מי שגדל, כמוני, בברה"מ, בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, לאחר האביב של חרושצ'וב וטרם התפרקותה, מכיר היטב את המונח "הגירה פנימה", כאשר האזרח מתכנס עם משפחתו וחוג החבריו הקרובים לסוג של מעגל מנטלי מבודד מרצון.
בלי כלי תקשורת רשמיים, בלי פרופגנדה, בלי סוכני הממסד, אבל עם לא מעט אינפורמציה מבחוץ: שידורי רדיו (ערוצי Svoboda, BBC ואפילו שידורים מישראל בשפה הרוסית היו בהישג ידינו במערב אוקראינה, בעיר צ'רנוביץ, נקודה הכי מערבית של האימפריה הסובייטית), עם המכתבים הרבים מישראל וארה"ב מהמשפחה והחברים, וגם עם הספרות המחתרתית הרוסית הנפוצה באותה העת.
כל הזרם האינפורמטיבי הזה נתן לנו לא מעט תובנות על המתרחש במערב ורק חיזק את הגישה הביקורתית כלפי המדינה בה גרנו, והשלטון המושחת והרקוב תחתיו פעלנו. כך שמרנו לא רק על החשיבה העצמאית, הביקורתית, אלא גם ובעיקר על בריאות הנפש הכלואה.
כל הזרם האינפורמטיבי הזה סיפק לנו תובנות על המתרחש במערב וחיזק את הביקורתיות כלפי המדינה והשלטון הרקוב תחתיו פעלנו. כך שמרנו על החשיבה העצמאית והביקורתית, ובעיקר על בריאות הנפש הכלואה
בישראל של תחילת שנות ה-80 הרגשנו צעירים וחופשיים. המדינה המזרח-תיכונית הפרובינציאלית והשקטה, "מדינת התפוזים" כפי שכינו אותה לא מזמן – שידרה לנו, העולים החדשים, חמימות, התעניינות, תמיכה ממסדית ואפילו פתיחות חברתית.
מה? ישראל שלנו? אכן, ישראל שלנו בתחילת שנות ה-80. לא ידעתי שאני אשכנזי פריווילגי ולא שאלתי את חברינו החדשים בחיפה על מוצאם, דתם וכו'. היינו לאנשים שווים בזכות עצמנו, השכלתנו, תפיסת עולמנו האוניברסלית.
אפילו הגיוס כעבור שנתיים לחזית הלבנונית לא הצליח לשנות את גישתי דאז לסביבה החמה, מלאת האנרגיות, החברים החדשים והאיכפתיות. היינו צעירים, היינו מאושרים. זה לא אומר שלא היו קשיים, היו ועוד איך, אבל בעיקר כלכליים, פיזיים, כאלה שאפשר לפתור עם הרבה כוח רצון ועבודה מתמדת ושאיפה לשיפור. המרקם החברתי שסביבנו היה ערוך לעזרה גדולה, כמעט ערבות הדדית.
התחלתי את העבודה הציבורית מיד אחרי קבלת תואר ה-Ph.D. מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובמקביל להוראה במקומות שונים בארץ ולכתיבה בעיתונות בשפה הרוסית המעטה שהיתה כאן דאז. פעילות בתחום קליטת העלייה הגדולה שהגיעה לישראל שינתה לחלוטין את כיווני ההתפתחות האישית והמקצועית שלי והנושא שאב אותי פנימה לשנים רבות ופוריות בתחום.
אך שבע שנות פעילות ציבורית ועשר שנות שרות בכנסת עם לא מעט קשיים, וגם שנות האטה לאחר הפרישה – לא הכינו אותי כראוי לתהפוכות של השבוע האחרון. ישראל הדמוקרטית, כפי שהכרנו בעבר ולמענה פעלנו – מתקרבת בצעדי ענק לסוג המשטר שממנו ברחנו, שממנו הסתתרנו במעגלי "ההגירה הפנימית", שרק אלה שגדלו במשטרים טוטליטריים יודעים לזהות בוודאות ומרחוק.
כל שנות הפעילות הציבורית שלי לא הכינו אותי לתהפוכות השבוע האחרון: ישראל הדמוקרטית שהכרנו מתקרבת בצעדי ענק לסוג המשטר שממנו ברחנו, ורק אלה שגדלו במשטרים טוטליטריים יודעים לזהות
שלטון יחיד שנמשך מעל עשור, היעדר אידאולוגיה ברורה של המפלגות ובעיקר של מפלגת שלטון, החקיקה אנטי-דמוקרטית והראקציונית, שפוגעת בזכויות האדם וחרותו, הפגיעה המתמדת בעצמאותה של מערכת המשפט והאכיפה, שליטה ישירה ועקיפה בכלי תקשורת, האוליגרכיה הכלכלית ביחסי הגומלין הגלויים והסמויים עם השלטון, אווירת ההפחדה והדיכוי של מיעוטים, שיטת ההפרד ומשול, פירוק הסולידריות החברתית וההחלשה ההדרגתית של מעמד הביניים – אלה הם מסממניה הברורים של הטוטאליטריזציה של המשטר הדמוקרטי לכאורה.
עליתי עם אישתי לישראל במאי 1980, חודש לפני אולימפיאדת מוסקווה, שבסיומה נסגרו שעריה של בריה"מ כמעט לעשור שלם. היינו משפחה צעירה עם בן בכור, תינוק בן שנה דאז ושני זוגות הורים, שגם הזדקקו לתמיכתנו מעת לעת.
תכננו לחגוג במאי הקרוב את 40 שנותינו בישראל בחוג המשפחה והחברים. חשבנו שזה ראוי ומתבקש. העמדנו על הרגליים שני בנים נפלאים, זכינו לכלות מבריקות ונכדים הכי טובים בתבל, ורצינו להביע את כל זה בארוע חגיגי.
אני חושש שבמקום החגיגה נצטרך להעריך מחדש את העתיד ולהתכונן לצעדים מעשיים.לא נברח שוב, ולא נתכנס למעגל ההגירה, נחזור למאבק עיקש על אופי המדינה. על הקמת ממשלת השחיתות הלאומית נענה בשורת מעשי מחאה (האפשרית במסגרת הבידוד האפידמיאולוגי), אך ברור שלא נוותר.
לא נברח שוב, ולא נתכנס למעגל ההגירה, נחזור למאבק עיקש על אופי המדינה. על הקמת ממשלת השחיתות הלאומית נענה בשורת מעשי מחאה (האפשרית במסגרת הבידוד האפידמיאולוגי), אך ברור שלא נוותר
האם נוכל מתישהו לחזור לישראל הישנה, המסבירה פנים לעולה ולתייר, החמימה והנאיבית? אני בספק. אבל חייבים לנסות ולעצור את הטירוף של התנכרות הממסד לאזרח, לעצור את הפילוג והשנאה, את הניצול, ההפחדה, השליטה המנטלית והשקרית באזרחי המדינה.
לא נעשה זאת בעזרת העריקים. נדע לגדל דור פעילי שטח נאמנים לאמת הפנימית, נלמד את דרכי ההתנגדות החוקית וננצל אותם עד תום. תהיה זאת מלחמה על עתידה של ישראל והיא תהיה המלחמה הכי צודקת שלנו.
לא נוותר מסיבה אחת פשוטה – אין לנו ארץ אחרת.
ד"ר רומן ברונפמן כיהן בכנסת בין השנים 1996-2006 ומשמש כחבר בצוות ההיגוי של מכון זולת. מחבר הספר (עם לילי גלילי) על העליה מברה"מ "המיליון ששינה את המזרח התיכון", הוצאת מטר, 2012, הוא מומחה לבריה"מ ומזרח אירופה, חובב קריאה, כתיבה, ואיסוף קרמיקה ישראלית ועתיקות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם