגם מרילין מונרו כאן.

דילן מפזר שובל ארוך ארוך של פירורים תרבותיים ולא מסתכל לאחור. הוא בטוח שנבוא בעקבותיו. הוא יודע שמעריציו הרבים – בעיקר בומרז בני הגיל הפגיע ביותר למגיפה, עם הרבה מחלות רקע – כלואים עכשיו בבתיהם, מבודדים, מפוחדים, מתגעגעים לעבר.

דילן מפזר שובל ארוך של פירורים תרבותיים ולא מסתכל לאחור. הוא יודע שמעריציו הרבים – בעיקר בומרז בני הגיל הפגיע ביותר למגיפה, עם הרבה מחלות רקע – כלואים עכשיו בבתיהם, מבודדים, מפוחדים, מתגעגעים לעבר

יש להם זמן פנוי, והם כבר יעוטו על הרמזים, יהפכו בהם, ינתחו אותם, יחפשו בהם משמעויות נסתרות, בתקווה שאולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הטראגי הזה בזמן, הנביא המוכתר שלהם, שוויתר מזמן על כס המלוכה, אבל מעולם לא הודח, יצליח עוד פעם אחת אחרונה לומר להם משהו משמעותי על חייהם. יגלה להם את האמת. ודילן אומר את זה, להם ולנו, בצורה החדה והפשוטה ביותר: "לא נעים לי להגיד לך את זה, אדוני / אבל רק המתים חופשיים באמת".