איך להתבודד כמו פוסט-טראומטית

סתיו מילוא
סתיו מילוא

תראו, מבלי לגנוב לשיח הבידוד המשעשע ברשת את הרעם – התבודדתי עוד לפני שזה היה מנדטורי ופוטוגני. בימים בהם סושיאל דיסטנסינג הסתכם באיפוק וחלוקת לייקים לאקסים בפייסבוק תוך ריגול עיקש, ליל הסדר היה האיום הגדול ביותר לשפיות ולקיבה, וזום עדיין היה רק מזמור כיפים שחרשנו ביסודי. כבר מאז התבודדתי, ולא בכדי: בידוד וניתוק חברתי הם מאפיינים מובהקים לפוסט-טראומה – וגם איתה אני מתמודדת מגיל רך.

שמרו על מרחק בטוח וקשר שוטף

הבידוד בישר על שעתן היפה של שיחות הטלפון והווידאו, ונגזרותיהן שעד לאחרונה סווגו תחת "יכולנו לסגור את זה במייל או בוואטסאפ, אבל הנה אנחנו, מתקשרים מדי". פוסט-טראומה ובידוד הקורונה תבעו באופן שווה את היכולת שלי ושלכם לנהל את הקרבה בחיינו – כך ששעתיים של פייסטיים נשמעות כמו הדבר הכי קרוב לחיבוק, בלי טיפת סרקזם.

אני נוטה להמתיק את הנטייה שלי להסתגר וטוענת שזו רק חיבה יתרה לספייס, וכישרון למצוא עיסוק ועניין גם מבלי להיות מוקפת אנשים וגירויים. החלק הילדי שבי, זה שמצא עצמו מתמודד עם יותר מדי לבד והרכיב עולם פנימי עשיר כדי לשרוד, עדיין רואה בזה הישג – אבל את הבוגרת שבי זה כבר לא משרת ביומיום, אלא במצבים אפוקליפטיים. בשאר הזמן, הבידוד שלי, שנגזר מבושה בעיקר ומתפרש אצלי כהגנה עצמית, מעמיק את הניתוק שלי מחברים.

על אף הריחוק, תמיד הייתי ורבלית. היכולת לכתוב מה שסוער בי היא גלגל הצלה, ואני באמת ובתמים ניהנית להקשיב לאנשים כפי שאני מאזינה למוזיקה. אז לא שתקשורת בינאישית נשגבת מבינתי – אבל הפוטנציאל והאיכות שלה חמקו ממני רוב חיי.

הרעיון שאנשים נמצאים שם בשבילי, שהם מעוניינים ורוצים בי, אולי מעריכים ואוהבים אותי, ומוכנים לעזור לי בעת הצורך, חג אצלי בראש ולא מאתר את המנחת. לא מסתדר לי. ועד שנדלקת הנורה, אני מגששת בחשיכה – כמו כל השעות שביליתי לבד ונדרשתי לשנס ולקושש מתוכי תושייה שאין לי מושג איך הצלחתי להפיק. כמו אז. זו זרות כרונית וחוסר אונים שהולכים איתך ודוחקים את הקיום שלך הצידה. הדרך היחידה להתקרב שחשבתי שנגישה לי, היא להפוך לאנשים שאני רוצה שיאהבו אותי. להיות שיקוף מלא שלהם, כדי לא לעמוד בדרכם. להסכים לכל, לשחק מתה. תאהב אותי כמו שאתה אוהב את עצמך, ואהיה לך לעוד גוף ועוד שלוחה של אהבה והכלה מלאים.

זו זרות כרונית וחוסר אונים שהולכים איתך ודוחקים את הקיום שלך הצידה. הדרך היחידה להתקרב שחשבתי שנגישה לי, היא להפוך לאנשים שאני רוצה שיאהבו אותי. להיות שיקוף מלא שלהם, כדי לא לעמוד בדרכם

לא הבנתי אז שאני לא מאפשרת לאנשים להכיר אותי, למרות שמשכתי אותם פנימה. ואז הם גילו חור שחור, ואני שוב ניצבתי על סף תהום. נדמה לי ששחזרתי את הטראומה שלי מאות פעמים – וכשאדם מסתתר מעצמו, מתנתק ומתבודד בתוכו, תנועה פשוטה כמו יד מושטת קדימה הופכת לכוריאוגרפיה של פינה באוש. ואני, איך לומר, בעלת קואורדינציה בדיונית.

נדמה לי שפחד מהבידוד וחיבה יתרה אליו, שתיהן צורות של התמסרות לו. אני מנסה לזכור את זה כשאני רוקדת הלאה ממנו.

עבדו מהבית ועבדו בבית

בכנות: לא חשבתי שהסגר ישפיע עליי מי יודע מה. בכל מקרה, אני בבית. עזבתי את העבודה לפני כמה חודשים, וככל יוצרת – אני אומרת לעצמי שאני יוצרת, וככל יוצרת: אני מתקשה ליצור. כי, בכנות, מצאתי עצמי קופצת ראש לעיסוק בפוסט-טראומה בניסיון לתמלל אותה, וכמעט מיד טובעת בה.

לא חשבתי שהסגר ישפיע עליי. עזבתי את העבודה לפני כמה חודשים, וככל יוצרת: אני מתקשה ליצור. כי, בכנות, מצאתי עצמי קופצת ראש לעיסוק בפוסט-טראומה בניסיון לתמלל אותה, וכמעט מיד טובעת בה

התקופה במשרד זימנה התערות חברתית ממושכת, שהותירה אותי הלומת פלאשבקים והתקפי חרדה. שעות העבודה שהרגישו לנפשי ארוכות מדי, נתנו אותותיהן. אצלי זה מתבטא בתופעות דיסוציאטיביות, ניתוק מעצמי ומהסביבה. התחלתי לשכוח איך נראה הגוף שלי והרגשתי כאילו אין לי צורה, או למשל, שאין לי רגליים (בז'רגון הטיפולי זה נקרא "דה-פרסונליזציה" – היעדר תחושת עצמי וניתוק מהגוף).

התחלתי להרעיב את עצמי הארדקור, עד שהמחזור הפסיק והשיער נשר, והרגשתי כמו זוכה בלוטו בכל פעם שלא אכלתי יום שלם ודפקתי אימון פרוע. דיברתי, ואז הבטתי סביב ובדקתי מי אמר את הדברים – משום שיכולתי להישבע שלא פציתי פה. הקול שלי נשמע שונה. הזמן נעלם ומצאתי עצמי מתעוררת בנקודות שונות ביום, לא זוכרת מהיכן באתי ולאן מועדות פניי – וכשכבר שעתיים את מתעתדת להכין קפה, זו בעיה.

העולם נדמה עשוי קרטון וניילון, והסכנה אורבת בכל מקום (ובאותו ז'רגון: "דה-ריאליזציה" – תחושת ניתוק בין אדם לסביבתו, וחווייתה כמעורפלת וסוריאליסטית). אני מוכרחה להציל את עצמי. התקפי זעם אופייניים במצבים כאלה, וגם השתבללות וריחוק. הסיוטים, שתמיד אגפו את שנתי, החמירו וניהלו את הכרתי. וכמו תמיד, הסתרתי הכל כמה שיכולתי ופיצלתי את עצמי לסתיו המתנהגת, המתפקדת, בעלת כתפי אטלס; ולסתיו המתה.

אמנם הצלחתי להרוויח את מקומי בעבודה ואת הערכתם הגורפת של החמודים והמוכשרים שנקרו בדרכי – למרות זאת, עזבתי. והנה נשטפתי לחופי הקוטב השני, ממעט מדי עיסוק במצבי, לעיסוק יתר. וכמוני, פוסט-טראומתיות המתקשות לנהל את האיזון בין תפקוד להישרדות, יש אינספור. נדמה שעכשיו כולנו מתנדנדים בפער הזה: בין תפקוד להישרדות.

דיברתי, ואז הבטתי סביב ובדקתי מי אמר את הדברים – משום שיכולתי להישבע שלא פציתי פה. הקול שלי נשמע שונה. הזמן נעלם ומצאתי עצמי מתעוררת בנקודות שונות ביום, לא זוכרת מהיכן באתי ולאן מועדות פניי

ועכשיו מדברים על שינוי מהותי בתפיסה המקצועית הישראלית: לא חייבים לעבוד מהמשרד. לחובתה של המסקנה הנכונה, לדעתי, יאמר שקצב העבודה רבתי ירד עכשיו בכל מקרה – כך שברור שתתאפשר עבודה מהבית לרוב. האם זה יצלח גם בשצף הרגיל, או לכל הפחות תזכה ישראל להצטרף לשאר המדינות עם ימי עבודה באורך סביר? שוב: לדעתי כן, אם נפעל לטובת זה. ומעבר למרווח הנשימה האישי שזה יעניק לכולנו כאן, אני צופה שזה יאפשר גם לאוכלוסיות שונות, ביניהן פוסט-טראומתיות, להשתלב בעבודה שהן רוצות, ולהתמיד בה. אני לא פחות טובה ולא פחות חרוצה מכל אחת אחרת, אבל לפעמים הנפש שלי היא עבודה במשרה מלאה. במקום העבודה האחרון שלי אגב, זה שעזבתי למרות שהיה לי טוב, כולם ידעו על המצב וגילו הבנה מדהימה. ואתם יודעים מה: זה עבד מקצועית. כי כולנו פעלנו כדי לגרום לזה לעבוד. מייק דרופ.

אתם לא לבד: אתם לבד ביחד

כשאנשים שואלים אותי "אז מה את עושה בחיים?", בנקודה הזו, אני נבוכה. לכי תסבירי שאת מחלימה או יוצרת, כותבת או מתמודדת, או השד יודע מה את לעזאזל, למעשה, עושה.

העניין הוא שבגיל שש-עשרה, למשל, מקובל חברתית לחקור ולהתנסות – אבל בגיל שלושים ואחת, מקננת בך התחושה שהציפיות שסביבך מתחילות לפגוש בתפקוד שלך; ואת נמדדת בתוצאות. ילדים, יש? קריירה, יש? הבנה בסיסית בתלתלים? אז מה עשית כל השנים הללו? ובכן: סבלתי מפוסט-טראומה מורכבת קשה ומאמנזיה – אבל הנה דיון שאיני מעוניינת להיכנס אליו עם מי שאוחז בפטיש שופטים.

הבידוד הגורף הזה שכולנו חווים עכשיו, גורם ללא מעט מבודדי יומיום – בין אם פוסט-טראומתיות או כל מצב אחר – להרגיש שווים פתאום. חרדה וחוסר ודאות הם מנת חלקנו הלאומית, כרגע יותר מפלאפל. וחשוב לי להדגיש שאני כותבת את זה, לא כדי ש"תבינו איך זה מרגיש", חלילה. להפך: אני רוצה שתדעו שאני מבינה אתכם, אם מהלך החיים שלכם נפגע מקצועית, כלכלית, רגשית בעקבות האירועים האחרונים, ואתם לא בטוחים מה להגיד לעצמכם ולאחרים – אני מבינה אתכם.

הבידוד הגורף הזה שכולנו חווים עכשיו, גורם ללא מעט מבודדי יומיום – בין אם פוסט-טראומתיות או כל מצב אחר – להרגיש שווים פתאום. חרדה וחוסר ודאות הם מנת חלקנו הלאומית, כרגע יותר מפלאפל

ומצדו השני של מטבע השוויון החדש, גיליתי שהסגר משפיע עליי, גם משפיע – על אף שכביכול, אני מבודדת אש מגיל שש. ואם בארזי המטופלות נפלה שלהבת, מה יגידו אזובים הזקוקים לתמיכה שוטפת ובימים אלה מתקשים לקבל אותה, בעקבות הסגר? נתקלתי בכמה וכמה פוסטים על טיפולים שהושהו בינתיים, ביקורי בית שהופסקו בגלל המצב ואנשים שרמת התפקוד שלהם תלויה בשירותי תמיכה נפשית שנקטעו. ואני לא יודעת עד כמה ההבנה שאנחנו כולנו לבד ביחד עשויה לנחם במצב כזה. מה שכן, אני מאמינה באמפתיה וזו תקופה מוצלחת לתרגל אותה.

נפלה בחלקי הזכות לטיפול מצוין. אני מתבדחת עם עצמי שאחרי שנים של הזנחה רגשית וחוסר אונים, זוכים הרגשות שלי לעדנה ובגיל שלושים ואחת, כמן מוטציה של פיטר-פן, פינוקיו ובת הים הקטנה, אני הופכת לאדם אמיתי. לא שיקוף; לא ראי: אדם בעל מרכז איתן, שאומרת מה היא רוצה, בוטחת ומרגישה, מציבה גבולות, ולא תולה את קיומה והישרדותה באינטראקציות הרסניות.

זה לקח שנים ועבודה עצמית קשוחה, אבל עכשיו אני כבר ממש שם. כמה אנשים אינם זוכים לטיפול? גם כאן: אינספור. וללא טיפול, מילה שלי: לא הייתי כאן. לא הייתי זוכה להתבודד עכשיו בבית הנעים והבטוח שלי. ושוב, המסר שלי ממש לא "תגידו תודה": יש יותר צרות בעולם מאנשים, והצרה שלכם אמיתית ושרירה. אבל חשוב לי להעלות מודעות למצב, גם ברצינות התהומית והמתבקשת, אבל גם בהומור – משום שאני לא יכולה יותר לשאת את האבל העצמי הנלווה להחלמה. עת אני משילה את סתיו של פעם, משהו בתוכי מת כדי שאוכל להיוולד מחדש. זה לא באמת שחור או לבן שכזה, ואני כולי כאן; ועדיין: התאבלתי עליי זמן רב כל-כך. ונדמה לי שסיימתי לבינתיים, ואני יכולה עכשיו לקחת את המרכז המתהווה והמתחזק שלי, ואת הגוף החדש שלי, ולנסות לחיות. כלומר, משתחלוף הקורונה וכולנו נוכל לחזור להתעסק בדברים החשובים באמת, כמו לק ג'ל ואסוס, ובחירות שמיניות.

מה אתם צריכים עכשיו?

אם הייתי צריכה לתת טיפ בידוד, הייתי מתחילה כך: שאלו את עצמכם מה אתם צריכים באותו רגע. פשוט עצרו ותגידו בלחש – או בלב, אם אתם לא מדברים לעצמכם בקול, ומי אתם, אנשים שאינם מדברים לעצמם בקול – "מה אני צריך/ה עכשיו?".

הסימפטום הנפשי של הקורונה הוא התחושה שהאוטונומיה שלנו נחטפה מאיתנו: לא לו"ז, לא חברה, לא עבודה, לא בית-ספר, ולא הבר השכונתי שם אני אישית מעכלת את הקיום ופוגשת אנשים שאני אוהבת. אולי חלקכם מרגישים אובדן שליטה, אפילו טשטוש קל בזהות שעד כה נסמכה על סדר יום, מקומות ואינטראקציות מסוימות. זה ממש לגיטימי. אני מבינה אתכם – אני מרגישה את זה כל הזמן. וברגעים כאלה של לימבו, של הווה מתהווה בלי התחלה ובלי סוף, יהיה קל יותר אם תשאלו את עצמכם את השאלה הזו. אפילו פעם ביום.

הסימפטום הנפשי של הקורונה הוא התחושה שהאוטונומיה שלנו נחטפה מאיתנו: לא לו"ז, לא חברה, לא עבודה, לא בית-ספר, ולא הבר השכונתי. אולי חלקכם מרגישים אובדן שליטה, אפילו טשטוש קל בזהות

בונוס – קבלו עצה שנתנה לי פעם הפסיכולוגית שלי, ושמאז היא נר לרגליי: נסו להחליף את החשש בסקרנות. אני יודעת: היא גאון. השיחה עם עצמכם היא במהותה חיבור – קחו את זה מהמנותקת הראשית. מה אתם צריכים עכשיו?

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,592 מילים
סגירה