אני פריקית של משחקי קופסא, מאז ומתמיד. בתור ילדה שיחקנו המון כמשפחה. אבי נפטר בגיל צעיר מאד והותיר את אמא שלי עם חמישה ילדים קטנים. בימי חול בילינו שעות בחוץ, אבל בשבתות בצהריים היינו כולנו בבית. המצב הכלכלי לא היה מזהיר, קיבלנו משחקים משומשים מקרובי משפחה, ובילינו שעות במשחק זכרון, רביעיות, מונופול ושבץ נא. וכשהפציע הרמי לחיינו השתדרגנו למחלקה ראשונה והרגשנו על גג העולם.

אמא שלי שיחקה איתנו המון. אני בטוחה שאינספור שעות של משחק ביחד עזרו לנו להישאר שפויים, להישאר ילדים שמחים. השעות האלו היו שעות של האחזות בנורמליות, בשמחה, בתחרותיות, בסקרנות, בתקווה לתור הבא שיביא איתו את ההצלחה והניצחון, במשחק שמתפרק ומתחיל מחדש, שעות של הפוגה מעולם שחור גדול נפער בו.

אמא שיחקה איתנו המון. אינספור שעות משחק עזרו לנו להישאר שפויים ושמחים. אלו היו שעות האחזות בנורמליות, בשמחה, בתחרותיות, במשחק שמתפרק ומתחיל מחדש, הפוגה מעולם שנפער בו חור גדול

בשבועות האלה אני מוצאת את עצמי חוזרת לדנ"א המשפחתי שלי של התמודדות עם משבר. אני ממליצה למטופלים לשחק הרבה, משאילה משחקים, נהנית לשחק קאטן במשך שעות, ומצטערת כששבת יוצאת והמשחק נקטע כי המתבגר טס להתחבר לנייד.

סביבי אני רואה איך כולם חוזרים לדפוסי התמודדות שטבועים עמוק בדנ"א המשפחתי: התחברות ליצירתיות ולעשייה, או התמסרות לכאב, חרדתיות או אדישות. אופטימיות או  פאסימית, צייתנות לנהלים או חוסר אמון בממסד. כל אלה טבועים עמוק במטען הגנטי המשפחתי מדורי דורות.

אבל אני גם רואה איך בחסות הכאוס נוצרת אפשרות לשינוי, איך מטופלים שתקועים כבר שנים בהבניות מקובעות מצליחים להחלץ ולמצוא בתוכם פתרונות אחרים. כמו למשל מטופלת שנמנעת במשך שנים מלצאת לדייטים מתוך חרדה מוכנה פתאום להצטרף למיזם של וידיאודייט, או מטופל שסרב לתרגל מדיטציה מעז לנסות ומגלה עולם חדש. האם זה המשבר שמנער את כל התבניות המוכרות? המצוקה שגורמת לנו להאחז בכל גלגל הצלה שנזרק לעברנו או ההאטה והשקט של העולם שמאפשרת לנו להתחבר למשאבים וכוחות על שרדומים בתוכנו בימים כתיקונם.

במקביל למשחקים היו אצלנו בבית הרבה מאוד מריבות וקנאות, צעקות, בדידות ודמעות, אבל כשהם נמזגו לתוך מעגל של משחק – משא הכאב הוקל ונפתח לנו שער לילדות שמחה ולחיבור עמוק ומשמעותי בין כולנו.

אני רואה איך בחסות הכאוס נוצרת אפשרות לשינוי. מטופלים שתקועים שנים בהבניות מקובעות נחלצים ומוצאים בתוכם פתרונות אחרים. כמו מטופלת שנמנעת שנים מדייטים מתוך חרדה מוכנה להצטרף למיזם וידיאודייט

הקורונה שאבה אותנו לתהליך גמילה מזורז וכואב, הקריזים קשים מאד וכך גם הקריזות. בתהליך הגמילה הזה מותר לנו לגלות רכות וחמלה כלפי עצמנו, להעריך את עצמנו על מה שכן עשינו ולא להצליף בעצמנו על הטעויות והכשלונות. זמן משחק היא דרך מצויינת להתרענן, למלא את הנשמה ולחבר את עצמנו לרגעים טובים שהיו לנו בשחר ילדותנו.

המלצות למשחקים:

• לקטנטנים בגילאי 4 וצפונה- סוויצ'.
• So Do You.
• ו-לינק לא מאכזבים אף פעם, מעמיקים את ההכרות גם עם אלה שאת מכירה כל חייך.
• שם קוד – מחדד חשיבה.
• מאצ' מדנס – לא ברור לי מה כל כך כיף בו אבל אפשר לשחק בו גם לבד וגם עם עוד 3 בלי להרגיש שהזמן עובר.
• שרלוק – משחק זיכרון מורכב וכייפי. במקום לשחק במשחק המקורי אפשר ללמוד ביוטיוב איך לשחק ולהכין כרטיסים עם מושגים שקשורים לחבורה המשחקת. לכתוב מושגים על פתקים לוקח כעשר דקות.

ונסיים בתפילה המקראית, לראות במהרה זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים, ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.