צנתור עורק. אילוסטרציה (צילום: Christoph Burgstedt/iStock)

פירפורים הם חופשיים

סיפור לשבת

המצנתר התחיל לשחק בקפיץ-האינסטלטורים כדי לפתוח את הסתימה ● התנועות הללו גרמו לי להרגשה כל כך לא נוחה, עד שעברתי לדמיון מודרך שירגיע אותי קצת - דמיינתי שאני על כיסא של רופא שיניים שעוקר לי את השיניים אחת אחת ללא הרדמה ונרגעתי ● אבל אז המצנתר ניפח את הבלון בעורק הסתום, והגוף שלי החליט להגיב ● ושמעתי את הרופא קורא: "הוא בפרפור! הוא בפרפור!"

קרה לכם פעם שנסתם לכם צינור הביוב היוצא מהשירותים? האסלה הוצפה? מים פרצו משוחת הביוב בחצר?

אם זה קרה לכם, יש להניח שפעלתם כמקובל וקראתם לאינסטלטור.  והאינסטלטור בא והביא איתו מן קפיץ שרשורי ארוך עשוי פלדה, שאותו הוא דחף אל תוך צינור הביוב, באופן ידני או מכני, והצינור זחל לאורך צנרת הביוב עד שהגיע לסתימה, ואז האינסטלטור שהבאתם התחיל לשחק עם הקפיץ השרשורי הלוך ושוב, עד שבסוף הסתימה נפתחה והמים החלו לזרום – האם לא כך פחות או יותר זה קרה?

אם כן, אז רק רציתי לספר לכם שמה שהאינסטלטור שלכם עשה לצנרת הביוב הוא סוג של צנתור.

בשבוע שעבר, בבית החולים לניאדו, במחלקת הצנתורים שבמכון הלב, גם אני עברתי צנתור כזה, אלא שלא בשירותים של הבית או בגינה עברתי את הצנתור הנ"ל אלא בחזה ובלב, וגם לא אינסטלטור עשה את הצינתור אלא קרדיולוג, למזלי ולשמחתי הרבה, כי קרדיולוג זה חצי מחיר מאינסטלטור ואולי אפילו שליש.

כי ככה זה.

ואפילו הקרדיולוג בחלק גדול מהמקרים לא לוקח כסף כלל בעבור שירותיו הטובים, אלא מסתפק בפיסת נייר של קופת החולים שנקראת טופס 17, ואילו האינסטלטור לוקח הכל במזומן וביד, ואם פעם תנסו להציע לו במקום תשלום במזומן תשלום באמצעות טופס 17, יש להניח שהוא ידחוף לכם את הטופס עמוק למקום שתצטרכו בו צנתור נוסף אחר-כך, או לפחות התערבות מקצועית של פרוקטולוג.

מי שעוקב אחר הפוסטים שלי בזמן ישראל כבר יודע שלפני כחודש עברתי התקף לב, שזה אומר שצינור הביוב המוביל מהלב שלי אל שאר הגוף נסתם, ועברתי צנתור שפתח אותו, את מה שקרוי "העורק הראשי הקדמי", בידיו המבורכות והמיומנות של הד"ר יוסי כהן, שעבד כווירטואוז וניקה כל מה שניתן בעורק הקדמי, עד שכמעט ויצא מהלב שלי אפילו חלק מהרוע שמצוי בו תמיד.

אבל רק כמעט.

הבעיה הייתה שצינור הביוב הנוסף הקרוי "עורק שמאלי" שבחזה שלי היה סתום כולו גם הוא, וצריך היה לפתוח גם אותו, אולם משיקולים רפואיים אלו ואחרים הוחלט שנכון יהיה לתת ללב שלי לנוח חודש בבית, ואחרי החודש הזה הוזמנתי לפתוח גם את העורק השמאלי.

אז ביום חמישי לפני שבוע הגיע הזמן לעשות את זה.

* * *

הגעתי למכון הצנתורים של בי"ח לניאדו במכוניתו הנאמנה של הבן שלי. בתחילה התכוונו חניה אשתי ואני שהיא תסיע אותי והיא תבוא אתי, אבל אז הסתבר שמאחר שהיא בשנות השישים שלה, גם היא כמוני בקבוצת סיכון שבה אתה רק מוציא את הראש מדלת הבית, מיד וירוס הקורונה מבחין בך שאתה מעל גיל שישים ומזנק עליך לטרוף אותך. מאחר שכך הדבר, יצאה הוראה מטעם הרשויות המוסמכות שאסור לה לצאת מהבית.

ככה זה כשאתה בשנות השישים שלך.

ואני עוד זוכר את הימים שבהם המונח "שנות השישים" היה עבורי עידן של פריצת דרך חדשה, של ניחוח חדש של עולם שעשוי להיות יפה, של שיער ארוך ופרחים וגראס ומוסיקה טובה שלא עושים עוד כמותה כיום וכנראה כבר לא יעשו, ימים של "עשו אהבה ולא מלחמה" נאיבי ומתוק, כאילו עבר היצור האנושי של שנות השישים איזושהי מוטאציה ונעשה לאחר.

טוב, האמת היא שאם הייתם רואים את חבריי ואותי בשנות השישים ואיך נראינו אז, ברור היה באופן מדעי ונטול ספקות שאנחנו נראים כמו מוטציה. אבל בשנות השישים מותר היה הכל.

או כמעט.

היום אסור אפילו לצאת מהבית.

בגלל הקורונה.

אז הבן שלי הסיע אותי, כאמור.

ישבנו שנינו במכונית הצפופה ונשמנו בקושי, עד רמה של חירחורים ממש. הסיבה שנשמנו בקושי והשמענו חרחורים מעת לעת לא הייתה שעמדנו על סף התקף לב או סבלנו מבצקת ריאות, אלא משום ששנינו קיבלנו הוראות מאותה אישה, קפדנית ודואגת, שלא נעז להסיר מידינו את כפפות הסיליקון ומפנינו את מסיכות הבד הללו שסותמות לך את דרכי הנשימה וגורמות לך אדים על המשקפיים אם יש לך משקפיים בכלל, וגם גורמות לך חום בלתי נסבל בפנים, כי אדי הנשימה חוזרים אל פניך.

"תגיד", שאלתי את בני כי יקר לי. "יש לך קורונה?"

"לא", הוא אמר.

"גם לי לא", אמרתי. "ויש לנו חצי שעה נסיעה עד שנגיע לבית החולים – למה אנחנו יושבים כמו שני אידיוטים עם מסיכה על הפרצוף?"

"חשבתי שאתה בקבוצת סיכון ואני עלול להדביק אותך", הוא אמר.

"קבוצת סיכון למה?" אמרתי. "הרי אין לך קורונה. ואם הייתה לך, אתה יושב שלושים סנטימטר ממני ואנחנו נושמים את אותו אוויר שבמכונית הסגורה כך או כך – אולי נוריד אותן?"

"מקובל עלי", הוא אמר.

ולרגע חזרנו להתנהל כאנשים שפויים.

* * *

נכנסתי למכון הצנתורים כמי שנכנס למכון כושר – עם תיק לבגדים, כי ידעתי שאצטרך להסיר את בגדי במהלך הפרוצדורה, ועם עוד איזה זוג תחתונים וחולצת טריקו להחלפה, למקרה שמשום מה אתקע עד הלילה. ידעתי שאני אמור ללכת הביתה בתוך מספר שעות.

לא היה לי מושג שהעניין עומד להשתבש ואני עומד להיתקע שם בלניאדו מכון הלב טיפול נמרץ ארבעה ימים תמימים.

נתנו לי ללבוש את אחד החלוקים הללו שסגורים מלפנים ויש להם פתח גדול מאחור שאמור להיסגר בשרוכים, לפחות לפי איך שתכננו אותו על שולחן השרטוט של המעצב של החלוקים הללו, אבל מעולם עדיין לא פגשתי מישהו שהשרוכים בחלוק שלו זכו לפגוש אחד את השני.

תמיד כשאני רואה את החלוקים הללו אני מדמיין את השטן בכבודו ובעצמו יושב מעל שולחן השרטוט, גועה בצחוק פרוע וזדוני, ומשרטט את החלוק הזה באופן שהכי יכחיד עד עפר ואפר את כבודו האנושי של כל ילוד אישה שילבש אותו.

רוב האנשים שאני מכיר יעדיפו שיתקעו להם מסמרים גדולים בכפות הידיים ויצמידו אותם לצלב, מאשר שיכריחו אותם להסתובב בין אנשים לבושים בחלוק הזה.

אני לא יודע אם אורח החיים שלכם על פני האדמה יביא אתכם אל גן העדן או הגיהינום, אבל אם תגיעו לגיהינום, דעו שזה בדיוק מה שמחכה לכם – ילבישו אתכם בחלוק הזה עד סוף הימים.

לנצח נצחים!

אז לבשתי אותו וגם נעלתי מעין שקיות ניילון מוזרות על כפות רגליי, שקיות שהאח התורן נתן לי. בהתחלה חשבתי ששקיות הניילון הללו גם הן נועדו למקרה שווירוס קורונה כלשהו יזנק לו לתוך חדר הצנתורים וישים עלי עין, אבל מהר מאוד הבנתי שהתפקיד של השקיות הללו הוא לאתר אם נשאר בי איזשהו שריד לכבוד עצמי ודימוי אנושי סביר – ולהכחיד אותו.

אני חייב לציין שהשקיות הללו עשו את תפקידן נאמנה.

* * *

שכבתי על מיטת הצנתורים רועד מקור.

לרגע חשבתי שהמצנתר הגיע מאנטארקטיקה ועל כן הכינו עבורו את הטמפרטורה שאליה הוא רגיל מהבית, ותהיתי למה צריך להביא כוחות רפואיים מבחוץ כשיש לנו בארץ כוחות רפואיים ברמה של ייצוא ממש, אבל אז נזכרתי שבאנטארקטיקה יש בעיקר פינגווינים, והבנתי שכנראה בכל זאת מדובר ברופא ישראלי מקומי, ושעל כן כנראה הוא זקוק לקור הזה כי מדובר בפרוצדורה מסובכת ודורשת ריכוז והתחממות הגוף.

התחממות הגוף שלו, לא שלי.

אחות חדר הניתוח ראתה אותי רועד מקור ושיניי נוקשות, ועל כן ריחמה עלי והניחה עלי שמיכה מחממת, ואני מניח שזו הסיבה שקוראים לה אחות רחמניה.

הגם שישנה אפשרות שהניחה עלי את השמיכה מחשש שנקישת הקסטנייטות של שיני תסיח את דעתו של הרופא בעת הצנתור.

ואז הצנתור החל.

* * *

מאחר שאינני באמת צינור ביוב, אין לי פתחים שדרכם ניתן להיכנס למערכת הקרדיו-ואסקולרית שלי, היא מערכת הדם-לב, ויש לעשות פתח כזה קרוב לעורק כלשהו שמגיע במרחק וזמן קצר יחסית ללב.

עורק כזה נמצא, למשל, בשורש כף היד.

על כן הרופא עושה לך חור קטן בשורש כף היד ובעורק הנמצא שם, ואז הוא מחדיר דרך הפתח הקטן הזה קפיץ שרשורי שדומה מאוד לזה של האינסטלטור, למעט העובדה שהוא קטן יותר ואפילו סטרילי.

אז זה מה שהרופא עשה לי.

לגבי מה שקרה מכאן והלאה, שבעטיו מצאתי את עצמי מאושפז בטיפול נמרץ אחר כך, הדעות חלוקות.

יש אומרים שבעת שבגופך מתבצעת הפרוצדורה הקרויה "צנתור", מקובל לתת לך טישטוש, כדי שלא תרגיש במלואן את אי-הנעימות ואי-הנוחות הכרוכות בפרוצדורה הזו, ועל כן כולם אומרים לך: "אין לך מה לדאוג. זה עובר מהר ולא ממש תרגיש משהו".

ויש לי מן מזל כזה, שגם כשנכנסתי לניתוח קטארקט בעין שבו החליפו לי את העדשה העכורה בעין ימין בעדשה חדשה, גם כן כולם אמרו לי: "אה, זה כלום – רבע שעה ואתה יוצא כמו חדש, ולא תרגיש כלום, כי שמים לך הרדמה וטשטוש".

אז במה שנוגע לניתוח הקטארקט, הרגשתי הכל.

ההרגשה היתה כאילו הרופאה חופרת לי בעין במשך חצי שעה עם מברג, ובכל מהלך הניתוח ההוא חלמתי על פרוצדורות יותר נעימות שהכרתי במהלך חיי, כמו למשל טיפול שורש ללא הרדמה.

והתגעגעתי אליהן.

זה, פחות או יותר, מה שקרה לי בצנתור.

אין לי מושג מה באמת קרה – האם הרופא הזריק לי חומר מטשטש שפשוט התפזר בגופי ללא כל השפעה ולא עשה כלום, או שהרופא ראה שהוא עומד בפני צנתור מורכב ונכנס ללחץ והזריק את כל חומר הטשטוש לעצמו.

כך או כך – הרגשתי הכל ב"לייב". כל נגיעה וכל תזוזה.

וכך, הרגשתי איך קפיץ-האינסטלטורים נכנס לי מבעד לחור בשורש כף היד, ואיך הוא זוחל תוך תחושה של דגדוג לאורך העורק באמה ואחר-כך בזרוע, ומשם פונה אל החזה בלי לאותת ועושה את דרכו אל הלב, עד שהגיע אליו.

התחושה שמשהו זוחל בתוככי גופכם בלתי נעימה בעליל, ושקלתי עמוקות אם להכנס לפאניקה ולהתחיל לצרוח ולצעוק, אבל אז נזכרתי שלפחות אבולוציונית אני שייך למה שקרוי "הומו סאפיינס", האדם הנבון, ועל כן אנשים נבונים לא עושים דברים כאלה כמו לצרוח בקול אלא הם שוקלים את המצב ומסבירים אותו לעצמם ומדברים עם עצמם בראש ואומרים לעצמם "חלאס, תירגע", וגם שומרים על פאסון של אדם שקול, ועל כן זה מה שעשיתי.

אבל אז אותגרתי שוב – בשלב הזה כשקפיץ-האינסטלטורים הגיע לחזה שלי, ונגע בלב.

אני בן שישים ושש כיום, ואינני אדם חסר-לב ממש, והרבה דברים נגעו ללבי עד היום – סיפורי אהבה, וגורלות אומללים של בני אדם, וסצינות מתוך סרטים, ואני יכול לספר לכם פה לגמרי בינינו שלפעמים אפילו מפרסומות אני יכול לבכות, בעיקר כאלו שמבוססות על המוטיב שמרקו סוף-סוף מוצא את אמא שלו. אז הרבה דברים עד היום נגעו לי בלב, אבל זו פעם ראשונה שנגעו לי בלב עם קפיץ פתיחת סתימות של אינסטלטורים.

וחברים, הרשו לי לומר לכם גלויות – זה מה-זה לא נעים!

המצנתר התחיל לשחק בקפיץ-האינסטלטורים ההוא בדיוק כמו שעושה האינסטלטור כשהוא מגיע אל סתימה בביוב, כדי לפתוח את הסתימה. המצנתר עשה זאת כדי שיוכל להחדיר אל הסתימה בלון ולפתוח אותה לרווחה. התנועות הללו גרמו לי להרגשה כל כך לא נוחה, עד שאופציית הצריחה בקול גדול ואפילו השאגה באי-נוחות עלתה שוב על השולחן, אבל הצלחתי להתגבר על הדחף ובמקום זה עברתי לדמיון מודרך שירגיע אותי קצת – דמיינתי למשל שאני על כיסא של רופא שיניים שעוקר לי את השיניים אחת אחת ללא הרדמה, ומכיוון שלעומת ההרגשה בצנתור זה היה הרבה יותר נעים, הדמיון המודרך הזה הרגיע אותי קצת.

ואז המצנתר ניפח את הבלון בעורק הסתום.

כדי שתבינו את המשמעות: העורק סתום בכל מיני שומנים שהצטברו על דפנותיו, ושידועים בשמם הרפואי "שווארמה כבש", הגם שיש כאלו הטוענים שמדובר במשקעים של אסאדו וצ'וריסוס. יש גם כאלה, אגב, מעטים אמנם, שקוראים לזה בשם החיבה העממי "כולסטרול". זהו חומר שמנוני ודביק, שמקובל במהלך הצנתור להחדיר אל תוכו בלון קטן, ואז מנפחים את הבלון והחומר השומני הלז נע ונדחק אל שולי העורק, נלחץ אל הדפנות, ופותח פתח לדם לזרום בו.

כדי שהעורק לא ייסגר חזרה דוחפים בו מתקן מתכתי סלילי קטן הקרוי "סטאנט", והוא מחזיק את הדפנות ואת השווארמה בצדדים, ולפעמים גם את הצ'וריסוס והאסאדו, הרחק מהחלל המרכזי של העורק.

אלא מאי? שכשמנפחים את הבלון, כמו שציינתי למעלה, הוא לוחץ כאמור את העורק ודפנותיו מאוד, ונוצרת תחושה ממשית של התקף לב, ומאחר שלא הייתי מטושטש אלא ער וצלול לחלוטין, ומאחר שהגוף שלי הכיר את ההרגשה של התקף לב באורח טרי, שהרי התקף לב כזה עברתי רק בחודש הקודם, הגוף שלי החליט להגיב.

לא עזרו כל התובנות שהאכלתי אותו במאמץ רב באמצעות המוח שלי שעדיין עבד, כנראה – הגוף שלי הגיב בסטרס נוראי שכמוהו לא זכור לי שהרגשתי אי-פעם. כל שריר שבגוף שלי נמתח ונדרך עד המקסימום, ולרגע חשבתי שאני מתעלף, ואז שמעתי את הרופא קורא: "הוא בפרפור! הוא בפרפור!"

* * *

כאן המקום לספר לכם שהלב בנוי כמו בית צמוד קרקע של שיכון עובדים – יש לו שני חדרים בקומה הראשונה, ומעליהם שניים קטנים בקומה השנייה הקרויים גם עליות או פרוזדורים. כל אלו עובדים בקצב קבוע ואחיד, פחות או יותר, כדי לעביר דם מאחד לשני ומהם אל שאר חלקי הגוף. כדי שהדם יגיע כסדרו החבר'ה האלה צריכים לעבוד באורח מתואם ומסונכרן כמו תזמורת פילהרמונית שמנגנת, נניח, יצירה של בטהובן. אם החלקים מתחילים לאלתר וכל אחד מנגן באילתורים עצמאיים משלו, מתקבל משהו שדומה יותר לג'אז.

ג'אז הוא סגנון מוסיקלי מאוד אהוב עלי, אבל כשהלב שלך מתחיל לנגן ג'אז במקום את החמישית של בטהובן, אתה יכול לרשום צוואה ולהתחיל להיפרד.

לפי הקריאה הרמה והנזעקת של הרופא המצנתר – "הוא בפרפור!" – ולפי הטון של הקריאה, מיד הבנתי שהוא מתכוון "תביאו לו מיד דף נייר ועט, שיספיק לרשום צוואה, או לפחות כמה מילות פרידה!", וכבר התחלתי לתכנן איזה מילים אני הולך לרשום כדי שכל מי שיקרא אותן יזיל דמעות ויגיד: "וואו, כמה למדנו על החיים מהאיש הזה! כמה חכמת חיים יש במילים האחרונות שלו!", ואולי אפילו מישהו יקריא אותן בקול ביוטיוב ואנשים יעבירו את זה לחברים הכי טובים שלהם בוואטסאפ או במסנג'ר, וכולם ירגישו שלמדו מהמילים שלי משהו חשוב על החיים.

אולי אפילו יקריאו את זה במסגרת הרצאה של TED!

הבעיה הייתה שלא היה לי שום דבר חשוב להגיד על החיים, חוץ מהעובדה שניסיתי אותם והם לא משהו – בלאפה של שווארמה סעיד בבאקה-אל-גרבייה יש יותר תוכן וטעם, ובקרמבו וניל של שטראוס יש יותר עינוג.

אז שתקתי, וכנראה שטוב שכך.

בראשי עברה תמונה מהילדות שלי – ליד הבית שלנו הייתה חנות דגים. בחנות הזו הייתה בריכה מבטון ובה שחו קרפיונים. מעת לעת כשחשקה נפשה של אמי להכין לנו דג, היא שלחה אותי אל חנות הדגים להביא מהחנות הזו קרפיון אחד. המוכר – קצת קשה לי לקרוא לו "הדייג" כי הוא דג מתוך בריכת הבטון בחנות בלבד – הכניס רשת מחוברת למוט אל המים ושלף משם דג. תמיד הדג נהג לפרפר ולפרפר על הדלפק בחנות עד שהמוכר לקח מוט עץ שטוח שהיה זמין לו בצידי הדלפק בדיוק למטרה הזאת, וחבט בראשו של הדג מכה ניצחת, לפעמים שתיים, עד שהדג דמם.

כששמעתי את הרופא צועק :"הוא בפרפור", דמיינתי את האח התורן שלידו מביא לו מקל שטוח כזה, כמו של מוכר הדגים שבחנות הדגים בשנות החמישים בשכונת מפדה בדרום מזרח רמת גן, ואת הרופא חובט בראשו של הלב שלי ומרגיע אותו במכה מוצלחת אחת. כמו שמרגיעים דג.

זה לא קרה.

במקום זה קיבלתי זריקה מהסוג שאמור היה להחזיר את הלב שלי ממנגינה של ג'אז לנגינה של סימפוניה של בטהובן או באך, אבל גם זה לא ממש קרה.

אז הרופא סיים בזריזות להכניס לי את הסטאנט, ואמר לי בנימה נוזפת: "יש לך עוד בעיות בלב, שתדע לך!", ופתאום הרגשתי מלא אשמה, הגם שלא ידעתי בדיוק על מה, ומשם גלגלו אותי לחדר ההתאוששות, ולאחריו לטיפול הנמרץ.

אז הגעתי כאמור אל הטיפול הנמרץ של מכון הלב בבית החולים לניאדו בנתניה, ששם אני כבר בן-בית ממש, כי זו כבר הייתה הפעם השניה, ושם קיבלתי כרטיסיית ניקוב ואמרו לי שמכאן ולהבא בכל אישפוז אקבל ניקוב אחד, ועל כל עשרה ניקובים אקבל קפה חינם.

אבל מאחר שבטיפול הנמרץ במכון הלב בבית החולים לניאדו מדובר בקפה נמס עלית מהסוג הפשוט ביותר, ולפעמים אפילו חלב חסר בפינת הקפה ששם, נראה לי שאוותר, ואחכה שהסגר הזה ייגמר ויפתחו את סניף ארומה בצומת רופין, ואסע לשם לקנות קפה הפוך או אספרסו חזק, ונאמר כולנו אמן.

כי הקפה של ארומה צומת רופין מאוד אהוב עלי, אני שמח לציין.

תגיות
עוד 2,323 מילים ו-3 תגובות
כל הזמן // יום שישי, 5 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

שר האנרגיה יובל שטייניץ כינס השבוע את התקשורת כדי להציג את היעדים האנרגטיים של ישראל לעשור הקרוב ● היעד: 30% אנרגיות מתחדשות בישראל ב-2030 ● אפשר להיות חמוצים ולומר שזה לא מספיק, ואפשר להטיל ספק אם זה יתממש, אך עצם העובדה ששטייניץ מדבר על 2030 במדינה שהפכה את החלטורה וחוסר התכנון למקצוע, ראויה להערכה ● פרשנות

עוד 739 מילים

על מלכים ועל הדמוקרטיה בישראל

האכזבה והייאוש ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית מייצרים אמירות שנשמעות בלחש ובקול, על כך שצריך לשנות את שיטת המשטר. אמרנו תחושות קשות, אך דומה שהתחושות הללו נוכחות בעיקר אצל אלה שרוצים בכל מאודם שבנימין נתניהו יברך את עמו ויפרוש לחיים פרטיים טובים ונעימים. מקצתם זועמים וכועסים ורוצים לראותו מאחורי סורג ובריח.

הקולות לשינוי המשטר מגיעים משם, ממחצית הבוחרות והבוחרים שחשים מיאוס. הם מאמינים ששינוי השיטה יביא את הבשורה. אז כדי להרגיע, בישראל הנושא הזה עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו כאן על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, ואפילו עשו ניסוי בשידור חי של "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע.

נושא שינוי שיטת המשטר עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, וניסו "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע

במדע המדינה יש תיאורים אינספור לשיטות ניהול משטר דמוקרטי. מדינות העולם מתחבטות בסוגיה הזו לא אחת. לכל המדינות הדמוקרטיות יש תחושת פספוס, שמשהו לא עובד. העקרון הדמוקרטי נראה אידיאלי, צודק ושוויוני, אך בפועל הוא לא אחת כסות למאוויי שלטון חסרי רסן של בודדים, שמכירים את הכללים היטב ויודעים לסחוט את המיץ גם מקליפת הלימון. גם כשנדמה שלא נותרו בו נוזלים.

דוגמאות לכך לא חסרות ולא נתעמק כאן במהלכים הדמוקרטיים לכינון המשטר בגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה, אלא ננסה להתעמק בעקרון אחד ויחיד שמהווה מכשול במשטרים דמוקרטיים ונגדיר אותו באופן כללי – תרבות פוליטית.

בין הטוטליטריזם לבין הדמוקרטיה יש מצוק ענק, שבר טקטוני שמסמן את המעבר החד בין דיכוי לבין חירות, בין משטור לבין חופש לבחור. אם נעשה משאל בין אזרחי העולם, מה הם היו רוצים שיהיה, אני מאמין שיש עדיין רבים מאוד שרוצים שמישהו יקבל עבורם החלטות. שהם ישלמו מיסים והמדינה תיתן להם שירותים. אל תהיו מופתעים ממה שכתבתי, קחו למשל את וועד הבית שבו אתם גרים, אף אחד לא רוצה לקחת את המשימה, ולצד עובדה זו, כולם רוצים שהבית יהיה נקי וכשמשהו מתקלקל במעלית, שיהיה מי שידאג לזה, בכספי המיסים.

הדוגמא הזאת של וועד הבית היא לא ייחודית, אפילו בבחירות ללשכת עורכי הדין אחוזי ההשתתפות הם מהנמוכים המוכרים במקומותינו. התכונה האנושית הזאת מלווה אותנו במהלכים רבים בחיינו, כשמעלים ומורידים את מחירי הבנזין, כשמשנים את תעריפי הגז והחשמל ועוד ועוד.

יש המכנים זאת אדישות אזרחית ויש בכך המון ויש שיאמרו, זו דרכו של המין האנושי. יצורים חופשיים שרוצים רועה שינהל אותם.

יש מצוק ענק המסמן את המעבר בין דיכוי ומשטור לבין חירות וחופש בחירה. במשאל בין אזרחי העולם – אני מאמין שרבים ירצו שמישהו יקבל עבורם החלטות. קחו את וועד הבית שלכם למשל

אנחנו קוראים גם את ההיסטוריה של העם היהודי ונזכרים בעם שבא אל שמואל וביקש להמליך מלך שינהל אותם. שמואל ענה:

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.  וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.  וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.  צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים."

הסיפור הזה מופיע בספר שמואל א פרק ח' ומלווה אותנו מאז ועד היום. רבים מאיתנו רוצים שמישהו יחליט עבורם מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. אם אומר שבעצם כולם רוצים את זה תאמרו, ואולי בצדק, שירדתי מדעתי. אולי. אבל גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור.

אכן, זה אולי לא היה צריך להיות כך, אך הלכה ולמעשה כשנבחר מישהו, הוא חש בגופו את זרמי המלוכה: "אני אחליט, אני אנווט".

ובכל זאת, אמרנו שבין המשטר הטוטליטרי לבין המשטר הדמוקרטי פעורה תהום. כן פעורה תהום, אם כי נבחרי הציבור הדמוקרטים מקפידים לכסות את התהום בערמות של חוקים שנועדו לתת להם עוד ועוד עוצמה למשול ולמלוך.

במהלך השנים, אולי מתחילת הדרך של הדמוקרטיה הישראלית, אנחנו בוחרים אמנם במפלגות, אך חושבים בעיקר על המנהיגים, כשהבולטים שבהם הם דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. אלה מנהיגים שהצליחו לבסס את מעמדם ולהפוך לכמעין מלכים דמוקרטיים בדיוק כפי ש"העם רוצה". היו עוד ראשי ממשלות, אך הם היו אפיזודה חולפת וקשה להיזכר שהיו שם, אלא אם כן היו מעורבים באירועים משמעותיים כמו לוי אשכול במלחמת ששת הימים וגולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים.

גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור

הדמוקרטיה הישראלית צעירה ומהוססת, אך גם דמוקרטיות וותיקות כמו בצרפת ובארצות הברית מתנדנדות כמו כאן אצלנו וניכר שהנשיא הנבחר הוא לא פחות ולא יותר מאשר המלך הדמוקרט. השוני העיקרי והחשוב הוא שלמלך הזה יש תאריך תפוגה, שתי קדנציות כמו בארצות הברית. תאריך תפוגה שלא קיים כאן אצלנו במדינת ישראל הדמוקרטית, שבה יש מלך דמוקרט, נערץ, שיכול להמשיך למלוך גם עם כתבי אישום על שחיתות והפרת אמונים.

כאמור לרבים מאוד מאיתנו זה מצב נוח, כי יש מישהו שמחליט עבורנו כמו בהרבה תחומים אחרים.

ומה לגבי האחרים, אלה שרוצים לשנות את השיטה? התשובה שלי פשוטה, אם תשנו תקבלו את אותה התוצאה. הבעיה בישראל וכנראה במקומות נוספים בעולם, שהמונח נבחר ציבור התעוות.

המילה בחירה מסחררת את בני האדם ומטעה אותם לחשוב שמרגע שנבחרו הם למעשה מלך כל יכול. הנקודה הזאת היא קריטית. נבחרי ציבור, מרגע בחירתם מקבלים חסינות, מתוך התפישה שצריך לאפשר להם לעבוד. זו גישה שגויה, שכן בזמן הזה הם מחוקקים גם חוקים לא אתיים ולא מוסריים שמטרתם לשמר את הכוח שלהם.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו.

מציע לנו לחשוב, איך יכול להיות שיש לא מעט נבחרי ציבור שפוקדים את חדרי החקירות של המשטרה. איך יכול להיות שראש ממשלה, נשיא ועוד כמה שרים בילו מאחורי סורג ובריח. איך יכול להיות שראש ממשלה עם כתב אישום נבחר לקדנציה נוספת וכעת יחלק את זמנו המוגבל בישיבה עם השרים על עתידנו ובישיבה בבית המשפט כדי לדון בעתידו האישי.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו

הבעיה היא לא השיטה, הבעיה היא נבחרי הציבור שלנו, האם אנחנו יודעים באמת עבור מי ומה אנחנו מצביעים. התשובה היא שאנחנו מצביעים למי שימשול בנו ולא מוטרדים מערכיו האישיים, למרות שהכל גלוי לפנינו. מלכים דמוקרטיים, בעלי נכסים, שאינם חתומים על קוד אתי כלשהו וזוכים להערצה ואהדה גם ביום הבחירות. היום שבו אנו הולכים בהמונינו, גם אם זה נעשה שלוש פעמים בשנה, מצקצקים בלשון ומצביעים באדיקות לכל אותם אלה שרוצים רק למשול.

לסיכום: נשנה את התרבות הפוליטית שלנו, נצפה ונתבע מנבחרי הציבור להיות נקיי כפיים, שליחים שלנו שפועלים על פי קוד אתי ברור. נציב בפני המפלגות את הדרישות שלנו ונתבע מהם הגבלת קדנציות, שתיים ולא יותר.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
הבעיה בהנחה כי דרישה להגינות ויושר מנהיגותי צריכה להתבטא על ידי הבוחר היא תמימות. יש כן צורך להיסמך על קדנציות חברי כנסת ישרי דרך אחת לפחות כדי לעגן חוקים דמוקרטיים המעמידים את ראש המפל... המשך קריאה

הבעיה בהנחה כי דרישה להגינות ויושר מנהיגותי צריכה להתבטא על ידי הבוחר היא תמימות. יש כן צורך להיסמך על קדנציות חברי כנסת ישרי דרך אחת לפחות כדי לעגן חוקים דמוקרטיים המעמידים את ראש המפלגה במבחן מוסרי , נקיון כפיים ובעיקר בקיצוב כהונה .

עוד 1,086 מילים ו-1 תגובות
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
זַעַם

הזעם מורגש בכל פינה. גולמי, מופרז, רושף. רותח ועולה על גדותיו. רגש ראשוני, קדום, לא מעובד, לא מרוסן, לא מעודן. מעורר חרדה לא פחות משהוא מספק פורקן ● יכול להיות שהצלחנו לשטח את עקומת התפשטות הקורונה; ספק רב אם נצליח לחמוק מגלי הזעם שעוד יגאו בעקבותיה

עוד 1,065 מילים ו-1 תגובות

מנדלבליט: ישנה דחיפות לחוקק את חוק הקורונה, כי תקנות החירום יפקעו בקרוב

לדברי היועץ המשפטי לממשלה, התקבלו מאות הערות על הצעת החוק והייעוץ המשפטי החל לדון בהן ● נציבות שירות המדינה אישרה את מינוי פרופסור חזי לוי לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות ● ועד רשות שדות התעופה הפסיק את שביתת הפתע בנמל התעופה בן-גוריון, לאחר שנקבעה פגישה בעניינו בין שרת התחבורה רגב ושר האוצר כ"ץ

עוד 15 עדכונים

ישראלים ששוהים בארה"ב ללא ויזה חוששים לקבל סיוע בקורונה

מהגרים ישראלים בקליפורניה שאיבדו את עבודתם במשבר הקורונה, חוששים לבקש סיוע ממשלתי שעשוי לסכן את זכאותם לגרין קארד ● "אחרי שהחברה שבה אני עובד נסגרה לפרק זמן בלתי ידוע, רעדתי מפחד. אני דואג למצבי הפיננסי, דואג לבריאות, אבל בעיקר לכסף", מספר גיא, שחי בארה"ב עם משפחתו ● אך הוא מסרב לבקש עזרה

עוד 1,139 מילים

למקרה שפיספסת

נוכחות יוניפי"ל בדרום לבנון מגיעה לצומת דרכים

התמונות יוצאות הדופן בהן חיילים לבנונים מכוונים מטולי RPG, בעוד טנק של צה"ל פועל במובלעת מול משגב-עם, וביניהם עומדים חיילי יוניפי"ל – ממחישות בצורה הטובה ביותר את המצב המורכב שקיים בגבולה הצפוני של ישראל. הן גם מדגישות את הצורך "לחשב מסלול מחדש" באשר למדיניות שיש לנקוט בנוגע להתעצמות ארגון חזבאללה בדרום לבנון.

נתחיל מהסוף – התקרית החריגה במובלעת מול קיבוץ משגב-עם הסתיימה מבלי שנורתה ירייה אחת. עובדה זו הינה תולדה ישירה של השת"פ הקרוב של צה"ל עם ארגון יוניפי"ל, ודרכו עם צבא לבנון, באופן שמאפשר לצה"ל לבצע פעילות במקום כה רגיש ללא סכנת התדרדרות.

התקרית החריגה הסתיימה ללא ירייה אחת. תולדה ישירה של השת"פ הקרוב של צה"ל עם יוניפי"ל, ודרכו עם צבא לבנון, באופן שמאפשר לצה"ל לבצע פעילות במקום כה רגיש ללא סכנת התדרדרות

במובן הרחב של הדברים, היכולת של יוניפי"ל להעביר מסרים משני הצדדים משככת מתיחות, מונעת מתיחויות ובולמת את הפיכתם של אירועים טקטיים (כתוצאה מפעילות צה"ל בגבול הצפוני) לאסטרטגיים.

אולם תקרית זו גם ממחישה את הבעייתיות הרבה של נוכחות יוניפי"ל בדרום לבנון. מטול ה-RPG שהוחזק על-ידי אחד מחיילי צל"ב. הנוכחות "הכמעט" גלויה של אנשי חזבאללה באיזור (וכמובן של כתבי תחנת הטלוויזיה של הארגון "אלמנאר", שבאופן "מפתיע" הגיעו למקום במהירות). אלה ממחישים שמעבר לתיאום בין הגורמים השונים, אין באמת לארגון יוניפי"ל את היכולת לכפות את מרותו וליישם הלכה למעשה את המנדט הרחב שניתן לו לאחר מלחמת לבנון.

אירוע זה מצטרף לאירועי משמעותיים יותר בגבול הצפון. גילוי המנהרות ההתקפיות של חזבאללה שנחפרו מתחת לאפם של חיילי יוניפי"ל, רצף התגובות של חזבאללה על אירועים שונים שלטענתו ישראל היתה אחראית עליהם (פגיעה בגדר המערכת, ירי נ"ט, הנחת מטענים), וכמובן בניין הכוח של הארגון בדרום לבנון שנמשך כמעט ללא כל התנגדות – כל אלה ממחישים את אוזלת ידו של ארגון יוניפי"ל בגבול הצפוני.

לקראת דיוני חידוש המנדט של יוניפי"ל, על ישראל לקבל החלטה האם היא מוכנה לקבל הלכה למעשה את המצב בגבול הצפוני (עם כל החסרונות שבכך) ולאפשר את נוכחותו של יוניפי"ל בגבולה הצפוני. זאת מתוך הנחה שארגון זה לא יבלום את בניין הכוח, אבל יאפשר העברת מסרים שאולי תמנע חיכוך עתידי. או שהיא מוכנה לקבל כל זאת, או שהיא מבקשת לשנות את המצב הנוכחי מיסודו.

לקראת דיוני חידוש המנדט של יוניפי"ל, על ישראל להחליט: האם לאפשר נוכחות יוניפי"ל בגבולה הצפוני, בהנחה שלא יבלום את בניין הכוח אך יאפשר העברת מסרים למניעת חיכוך עתידי – או לשנות את המצב מיסודו

חשוב לזכור כי ישראל עתידה לשלם מחיר מדיני יקר אם תחול התדרדרות שתוביל למלחמה בינה או לבין חיזבאללה, בשל נכונותה לקבל את הפעילות המוגבלת של יוניפי"ל בגבול הצפון.

העובדה שיוניפי"ל מאפשר לחזבאללה לפעול באופן עצמאי בגבול הצפון ולא באמת מדווח על כך בדיווחיו השונים למועצת הבטחון (שכן אם הוא יציג את המצב לאשורו הוא יוצג במערומיו) – עתידה להקשות על ישראל לגייס תמיכה בינ"ל לפעילות קשה שלה בגבול הצפון, שתכוון גם כנגד אזרחים (לאור העובדה שחיזבאללה מסתיר ומסתתר מאחורי אזרחיו השיעים בדרום לבנון).

אותה "קהילה בינ"ל" עלולה להסתמך על דיווחי יוניפי"ל ולהאשים את ישראל בהפעלת כוח מיותרת כנגד אזרחים ומוסדות אזרחיים, מבלי שיש עדויות לכך שחיזבאללה מסתתר מאחוריהם (שכן יוניפי"ל לא דיווח על כך).

חשוב לציין כי לקהילה הבינ"ל (בדגש על המדינות החברות במועב"ט ואלו ששולחות את חייליהן ליוניפי"ל) המצב הנוכחי הוא מאוד נוח. הוא גם מאפשר לכאורה לאותן מדינות השפעה על המצב בלבנון, מבלי לשלם את המחיר של פעילות אקטיבית מצד יוניפי"ל מול פעילות חזבאללה בדרום לבנון.

אותן מדינות שמעדיפות את שלומם של חיילי יוניפי"ל מעל לכל אינטרס אחר (וכמובן שלא ניתן להאשימם בכך) לא באמת דוחפות או מבקשות לדחוף את יוניפי"ל לפעילות מסוג זה, והן מבינות היטב את מגבלות הכוח של פעילות יוניפי"ל (מבלי שהן מודות בכך כמובן).

ישראל עתידה לשלם מחיר מדיני יקר אם תחול התדרדרות שתוביל למלחמה בינה או לבין חיזבאללה, בשל נכונותה לקבל את הפעילות המוגבלת של יוניפי"ל בגבול הצפון

ולכן – אם תרצה ישראל להוביל לשינוי של ממש באשר לנוכחות כוח יוניפי"ל ומהלכיו בגבול הצפון, יהיה עליה לבצע מהלכים דרסטיים בזירה המדינית בהקשר. מכיוון שמהלכים אחרים בדמות "הנחיה ליוניפי"ל לממש הלכה למעשה את המנדט שניתן לו בשטח" כבר מוצו, ולכאורה התקבלו החלטות במועצת הבטחון בהקשר (וכמובן שום דבר לא קרה) – רק מהלכים ישראלים משמעותיים יוכלו לשנות את המצב בזירה הצפונית מהיסוד.

בפני ישראל עומדות מספר אופציות:

  • פעילות מדינית לביטול נוכחות יוניפי"ל על כל המשתמע מכך.
  • לחץ לצמצום משמעותי של כמות החיילים המוצבת בלבנון (מעל 10000), מתוך הנחה שצמצום נוכחות זו יסייע לישראל בחשיפת הפעילות השלילית של חזבאללה (במובן הזה שיהיה ברור שיוניפי"ל לא באמת מפקח על המתרחש בגבול), והפיכת יוניפיל למכשיר תיאום בלבד.
  • במקביל לכלל האופציות – הגברת המסרים בדבר מלחמה קרבה עם חזבאללה אם יוניפי"ל לא ישנה את מדיניותו. זאת כדי להפעיל לחץ על מועצת הבטחון לשנות את מתווה הפעילות של יוניפי"ל, או לכל הפחות לתת לישראל גיבוי כלשהו לפעילות בגבולה הצפוני אם תחול התדרדרות בינה לבין חזבאללה. זו מדיניות מסוכנת, מתוך הבנה שמסרים אלו עלולים להיות כ"נבואה המגשימה את עצמה" ואלו עתידים להלחיץ מאוד את מדינת לבנון וארגון חזבאללה.

בוודאי שלכל אחת מהאופציות הללו ישנן השלכות משמעותיות. אבל, כאמור, גם המשך המצב הנוכחי גורם לישראל לשלם מחירים משמעותיים (לאור סכנת ההסלמה בזירה הצפונית).

אמנם על רקע עליית המתח בין ישראל והארגון, ולאור החשש המוחשי להתדרדרות, עשויה ישראל לאבד מכשיר שיכול לסייע לה לתחם את המתיחות בינה ובין חזבאללה בעת מתיחות, אך מנגד אותו "מכשיר" עלול להוות מכשול של ממש אם תהיה התדרדרות מהירה בזירה הצפונית. מאיום בפגיעה לא מכוונת בחיילי יוניפי"ל ועד מניעת פעילות צה"ל באזורים מסוימים בשל נוכחות הארגון, בוודאי בשלבים הראשונים של המערכה העתידית.

בצורה פרדוקסלית, דווקא היעדרותו של גורם בינ"ל בדרום לבנון יכולה לאפשר לישראל לקבל גיבוי בינ"ל לפעילות אפשרית מול חזבאללה, אותו גיבוי שהיא תתקשה לקבל כל עוד חיילי יוניפי"ל מוצבים באיזור זה.

בצורה פרדוקסלית, דווקא היעדרותו של גורם בינ"ל בדרום לבנון יכולה לאפשר לישראל לקבל גיבוי בינ"ל לפעילות אפשרית מול חזבאללה, אותו גיבוי שהיא תתקשה לקבל כל עוד חיילי יוניפי"ל מוצבים באיזור זה

מה שלא ישתנה – איזור דרום לבנון הוא "אסם התבואה" של חזבאללה מבחינת אמל"ח ונוכחות פעילים של הארגון. לא יוניפי"ל ולא צל"ב (שיותר משתף פעולה עם חזבאללה מאשר מונע פעולה) יכולים להוות מכשול של ממש להמשך בניין הכוח של הארגון. הגיע זמן ההחלטה.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 957 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

"נתניהו מנתק את ארץ ישראל מהיהודים"

ראיון הקרע במחנה הימין סביב החלת הריבונות רק הולך ומחמיר ● בראיון לזמן ישראל, אומר עירא רפפורט, מי שהיה חבר במחתרת היהודית: "צריך להילחם בזה בצורה חריפה מאד" ● כמו רבים מחבריו ביו"ש, הוא תוקף בחריפות את טראמפ ונתניהו ● "כשאתה מוסר את ארץ ישראל לאויבים, זה החטא הגדול ביותר. אבל כשאתה גם מנתק את היישובים - זה עוון לא פחות גדול" ● אבל, הוא מרגיע, זה לא יזלוג לאלימות: "מה שהיה טוב בזמנו, לא נכון להיום"

עוד 987 מילים

פטר אקשטיין קובקס הגן על מיעוטים ברומניה במשך עשרות שנים ● וגם הוביל את מאבק הלהט"ב שם ● למרות שאביו היה יהודי, הוא מעולם לא שקל לעלות לארץ ● האם המורשת הליברלית שלו תשרוד שלו את גל הלאומנות באזור, שאותו מוביל השכן מהונגריה, ויקטור אורבן? ● ראיון

עוד 1,244 מילים

ציוץ אחד יכול לעצור את הדהירה לסיפוח חד-צדדי

פרשנות לפני כארבעה חודשים הציג נשיא ארה"ב את תוכנית המאה - "משלום לשגשוג: חזון לשיפור חייהם של הפלסטינים והישראלים" ● משפט אחד שאמר טראמפ בנאומו באותו יום, אשר עומד בניגוד גמור לתוכנית הכתובה והמושקעת, איפשר לנתניהו לחתור תחת התוכנית ולהפוך אותה למסך עשן עבור פעולת הונאה חד-צדדית - שתפגע קשות במרקם היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ● האם טראמפ יתערב לפני שיהיה מאוחר מדי?

עוד 3,152 מילים

רוב הישראלים ציפו מבג"ץ לפסול את נתניהו

סקר מדד השלום מעלה כי רק 35% מהישראלים תומכים בפסיקת בג"ץ שאיפשרה לנתניהו לכהן כראש ממשלה, לעומת 51.5% שציפו מבג"ץ לפסול אותו ● לתמיכה הרחבה באקטיביזם שיפוטי במקרה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים שותפים מצביעי ימין רבים ● קמפיין הליכוד להחרבת שלטון החוק פוגע אנושות גם בבני גנץ, העלול להיפלט מהפוליטיקה מוקדם מהצפוי ● פרשנות

עוד 854 מילים ו-1 תגובות

פייק ניוז תוצרת יולי אדלשטיין: הכריז על מהפכה שהתרחשה כבר

הביקורת על מיעוט בדיקות הקורונה, גרמה לשר הבריאות להכריז כי יאפשר גם לאנשים ללא סימפטומים להיבדק ● אבל בדיקת זמן ישראל מגלה: בדיקות כאלה נערכו כבר לפני ההכרזה ● אפידמיולוג בכיר: "אדלשטיין רק התאים את ההודעות הרשמיות למדיניות במציאות"

עוד 851 מילים

איימן עודה: "ההפגנה תתקיים על אפם וחמתם של ממשלת הימין והמשטרה"

אריה דרעי תועד נוסע באין כניסה בדרכו לראיון בבני ברק ● פטין מולא על ההדבקות של ח"כ אבו שחאדה: פיגוע של המשותפת בכנסת ● משרד רה"מ מסיים התקשרות עם חברת ניקיון בצל חשד לתצהיר שקרי של עובדות במעון ● ליברמן: "לא יהיה סיפוח, נתניהו בדרך למדינה פלסטינית" ● רגב ואדלשטיין הודיעו: הרכבות יחזרו לפעול ביום שני הקרוב

עוד 61 עדכונים

תביעת פעילי כחול-לבן נגד גנץ נוגעת ללב אך חסרת סיכוי

446 פעילים ומתנדבים של כחול-לבן הגישו אתמול תביעה אזרחית נגד יו"ר המפלגה בני גנץ, בטענה כי החלטתו לחבור אל בנימין נתניהו, בניגוד להבטחתו במהלך הבחירות, מהווה הפרת חוזה עמם ● אולם, ככל שקל לחוש בכאבם האותנטי של התובעים, כך גם קל להפריך את הקונסטרוקציה המשפטית שעליה העמידו את תביעתם ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אכן הגיע הזמן להתקדם אך בפעם הבאה יש לדרוש מהמועמדים להגיש כתב התחייבות מחייב למצביעו שקיים הבטחותיו העקרוניות . יש לעגן את הצבעתם של האזרחים בהתאם להתחייבות המועמדים. ניתוק מוחלט של הח... המשך קריאה

אכן הגיע הזמן להתקדם אך בפעם הבאה יש לדרוש מהמועמדים להגיש כתב התחייבות מחייב למצביעו שקיים הבטחותיו העקרוניות . יש לעגן את הצבעתם של האזרחים בהתאם להתחייבות המועמדים. ניתוק מוחלט של החלטתו של מועמד לאחר בחירתו מאפשרת את בגידתו שוב ושוב ומציבה את קו השבר בשיטה הדמוקרטית הנהוגה .

עוד 886 מילים ו-1 תגובות

נ' עברה בדיקת קורונה ונשלחה לבידוד ביתי עד לקבלת התוצאות, אבל לא היה לה בית מתאים להתבודד בו ● כשפנתה לקופת החולים עם הבעיה, היא הופנתה למשרד הבריאות, שהפנה אותה לעירייה, משם הופנתה לפיקוד העורף וחוזר חלילה ● לבסוף היא נאלצה לשכור דירה זמנית על חשבונה - ולא בפעם הראשונה ● בפיקוד העורף אומרים בתגובה שהמלוניות עדיין פעילות, אך הם לא אחראים לשיכון המבודדים

עוד 627 מילים

הזהב השחור של ד"ר זיו

פרק 9כמעט בלתי נמנע שעיתונאי מתל אביב יגיע להתנחלות בגדה המערבית עם סטיגמות בתא המטען, ולכן זה תמיד משמח כשהסטיגמות האלה חוטפות כאפה ● אמיר בן-דוד פוגש במסעו דוקטור למדעי המוח ומנסה לדבר איתו על הסיפוח, על פוליטיקה ועל יחסי המתנחלים והפלסטינים ● את ד"ר נדב זיו הרבה יותר מעניין לדבר על תשוקתו הגדולה: ייצור ביו-פחם ● בסוף הם התפשרו - ויצא ראיון מעניין במיוחד

עוד 2,087 מילים

"גם אם נוכל לעזור לאישה אחת בלבד, זה שווה את המאמץ"

כל אישה שמגיעה לבית מרקחת בספרד ואומרת את מילות הקוד "מסכה 19", מאותתת בכך על מצוקה ● בתגובה, הרוקח ממלא טופס מיוחד ומעביר אותו בדיסקרטיות לרשויות ● היוזמה הספרדית כבר אומצה בצרפת ובהולנד, ונתונים ראשוניים מעידים על תרומתה למאבק באלימות במשפחה ● למה בישראל היוזמה הזו נדחתה, ומדוע רשויות הרווחה מסתייגות מקמפיינים ברוח דומה ברשתות החברתיות?

עוד 1,977 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה