איך המוות של בעלי הכין אותי למגפת הקורונה

"אני מתכוננת למגפת הקורונה כבר שנה. לא שאני פחדנית, נביאה או אגרנית. אני אימא בת 39 לארבעה ילדים קטנים מווסט האמפסטד, ניו יורק. ואני אלמנה" ● אשת החינוך היהודיה-אמריקאית שרי קאהן כותבת על דרכי ההתמודדות שלה עם מצבי קיצון, אותן פיתחה לאחר מות בעלה

03/04/2020 13:19
שרי קאהן

אני מתכוננת למגפת הקורונה כבר שנה. לא שאני פחדנית, נביאה או אגרנית. אני אימא בת 39 לארבעה ילדים קטנים מווסט האמפסטד, ניו יורק. ואני אלמנה.

בעלי, ארי, נפטר ב–6 במרץ 2019. בשבועיים האחרונים ציפיתי שיגיע הרגע שבו אאבד את זה, בו אצרח על ילדיי או אסתגר בחדרי ואבכה. אבל אחרי הרבה התבוננות עצמית, הבנתי שאף אחד מהדברים האלה לא עומד לקרות.

ילדיי ואני, למרבה המזל, מצוידים בכל הכלים הנפשיים כדי להתמודד עם המשבר הזה. בשנה שעברה התהפך עלינו עולמנו, כאילו הוטל לתוך מכונת הכביסה, טולטל בה ונפלט החוצה מקומט ולח. כעת, יש רק מילה אחת שיכולה לתאר את התחושה שמשתלטת בימים אלה על העולם: אבל.

אנשים מכנים לא פעם אלמנות "נשים חזקות". אבל כמוכם, אני לא חזקה, אלא עושה את מה שצריך. והיום, ממש כמוכם, צריך לעשות הרבה יותר. כמוכם, מדיח הכלים ומכונת הכביסה שלי פועלים היום כל היום ובמשך כל השבוע.

אתם שואלים מה יהיה מחר? אתם מתעוררים מדי בוקר מעט מטושטשים ושואלים את עצמכם אם זו אכן המציאות או רק חלום רע? האם כל יום נראה לכם העתק מדויק של היום שקדם לו? ובכלל, למי יש זמן לעבד את כל מה שקורה?
תחושות אלה מתארות "הכחשה", השלב הראשון של האבל.

אתם שואלים מה יהיה מחר? אתם מתעוררים מדי בוקר מטושטשים ושואלים את עצמכם אם זו אכן המציאות או רק חלום רע? האם כל יום נראה לכם העתק מדויק של היום שקדם לו? ובכלל, למי יש זמן לעבד את מה שקורה?

כאשר אליזבת קובלר רוס ודיוויד קסלר הציגו לראשונה ב–1969 את חמשת שלבי האבל, הבינו אנשי בריאות הנפש את השלבים כנמצאים בסדר עוקב: אחרי ההכחשה בא הכעס, אחרי כן ההתמקחות, הדיכאון וההשלמה.

היום, מומחים סבורים שחמשת השלבים אינם באים זה אחר זה ברצף, אלא הם גל רגשות שאפשר לחוש ולעבד בכל סדר. אין זה הכרחי שיעברו עליכם כל השלבים בתהליך האבל. יכול להיות שתחוו רק חלק מהם.

אתם אולי כועסים על כך שילדיכם לא בבית-הספר ושאתם חייבים לעבוד מהבית, ואולי אתם מנסים לשכנע את עצמכם שאם תשהו בבית במשך שבועיים הכל יסתיים. או שאולי אתם מדוכאים ולא רוצים לקום בבוקר, או שאתם משלימים עם כך שאלה הם פני הדברים והם עלולים להימשך זמן רב.

בקיצור, כולנו חווים עתה "אבל התאלמנות", שהוא ייחודי לעומת סוגי אבלות אחרים. אבדן בן-זוג או בת-זוג כה טראומטי שהוא זועק מכל נקבובית העור.

האם אתם מסתובבים כל הזמן בתחושה מעיקה כי אינכם יודעים איזה מכשול יעמוד מחר בדרככם? האם נאלצתם לבקש עזרה ממישהו שמעולם לא העליתם בדעתכם שתיאלצו לבקש ממנו סיוע כי תמיד יכולתם לטפל בכל צרכי המשפחה?

האם כשאתם יוצאים החוצה אתם חשים בנבכי נפשכם את הדממה? האם לא יכולתם שלא להבחין במושבים הריקים ליד שולחן ארוחת ליל שבת? האם אתם כמהים לשיחה עם מבוגר?

האם אתם מנסים לארגן סדר עדיפויות בו הכל ימצא את מקומו: העבודה, שיעורי הבית של הילדים, עבודות הבית, הכנת הארוחות והטיפוח העצמי? האם נאלצתם לבקש לראשונה בחייכם מבית הספר או מהקייטנה של ילדיכם סיוע בתשלום שכר הלימוד? האם אתם חשים עייפים מהרגיל למרות שאתם ישנים יותר בלילה?

האם נאלצתם לבטל טיול או תכנית לפסח? האם לא הייתה לכם ברירה אלא לדחות אירוע חגיגי בלי לדעת מתי תוכלו לקבוע מועד חדש? האם אתם מרגישים חזקים יותר בשל מה שעובר עליכם, או שאתם מרגישים שאתם עושים רק את מה שנחוץ כי אין לכם ברירה?

ברוכים הבאים לחיי, חיי אלמנה צעירה המעבדת את אבלה ואת המציאות הקשה החדשה שנקלעה אליה. הדבר שאני יכולה להציע כנחמה, כיוון שעברתי זאת על בשרי, הוא שילדיכם יהיו בסדר. הם אפילו יצאו מזה חזקים יותר.

ברוכים הבאים לחיי, חיי אלמנה צעירה המעבדת את המציאות החדשה שנקלעה אליה. הדבר שאני יכולה להציע כנחמה, כיוון שעברתי זאת על בשרי, הוא שילדיכם יהיו בסדר. הם אפילו יצאו מזה חזקים יותר

חשוב לי לציין כמה אני גאה בילדיי על האופן שבו התמודדו עם השנה האחרונה. התאומים שלי בני ה–13, קיירה וגיטי, הצטיינו בלימודיהם, הובילו בקבוצות הדיבייט שלהם ובתחרויות של חטיבת הביניים בבקיאות בתורה. וגם בקבוצות הכדורסל. שניהם התקבלו לתכניות למצוינים בכל בתי הספר אליהם נרשמו.

עליה, בתי בת ה-11, ממשיכה להצטיין בלימודים, מתכוננת לבת-המצווה שלה (שתידחה בגלל המצב), והחלה ללמוד ציור, בנוסף למומחיות שלה בהרכבת קובייה ההונגרית. מתיס, 10, הוא השחקן הצעיר ביותר בקבוצת ההוקי של חטיבת הביניים ולפני זמן קצר התבשר שסיפור שכתב על משפחתו יתפרסם ברשת.

בספרם “Option B”, מסבירים שריל סאנדברג ואדם גראנט כי "כאשר ילדים ניצבים בפני טראומה, הופכות האמונות שסייעו לבנות את כושר עמידותם לחשובות פי כמה". עוד כתבו ש"אנשים לא פעם מתפעלים מעד כמה ילדים הם עמידים. יש לכך סיבות נירולוגיות: לילדים גמישות נירולוגית גדולה משל המבוגרים, ומוחם לכן מסתגל ביתר קלות למצבי לחץ". פירוש הדבר שילדיי מצוידים כבר כעת בכל הדרוש כדי להתמודד עם מה שנכון להם בימים אלה.

אתם חייבים לדעת שבמצב הנוכחי, אותן "אמונות" שאתם מקנים להם עכשיו בתקופה טראומטית זאת "יסייעו לבנות את כושר העמידות שלהם".

הקציתי לילדיי מטלות ניקיון יומיות. בני בן ה-10 ניקה חדרי אמבטיה, בתי בת ה-11 פרקה מצרכים וסידרה אותם בארונות, והתאומים בני ה–13 שאבו אבק וקיפלו כביסה. והם לא התלוננו, אף שבדרך כלל אינם ממלאים תפקידים כאלה. זאת, מפני שהבינו, כמו שנהג סבא ליאון לומר, ש"גם זה יעבור".

ילדיי אינם אלא דוגמה לאופן שבו גם ילדיכם יכולים לפרוח במהלך המגפה הזאת. כהורים יש לנו עכשיו הזדמנות ואחריות לנצל את שעת האסון הזאת כדי לעזור לילדינו ללמוד התמדה, התפתחות ומיצוי היכולת האישית שלהם.

ארי היה נהנה מזמן האיכות עם המשפחה בימים אלה. אנשים לא הפסיקו לשאול אותי מדוע נהגנו לנסוע במכוניתנו לחופשות בפלורידה במקום לטוס. התשובה הייתה תמיד שהיינו חייבים לקחת אתנו את כלבנו מג'יק, אבל זה היה רק תירוץ, כי הסיבה האמתית הייתה שאהבנו לבלות את הזמן הזה ביחד, דחוסים במכונית.

כמו דברים רבים אחרים בעולמנו כיום, האזכרה לארי במלאת שנה למותו, לא התנהלה כמתוכנן. ילדיי ואני באנו לבית העלמין ועמדנו מחוץ לגדר, אלא בגלל האיסור על התקהלויות. אחותו של ארי ואחותי הגיעו כל אחת בנפרד כדי להיות אתנו והקפדנו לשמור על ריחוק חברתי מהן.

"כמו דברים רבים אחרים בעולמנו כיום, האזכרה לארי במלאת שנה למותו, לא התנהלה כמתוכנן. ילדיי ואני באנו לבית העלמין ועמדנו מחוץ לגדר, אלא בגלל האיסור על התקהלויות. אחותו של ארי ואחותי הגיעו כל אחת בנפרד"

קרובי משפחה אחרים ביקרו בבית העלמין במהלך אותו יום אך אני לא תיאמתי עם איש, כי לא רציתי שילדיי יתקלו במצב שבו ירצו לחבק קרוב משפחה אך לא יוכלו לעשות כן. במהלך היום חילקנו בינינו קריאת מסרונים שנשלחו אלינו באימייל ובטלפון על ידי חברים ובני משפחה.

ביקשתי שיספרו על ארי במקום הנאומים שהיו נושאים בארוחת הערב שתכננתי לערוך לקרוביי, לחבריו לעבודה של ארי ולחברים שלנו – אותם אנשים שעזרו לנו לעבור את השנה הראשונה בלעדיו. תחת זאת נסענו הביתה מבית העלמין ואני בישלתי ארוחה שהייתה מורכבת מכל המנות שהיו אהובות על ארי.

היו שם סיפורים משעשעים שהצחיקו אותנו, זיכרונות נוגעים ללב שגרמו לנו לבכות, ומסרונים מעודדים שהעלו חיוך על פנינו. הודעה אחת מחברתנו שרה בלטה בין כולם: "ארי היה נהנה לבלות את כל הזמן העודף הזה עם המשפחה ולהפוך את זה לכיף", כתבה. "הוא היה הופך את הלימודים בבית ואת הבידוד הכפוי למשהו קליל. הוא היה מוסיף לבית את הקסם שלו" .

שרי קאהן גרה בווסט המפסטאד, ניו יורק, עם ארבעת ילדיה. היא מנהלת תקשורת בתיכון "מדרשת שלהבת" לבנות, ומייסדת ומנהלת מחנה הקיץ לאמנויות הבמה לבנות יהודיות "מאור", של הארגון האורתודוקסי NCSY.