טיימס סקוור בלב מנהטן כמעט ריק מאדם. 23 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mark Lennihan)

הכתובת הייתה על העיר

האסון של ניו יורק

"לנו זה לא יקרה", כך חשבו במשך שבועות ארוכים וקריטיים רבים מתושבי ניו יורק, כששמעו את טראמפ מדבר על מחלה סינית מסתורית ושולית, אשר כמעט ואינה נוגעת לחייהם ● וכך, הם המשיכו לנסוע ברכבת התחתית, לבלות במסעדות ובברים, ולהיפגש עם עמיתים, חברים ובני משפחה מסביב לשעון ● כשהבינו את גודל השעה, בעזרת המושל הכריזמטי של מדינת ניו יורק, זה כבר היה מאוחר מדי עבור רבים ● אלון הדר, בניו יורק, מביא את סיפורה של העיר שנרדמה בשמירה

1

מרץ, שבוע ראשון. קו הרכבת המחבר את ברוקלין ללב מנהטן הוא אחד העמוסים ביותר בעיר, ואחראי לפריחתן של שכונות כמו וויליאמסבורג. 10 דקות נסיעה בסאבווי, צינור החמצן של העיר (ובדיעבד צינור המוות), ואתה בשוק האיכרים של יוניון סקוור.

הו, עונת הגזרים הצבעונים. נסיעה שגרתית, בעמידה כמובן, לצד עשרות היפסטרים מטופחים, תיירים מכל העולם וסטודנטים בחופשה – עברה בקריאת מודעות פרסומת לליין מקומי של מחבתות סגסוגת אפנתיות.

רק ביציאה נפל האסימון. הרכבת הייתה מלאה באנשים, כולנו עמדנו צפופים, שמענו את הנשימות אחד של השני, ובכל סיבוב של הרככת פגשנו יד זרה על מעט נקודות האחיזה. בחזרה הביתה התקבלה ההחלטה לא לנסוע יותר בתחתית, ולהשתמש בשירותים של אפליקציית ההסעות השיתופיות "ליפט".

מסכות בודדות, רחובות הומים: ניו יורק סיטי, 3 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)
מסכות בודדות, רחובות הומים: ניו יורק סיטי, 3 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

אלו היו ימים שבהם הנתונים מסין היו מדאיגים, אבל דונלד טראמפ דיבר על היסטריה מוגזמת אשר נועדה לשרת את הדמוקרטים, שהיו אז בשיא המירוץ בין ברני סנדרס לג׳ו ביידן. ביידן התחיל אז לצבור פור מפתיע על יריבו.

הניו יורקרים לא מאמינים למילה שיוצאת לנשיא מהפה, אבל מצד שני אף אחד אחר לא עלה עבורם למגדל וצלצל בפעמוני האזהרה. ובכלל, יש גורם סמכות עבור הדור הזה? למדנו לנהל את עצמנו, לעצב וללטש את הזהות שלנו בעזרת הרשתות החברתיות, להציף את הגוף שלנו ב"סופר-פוד" (ואז ללכת למסעדה ולזלול המבורגר וטוגנים), לחזק את הכושר בשעות ג'ים רבות (במקום לעצב איזה עמוד שדרה הכרחי של מקבל החלטות בוגר בעידן כאוטי) ובעיקר להילחם לבד את המלחמה של עצמנו. אנחנו חסיני אש.

בשבועיים הבאים ימשיכו הצעירים לנסוע ברכבות ולמלא את הפארקים, במיוחד בסופי השבוע שטופי השמש. זו מחלה שפוגעת בעיקר בזקנים, דיווחה התקשורת וסיממה את מנורות האזהרה הפרטיות. העיקר שיש סלק אורגני בדוכן.

חומרי החיטוי מתחילים לאזול: ניו יורק סיטי, 3 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)
חומרי החיטוי מתחילים לאזול: ניו יורק סיטי, 3 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

בתחילת החודש עוד ישבנו במסעדה סינית שכונתית בוויליאמבסורג. שנאת האסייתים ("הנגיף הסיני"), ברוך השם, לא חדרה לפה. הסתמסתי עם כמה אורחים שהוזמנו לביתנו לשבוע הבא. "אם לא נחלה בשפעת", הוסיף אחד מהם הסתייגות קלה.

"טפו טפו טפו", עניתי בלי לחשוב, מבוכה שנועדה להדחיק חשש עמום. "בגלל זה התחלתי לכבוש לימונים", הוספתי. "תאמין לי", ענה. שתקתי. אחר כך ביקשתי חשבון. על השולחן נותרה חצי קערה עם קלמרי מטוגן בקמח תירס ששחה ברוטב דביק ומתוק.

בתחילת החודש עוד ישבנו במסעדה סינית שכונתית בוויליאמבסורג. שנאת האסייתים ("הנגיף הסיני"), ברוך השם, לא חדרה לפה. הסתמסתי עם כמה אורחים שהוזמנו לביתנו לשבוע הבא. "אם לא נחלה בשפעת", ענו לי

הבובות האנושיות בטיימס סקוור מחפשות תיירים: ניו יורק סיטי, 12 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Kathy Willens)
הבובות האנושיות בטיימס סקוור מחפשות תיירים: ניו יורק סיטי, 12 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Kathy Willens)

2

מרץ, שבוע שני. דקה מהבית הבית החדש אליו עברנו בשבוע השלישי של פברואר, הממוקם בחלק הדרום-מערבי של וויליאמסבורג, מתחיל המתחם הגדול של חסידות סאטמר.

שלטים ביידיש תלויים על עמודי התאורה, בתים צפופים עם חצרות משותפות, אוטובוסים צהובים דקים וארוכים של תלמודי התורה. בעיני הם היו סימן של שפיות בשכונה היאפית המוגזמת הכה בטוחה בעצמה, בה יש קיום גם לחנות אקולוגית שמוכרות צנצנות ריבה ריקות ב-8 דולר, לפני מס.

התקשורת מתפעלת מחיטוי של סניף בנק מקומי: ניו יורק סיטי, 11 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)
התקשורת מתפעלת מחיטוי של סניף בנק מקומי: ניו יורק סיטי, 11 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

משהו השתנה בפורים. לאורך כל הלילה נשמעה, גם מבעד הזכוכית בקומה התשיעית, מוזיקה חסידית נלהבת שהלכה והתעצמה למחרת.

מזג האוויר הנפלא שכה לא צפוי למרץ, תרם לתחושות האופוריה ברחובות. כאילו נקלעת למסיבת טראנס גדולה שמאיימת לבלוע אותך בעוצמתה ובזרותה. טנקי המצוות של חב"ד המשיכו לדהור, וכמעט להאפיל על הרכבות שחצו את גשר וויליאמסבורג.

למחרת הגיע החשמלאי החרדי החביב לבית לסיים את העבודה שהתחיל לפני כמה ימים (בבתים רבים בניו יורק אין תאורת תקרה בחדרים ובסלון).

שאלתי אותו מה קרה בפורים. גם במהלך שנות עבודתי ככתב לענייני חרדים לא נתקלתי בסוג כזה של אנרגיה דתית חסרת מעצורים. "שום דבר מיוחד", הוא אמר. "פורים".

המשמר הלאומי מחלק מזון לאזרחים שחופש התנועה שלהם הוגבל: ניו יורק סיטי, 12 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)
המשמר הלאומי מחלק מזון לאזרחים שתנועתם הוגבלה: ניו יורק, 12 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

בדיעבד, חגיגות פורים מסומנות כאחד המוקדים הגדולים להתפרצות בקהילות החרדיות בניו יורק. וויליאמבסורג, קראון הייטס (דרישת השלום של השכונה, בה ריכוז גדול של חסידי חב"ד, נחתה כעבור שבועיים בבן גוריון עם עשרות אברכים שאובחנו כחולים. בסטטיסטיקה של ניו יורק הם בכלל לא רשומים).

משהו השתנה בפורים. לאורך כל הלילה נשמעה, גם מבעד הזכוכית בקומה 9, מוזיקה חסידית נלהבת, שהלכה והתעצמה. גם במהלך שנות עבודתי ככתב לענייני חרדים לא נתקלתי בסוג כזה של אנרגיה דתית חסרת מעצורים

הימים לאחר החג היו מהקשים שידעה הקהילה. אופה המצות של הרבי הלך לעולמו לאחר שנדבק בנגיף, כמוהו גם בעל חנות צעצועים ידועה. "שריפה בוערת עכשיו בקהילה שלנו רח"ל", הוציאו רבני קראון הייטס הודעת חירום, ואסרו על בני 65 ומעלה להגיע לבתי הכנסת. בוויליאמסבורג, תפילות השבת עברו למגרשי החניה שהחסידים שומרים בהם מרחק. יש שבחרו להתפלל על הגג.

אוהדי הספורט ממשיכים להתקהל ביציעים: ניו ג'רזי, 11 במרץ 2020 (צילום: AP Foto/Adam Hunger)
אוהדי הספורט ממשיכים להתקהל ביציעים: ניו ג'רזי, 11 במרץ 2020 (צילום: AP Foto/Adam Hunger)

3

מרץ, שבוע שלישי. המסרים הסותרים של הנשיא כבר הצטברו בזה אחר זה, ועדיין אין היגיון בשיגעון (10.2: "עד אפריל זה יגמר. כשהטמפרטורות יעלו". 27.2: "זה הולך יום אחד, כמו נס, להיעלם". 6.3: "כל מי שצריך בדיקה – ייבדק. יש להם את הבדיקות והבדיקות נפלאות"). לפי טראמפ, מה שעומד בראש סדר העדיפות במשבר הוא יציבות הכלכלה האמריקאית, וכמובן וול סטריט, שנמצאת בימים האלו במניה-דיפרסיה (למה אף אחד לא סוגר את המסחר עד הודעה חדשה, שואלים אזרחים רבים).

על הרקע הזה מתגלה המבוגר האחראי – מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו.

אם אפשר לשים את הנ.צ. שסימן לאזרחים שמשהו רע קורה פה, זו ההנחיה שנתן המושל בצהרי ראשון, כי החל משמונה בערב המסעדות והברים ייסגרו עד תום המשבר. בעיר שמסעדות הן ברמוטר קיומי, זו הייתה צפירה עולה ויורדת בלופ אינסופי. בשש בערב ירדנו לומר שלום לבר מעבר לרחוב, שאימצנו בחודש הראשון לשהותנו בשכונה. "סגרנו כבר מהצהרים", עדכנה השפית התפעולית.

המושל קואומו לוקח פיקוד: מסיבת עיתונאים בניו יורק, 13 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Minchillo)
המושל קואומו לוקח פיקוד: מסיבת עיתונאים בניו יורק, 13 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Minchillo)

המסר של קואומו נקלט, ורוב המסעדות, הברים ובתי הקפה סגרו את הדלתות. חלקם הודיעו שיעבדו במתכונת טייק אווי. כעבור כמה ימים כבר ידווחו העיתונים כי השליחים שהמשיכו לעבוד כרגיל, והגיעו מידי יום מהשכונות המרוחקות בקווינס בסאבווי, עומדים בתור עם מסכות מחוץ לבית החולים Elmhurst ברובע, לאחר שגילו סימפטומים של המחלה. חלקם, שאינם בעלי ביטוח רפואי, הגיעו מאוחר מדי.

המונולוגים שיתפרסמו בימים הבאים מבית החולים, כמו גם ממרכזים רפואיים אחרים, מצמררים. אחיות ורופאים שמספרים בשידור חי בטלוויזיה על מחלקות שלמות aהוסבו לקליטת חולי הקוביד-19, ועל החשש – שהופך לממשי מרגע לרגע – שמלאי מכונות ההנשמה בעיר אינו מספיק.

באותו היום הבניין שלנו התרוקן. בני המזל נסעו לבתי הנופש שלהם בהאמפטונס או באפ-סטייט ניו יורק. מעטים נותרו בשכונה.

ליגת ה-NBA, עוד סמל אמריקאי, הושבתה (ובכך סללה את הדרך לביטול או דחיית אירועי ספורט נוספים בארה"ב ובעולם – ובראשם האולימפיאדה).

בימים הבאים קואומו לא עצר. מדי יום כינס מסיבת עיתונאים, זרק נתונים מפחידים על עקומות המוות וההדבקה, זעק לעזרה, נתן הנחיות חדשות כמו סגירת בתי הספר ואיסור התקהלות, ובעיקר התעמת עם הנשיא טראמפ.

ההאשמות הוציאו את טראמפ מדעתו. המושל, בעיניו, הוריד את השאלטר על העיר. אבל הקמפיין של קואומו השפיע על מקבלי ההחלטות: הקומפורט, ספינת בית החולים של חיל הים האמריקאי, בדרכה לנהר ההדסון; בעיר מתחילים לבנות בתי חולי זמניים – אחד מהם במרכז הכנסים ג׳אביטס במנהטן, שני בקווינס, במרכז הטניס של ה-US Open.

וגם הספר התקשר והודיע כי התור למחר מבוטל.

הכחשה בפעולה: ספורטאים חובבים מתקהלים בניו יורק סיטי, 18 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)
הכחשה בפעולה: ספורטאים חובבים מתקהלים בניו יורק סיטי, 18 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

בתחילת השבוע, קואומו רתח מזעם על הדור הצעיר: הם מרגישים מחוסנים מהנגיף, ומנצלים כל יום שמשי להתגודד בפארקים. בפרוספקט פארק בברוקלין, מאות משתזפים בשלווה לא מובנת. רק לאמת אזימוט: מעבר לכביש ניצבת שכונת קראון הייטס.

לקואומו אין סבלנות. הוא מורה למי שלא עובד בעבודה נחוצה להישאר בבית. הפער בין ההנחיות של הממשלה למקומיות יוצר תחושה של שתי אמריקות. "הוא רוצה להרוג את כל הניו יורקרים", מסמנים הדמוקרטים ברשתות החברתיות את טראמפ.

לקואומו אין סבלנות. הוא מורה למי שלא עובד בעבודה נחוצה להישאר בבית. הפער בין ההנחיות של הממשלה למקומיות יוצר תחושה של שתי אמריקות. "טראמפ רוצה להרוג את כל הניו יורקרים", כותבים ברשתות החברתיות

התקשורת, מצידה, מסמנת את ניו יורק כפצצה אפידמית מתקתקת. אבל אתה יודע שהנצרה כבר השתחררה.

שוק הצריכה מגיב מיד. אין אלכוג'ל בסופרים, קניית נייר טואלט מוגבלת לגליל אחד, ולכו תשיגו שקית של שעועית יבשה. אפילו כדור הפלא הפופולרי למערכת החיסונית, הסמבוק השחור, אזל. "הול פוד מרקט", הרשת הקמעונית שנרכשה על ידי אמזון והפכה לאחד הסמלים הגדולים של הצרכנות "הנכונה", מודיעה כי ההזמנות יגיעו ביומיים איחור. גם חברות אחרות מודיעות כי סל החיים השבועי לצרכנים יתעכב.

בזמן שאתה עורך מחקר רשתי האם צריך לחטא קרטון מהסופר, קופצת לך פרסומות של חברת האופנה הנחשקת Rag & Bone. קולקציית האביב ב-25% הנחה. בימים נטולי קרונה, חולצת שרוולים מונוכרומטית שלהם מתומחרת ב-220 דולר צפונה. הנראות הצרכנית הבוטה, אולי אחד המאפיינים הכי גדולים של העיר הזו, משדרות המותגים, דרך החנויות המעוצבות בסוהו, ועד בוטיקי הצעירים בברוקלין, התפוגגה ומתכנסת לרשת. סקסי כמו קניות מעלי אקספרס.

אבל זה משחק ילדים: אמריקה משלמת מחיר יקר על תרבות הקניונים. תמונות שצולמו באמצע מרץ בקניון הגדול של רובע הקווינס, הראו תנועה עצומה של קונים. צלחת פטרי גדולה, בדיוק כמו קווי הסאבווי המרכזיים ברבעים.

חרדים מתפללים בניו יורק בתקופת הקורונה, בהתאם להנחיות שמירת המרחק. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: AP Photo/Mark Lennihan)
חרדים מתפללים בניו יורק בתקופת הקורונה, בהתאם להנחיות שמירת המרחק (צילום: AP Photo/Mark Lennihan)

כל אדם, עסק, בניין, מוסד – בונה רגולציה עצמאית להתמודדות עם המגפה. המעדנייה Marlow & Daughter שמעבר לכביש, מעמידה בקבוק של נוזל ממית קורונה בפתח החנות, ומגבילה את מספר הנכנסים לשלושה. היא גם מסמנת בסרט דביק על המדרגה את המרחק עליו אנשים צריכים לשמור זה מזה.

התור הקטן בונה קהילתיות שכמעט נעלמה מהשכונה. רוב הממתינים לובשים כפפות גומי מניטריט (לאטקס מאובק מזיק לעור הידיים) וחובשים מסיכה רפואית שמי יודע איך השיגו אותה. הסלולרי נותר בכיס. בפנים, מחיצות פלסטיק שקופות מפרידות בין הקצב והקופאי לקונים.

הנעימות הרגעית נמחקת כאשר בחור במכנסים קצרים וזרחניים רץ מולך. אתה מנסה לעבור לצד השני של הכביש, אבל מכונית חוצה את הדרך. הוא נוטף זיעה. עכשיו גם אתה. בעיניך הוא קמיקז קורונה. לא אכפת לו המגע עם האנשים המבוגרים, לא האחריות הציבורית. רק הוא והרגליים הארורות שלו. הוא לא פולש למרחב שלך, הוא פולש לגוף. אתה שונא אותו.

הנעימות הרגעית נמחקת כאשר בחור במכנסים קצרים וזרחניים רץ מולך. אתה מנסה לעבור לצד השני של הכביש, אבל מכונית חוצה את הדרך. הוא נוטף זיעה. עכשיו גם אתה. בעיניך הוא קמיקז קורונה

מיום ליום מספר הרצים והרצות הצעירים ברחובות רק עולה, מתחרה למספרי המוות ולגרפים האדומים מהעיר ומהעולם. גם צעירים שמעולם לא רצו ברחובות, עולים על חליפות ריצה זרחניות. קשה לתאר את ההרגשה שאחד או אחת הרצים מגיחים מאחור, ולפתע אתה שומע אותם ממרחק אפס מתנשפים. אף אחד מהם לא חובש מסכה.

4

מרץ, שבוע רביעי. מועקה. ואתה מאמץ הרגלי הליכה מעוותים – רחוק מהפארק, בשבילים צדדיים. עם מרחק גדול בין אחד לשני. אבל גם הליכה יומית קצרה כמתכון לשפיות ולהצטיידות קמחים לאפיית לחמי מחמצת (כי זה מה שמרגיע אותך עכשיו, אפיה) הפכה פרומו לסרט אימה.

רגע לפני שהגענו לשוק, בת הזוג איבדה שיווי משקל, נפלה על המדרכה וצעקה מכאב. במשך דקות ארוכות לא זזה. אנשי השכונה – במיוחד המבוגרים שבהם – שהתקרבו, גרמו לחשש נוסף. "אנחנו מסתדרים, תודה", ניסיתי להרחיק את הסקרנים שהתחילו לספר על מעללי המדרכה המרוטשת שהפילה רבים וטובים. "תצלמו תצלמו", הם בשלהם. "שיהיה לכם מה לתבוע את הביטוח".

שמיים לא פתוחים: שדה התעופה לה-גווארדיה, ניו יורק סיטי, 21 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)
שמיים לא פתוחים: שדה התעופה לה-גווארדיה, ניו יורק סיטי, 21 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)

הזמנו מונית, הפעם ללא שיתוף, ובדרך התלבטנו אם לנסוע הביתה או לחדר מיון. הדיווחים שזרמו מבתי החולים הבעיתו אותנו. לאחר כמה שעות של כאבים בלתי נתפסים בבית, נמצאה מרפאה חירום שכונתית קטנה. בדרך כמעט שהתפתינו לומר לנהג לנסוע לבית החולים.

גם היום אני מסוגל לשחזר כל רגע מהשהות בחדר הרנטגן. לא מסיר עיניים מהצילומים הראשונים שעלו על המסך, רץ עם טכנאי הרנטגן להחזיק את בת הזוג שכמעט איבדה את ההכרה בצילום החזה, האחות שרצה להביא בקבוק של משקה איזוטוני בטעם לימון. הרופא התורן, בחורצ׳יק צעיר ומזוקן, נקרא לחדר ועצר את הצילומים. הוא פענח את התוצאה ושלל שבר ברגל או בצלעות. המסיכה של בת הזוג נפלה על הרצפה.

שטח צבאי: המשמר הלאומי נערך להגיש סיוע רפואי לאזרחים, ניו יורק, 23 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Minchillo)
שטח צבאי: המשמר הלאומי נערך להגיש סיוע לאזרחים, ניו יורק, 23 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/John Minchillo)

5

אפריל, שבוע ראשון. לאורך כל הלילה צפירות האמבולנסים לא הפסיקו. זה הפסקול העכשווי של ניו יורק. אתה מתפלל שאימוני החליל האין-סופיים של בן השכן ימסכו את הצפירות.

ואלה התמונות של תחילת אפריל ברחובות ניו יורק: שורה של משאיות קירור לבנות (לגופות) חונות ליד בית החולים במרכז מנהטן; נדנדות יתומות בגני השעשועים של הווסט וילג׳; אוהלים שמוסבים לחדרי חולים בסנטרל פראק; התחנה במרכז הסחר העולמי (WTC) שהוקמה כסמל להשתקמות העיר לאחר אסון התאומים – ורק בחג המולד האחרון הייתה מרכז של עשרות דוכני מותרות משמני זית בבקבוקים דקים ויקרים, ליין ייחודי של בשמי בוטיק וגלידה מחלב אורגני במחיר מופקע – כמעט נטושה; בבניין ממול, זוג משתזף על גג גדול ורעוע; סנאי מתקדם בלי חשש על המדרכה.

מה כבר ביקשנו? להוציא את הכלב: ניו יורק סיטי, 5 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Kathy Willens)
מה כבר ביקשנו? להוציא את הכלב: ניו יורק סיטי, 5 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Kathy Willens)

6

אפריל, רגע לפני פסח. קשה לעקוב אחרי כל דברי הנשיא. לפני רגע טראמפ הבטיח במסיבת עיתונאים בשידור חי כי כבר יש פתרון תרופתי למחלה, שמבוסס על כדור נגד מלריה בתוספת ויטמינים (ובתגובה נדירה ד"ר אנתוני פאוצ׳י, מנהל המוסד הלאומי לאלרגיות ומחלות זיהומיות, שבר את המילה שלו וכינה את נוסחת הקסם איזוטרית).

אבל שבוע לאחר שהנשיא התריע כי אסור שהנזקים (לכלכלה) יהיו גדולים יותר מהדבר עצמו – הוא בישר לאומה כי הצפי הוא ל-300,000 מתים.

למחרת אמר: צפויים לנו "שבועיים מאוד מאוד כואבים" ו"הגרוע מכל עוד צפוי לנו". אי אפשר להסביר את המפנה בכלים הלוגיים העומדים לרשותנו.

שבוע לאחר שהתריע כי אסור שהנזקים (לכלכלה) יהיו גדולים יותר מהדבר עצמו – הנשיא בישר לאומה כי הצפי הוא ל-300,000 מתים. למחרת אמר: צפויים לנו "שבועיים מאוד מאוד כואבים" ו"הגרוע מכל עוד צפוי לנו"

אולי היו אלו סקרי דעת הקהל שהצביעו כי אמריקה כן מאמינה לנחיצות הסגר. אולי המראות קורעי הלב מבתי החולים של ניו יורק.

* * *

הזהירות היתרה של השכן לבניין, הפכה לנרטיב של העיר שבועיים לאחר מכן, ולהוראות הרשמיות של הממשל רק לאחר כחודש. במשך כמה ימים הקפיד הבחור הנאה והמרוחק ללבוש מסכה בכל יציאה מהבית. ביום חמישי הודיע ראש העיר ביל דה בלאזיו כי על הניו יורקים ללבוש מסכה כשהם יוצאים לשטח ציבורי.

בוקר טוב עולם: עובד בית חולים יוצא מחדר המיון כדי לשאוף אוויר, ניו יורק סיטי, 4 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)
בוקר טוב עולם: עובד יוצא מחדר המיון כדי לשאוף אוויר, ניו יורק, 4 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)

כשאתה שומע ידיעה כזו, מיד מציפים אותך כעס – מדוע לא הסקת מסקנות שבועיים לפני? – ותחושה ששיקול הדעת שלך אינו מאוזן ומאופס. הרי בכל מה שקשור לתזונה, הפכת לאובססיבי.

* * *

אמריקה אוהבת לגלות את הגיבורים החדשים שלה בשדות הקטל. למשל, העיתונאי הבכיר כריס קואומו, שמוביל את תכנית הראיונות והתחקירים ״קואומו פריים טיים״ ב-CNN, והוא גם אחיו של המושל.

לפני כשבוע שיתף כי קואומו האח כי אובחן כחולה בקורונה, ומאז הוא משדר מביתו את התכנית הפופולרית. מספר בחדות מצמררת מה עובר על חולה, ושובר את המוסכמות שאימצה התקשורת בשבועות הראשונים להתפרצות. את המשפטים הבאים שום פוליטיקאי לא הצליח לבטא בכזו דיוק, ענווה ושאר רוח.

צרות בכותרות: כריס קואומו משוחח ממרתף ביתו עם אחיו המושל, 2 באפריל 2020 (צילום: Office of the Governor via AP)
צרות בכותרות: כריס קואומו משוחח מביתו עם אחיו המושל, 2 באפריל 2020 (צילום: Office of the Governor via AP)

"אני מרגיש טוב", אמר. "אני מסוגל להופיע, אבל אתם לא רוצים להיות במצב הזה. אני לא יכול להיות ליד המשפחה שלי כמו שאני רוצה. אני צריך לראות אם מישהו מהם חלה. כמה זה מורכב עבורי כאב וכבעל.

"ועדיין, אין טעם לדבר עלי, למי אכפת. זה כל כך קטן לעומת מה שאנחנו מתמודדים איתו כרגע. ואנחנו נעבור את זה ביחד. סיפורים כמו שלי צצים בכל מקום. זה לא שאלה של מתי זה יקרה, אנחנו כבר בתוך זה. זה קרב, וזה הולך להיות גרוע יותר.

"אנחנו הולכים לסבול. ואתם חייבים לקבל את זה לא עם פחד, אלא בתשוקה כמעט פנטית להתגבר על הפחד. כי זו הדרך היחידה שהתמודדתם עם קשיים בחיים שלכם, ופה הסיפור אינו שונה".

ואמריקה דמעה.

"סיפורים כמו שלי צצים בכל מקום. זה לא שאלה מתי זה יקרה, אנחנו כבר בתוך זה. זה קרב והולך להיות גרוע יותר. אנחנו הולכים לסבול. ואתם חייבים לקבל את זה לא עם פחד, אלא בתשוקה כמעט פנטית להתגבר על הפחד"

לאהוב עד מוות: מדבקת תמיכה בצוותים הרפואיים בבית החולים בברוקלין, 5 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Kathy Willens)
לאהוב עד מוות: מדבקת תמיכה בצוותים בבית החולים בברוקלין, 5 באפריל 2020 (צילום: AP Photo/Kathy Willens)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 2,262 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שני, 1 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● בנט: נביע את עמדתנו לגבי יוזמת הסיפוח, אחרי שתוצג מפה ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 38 עדכונים

נעבור את זה ביחד? אשליית הקהילה הלאומית

כאשר ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני הביט לאחור למשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה שבאה בעקבותיו, הלקח שלו היה ברור: לא נחזור שוב לאמונה העיוורת ב"אוטופיה של כלכלת השוק". כלכלת השוק, תוצאה של תהליכים פוליטיים מתוכננים ולא התפתחות ספונטנית הנשענת על טבע אנושי, כפי שהיטיב להסביר, איננה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להשמיד את החברה עצמה. לכן, אך טבעי שכדי להגן על עצמה, החברה (באמצעות המדינה) תשוב ותיקח אחריות על הכלכלה.

יהיה זה נאיבי לצפות שאנשים בשעות שעולמם חרב עליהם ימתינו בסבלנות עד שהשוק "יאזן את עצמו" (או, לחילופין, עד שהצמיחה "תחלחל למטה"). איומים קיומיים, מלמדת ההיסטוריה, עלולים להצמיח שיח לאומי המבוסס על גזענות וקריאה להשעיה של הדמוקרטיה או צמצומה. אבל, ההיסטוריה גם מלמדת שזו אינה האפשרות היחידה. מתוך ההריסות של המשבר צמחה מדינת הרווחה, שבדיוק כפי ששירטט פולני, בחרה להגן על המדינה והחברה מידי כלכלת השוק דרך מערכת של שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות. עם זאת, החל משנות השבעים של המאה העשרים, המבנה הכלכלי-חברתי שאפשר את מדינת הרווחה המודרנית החל להיסדק, וכוחות השוק הלא מרוסנים חזרו להשתלט על חיינו.

מהריסות המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם ה-2 צמחה מדינת הרווחה, שבחרה להתגונן מכלכלת השוק דרך מערכת שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות

כלכלת השוק הגלובלית של העשורים האחרונים לא הייתה יד המקרה, אלא מהלך פוליטי מתוכנן. אידאולוגיה ניאו-ליברלית סדורה, ניצול של משברים כלכליים ושינויים טכנולוגיים, ובעיקר מהלכים פוליטיים – הינדסו מחדש את כלכלת השוק, והסיגו לאחור את מדינת הרווחה לטובת סדר כלכלי דומה לזה שפולני הזהיר מפניו.

ואכן, כלכלת השוק הלא מרוסנת התבררה שוב כרעיון המעמיד בסכנה את הקיום החברתי ודורש התערבות "חיצונית", ולא בפעם הראשונה. המשבר הכלכלי של 2008 דרש התערבות נמרצת של ממשלות. הפעם, מול מגפה עולמית, עומדות מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו תהליכי "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע, וממשלות נדרשות גם הפעם לנקוט פעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית.

רבות ורבים חזרו בשבועות האחרונים לספרו של קאמי, הדבר, ולאמירה כי "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים". הדרישה, ספונטית יותר או פחות, לשרטט מחדש גבולות ברורים וחומות מפרידות, היא תגובה מוכרת למשברים. זהויות לאומיות המבחינות בין שייכים וזרים, לטענת אידיאולוגים ימנים, מציעות סולידריות אותנטית במקום קוסמופוליטיות ריקה מתוכן. ואכן, קשה שלא להתרשם מקורת הרוח שמסבה הסגתה לאחור (גם אם זמנית) של הגלובליזציה לימין הלאומי ברחבי העולם. אבל, אם לוקחים בחשבון שרבים ממנהיגי הימין האלה אחראים, במעשה או בתמיכה, לאותה מדיניות ניאו-ליברלית שרוקנה את המדינה מנכסיה והותירה אותה עם מערכות ציבוריות מוחלשות, יש טעם, מוסרי ופרגמטי,  לחשוד בסולידריות שהם מציעים.

הפעם, מול מגפה עולמית, מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע. ממשלות נדרשות לפעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית

שבועות ספורים של מגפה – גם אם מספר הנפגעים ישירות נותר נמוך בהרבה מהתחזיות הקודרות – הספיקו כדי להותיר רבים בעוני ואי בטחון כלכלי. בניית חומות בין מדינות, שיח לאומי מדיר של נאמנות בתוכן והסתמכות על סולידריות קהילתית, רחוקה מלתת מענה מוסרי או מעשי למשבר הנוכחי, וככל הנראה גם לא לאלה שלפנינו. חומות, פריבילגיות אתנו-לאומיות או מנגנוני צדקה קהילתיים אינם תחליף למדינת רווחה, המחויבת לכלל אזרחיה ולמוסדות בין-לאומיים המאפשרים שיתוף פעולה בין מדינות. תשובות לאתגרים העומדים בפנינו נדרשות אפוא לקחת בחשבון שאלות מוסריות של אחריות ואנושיות אבל גם שאלות מעשיות בנוגע לחברת הסיכון בה אנו חיים.

חברת הסיכון

חברת הסיכון, המושג אותו טבע כבר לפני שנים הסוציולוג אולריך בק, מתאפיינת בחוסר ביטחון וחוסר וודאות. חברה בה באופן עקרוני "הכל אפשרי, הכל לא צפוי ולא נשלט" (91). העקירה (disembedding) של עוגני הביטחון בחברה שהיו מוכרים עד כה, לפחות עבור קבוצות מסוימות – עבודה יציבה, בטחון כלכלי וסדר פוליטי – איננה מלווה בשזירה (embedding) של עוגנים חדשים המחליפים את הישנים. הסיכונים הגלובליים על פי בק ממוטטים לא רק גבולות לאומיים אלא גם את מעמדה של המדינה ואת הסמכות של מנגנוניה לטובת אינדיווידואליזציה שמשמעותה אבדן האמון במוסדותיה:

"האינדיווידואליזציה היא ברירת המחדל כתוצאה מכשלון מערכות המומחים לנהל סיכונים או לשלוט בהם באורח רציונלי. היחידים נאלצים לפקפק בהבטחות הרציונליות שמפזרים מוסדות מפתח אלו. כתוצאה מכך, אנשים נאלצים לבטוח בעצמם ונעשים מנוכרים למערכות מומחים מבלי שיש בידיהם תחליף כלשהו". (111)

הסיכונים הללו, שהחברה המודרנית עצמה יוצרת ועוסקת במניעתם ובניהולם, ניתנים אולי לחיזוי במידה מוגבלת אבל לא למניעה או להכלה. הסיכונים הללו חוצים גבולות גיאוגרפים (שינויי אקלים), אינם מוגבלים בזמן (פסולת רדיואקטיבית) ולא ניתן לקבוע באופן מהימן סובב ומסובב (משברים פיננסיים). כאשר סיכון נחווה כנוכח בכל מקום, טוען בק, ומגפת הקווויד 19 היא דוגמה טובה לכך, אפשר להגיב אליו בשלוש דרכים:

  1. הראשונה, הכחשה, כפי שכמה מנהיגים נקטו בשלבים הראשונים של המחלה.
  2. השניה, אדישות, המתבטאת בחלק מתגובתם של אזרחים למציאות הנתפסת כבלתי ניתנת לשינוי.
  3. והשלישית, טרנספורמציה, פעולה אקטיבית המבקשת לחולל שינוי.

על פי בק, עימותי הסיכון אשר מערערים על הסדר הקיים, מאפשרים לחברה להבין את המחירים של המבנה הכלכלי-החברתי הנוכחי, המאופיין על ידי אי-אחריות מאורגנת ומצביע על הצורך בבנייה של מוסדות חדשים. או, בלשונו של בק:

"הלם הסכנה הוא קריאה להתחלה חדשה. במקום בו ישנה התחלה חדשה, הפעולה אפשרית. בני אדם רוקמים קשרים חוצי-גבולות. פעילות משותפת חוצת-גבולות זו של זרים משמעה חירות. כל חירות מוכלת ביכולת זו להתחיל." (עמ' 102).

הקוסמופוליטיות אצל בק איננה אוטופיה, אלא ה"ממשות של זמננו" – כאשר כלכלה, סביבה וחברה מבטלים את משמעותם של גבולות הלאום. החיפוש העקר של הפתרון "מתחת לאלומת אור פנס הרחוב של מדינת הלאום" נועד לכישלון. החזון שמציע בק, חשיבה מחוץ ומעבר למוסדות המוכרים, אינו בהכרח עונה לצרכים ורצונות עכשוויים, בהם מדינה ולאום ממשיכים להיות רלוונטיים. כמו כן, החזון של קהילה פוליטית גלובלית טומן בחובו גרעין דמוקרטי משמעותי. ככל שמוסדות ההכרעה רחוקים יותר מאתנו האזרחים, כך היכולת שלנו להשפיע על ההחלטות קטנה, ואנו נתונים לשלטונה של אליטה קוסמופוליטית מצומצמת, אותה אליטה שמנהלת את הגלובליזציה בצורתה הניאו-ליברלית. אבל החשיבה על חברה העכשווית כ"חברת סיכון" מצביעה על כיווני מחשבה חדשים. הראשון, חיזוק מעמדה של המדינה כרשת ביטחון וסולידריות, כמסגרת של השתתפות פוליטית משותפת; תוך הרחבת המושג של שייכות ושותפות מעבר לקהילות מקומיות ולאומיות. השני, ההכרח בגיבושה של אחריות וסולידריות גם מעבר לגבולות המדינה כדי להתמודד עם משברי חברת הסיכון.

הפוליטיקה של הנוסטלגיה: הקהילה ומדינת הלאום האתנית

"נעבור את זה ביחד" מבטיחים לנו ערוצי התקשורת בחודשים האחרונים ואפילו פרסומות סכריניות של בנקים למשכנתאות מדברות על "אנחנו". לכאורה, אל הריק שהשאירה מדינת הרווחה בעידן הניאו-ליברלי נכנסת היוזמה הפרטית (מנגנוני צדקה) והקהילה. שתיהן מבוססות על בחירה והימנעות מפגיעה ב"חירויות" הניאו-ליברליות. התגייסות אישית ותרומות הן חלק מאותו תהליך בו המדינה מתייתרת בחלק גדול מתפקידיה לטובת השוק. מושגים כמו אחריות תאגידית ותרומה חברתית משנים מהותית את רעיון הרווחה מזכות אזרחית לכזו התלויה ברצונם הטוב של בעלי הון ובבחירתם לחלוק את רווחיהם. לכאורה, השיח של קהילה וקהילתיות מציב אתגר או ביקורת כלפי הניאו-ליברליזם האינדיבידואליסטי. הדגש על סולידריות, על חשיבות הפעולה האנושית הלא ממוסחרת, ועל חשיבות ההשתתפות הפעילה של כל אחת ואחד מאיתנו בחיי הקהילות שלנו, כל אלה מרכיבים מרכזיים של התפיסה הקהילתנית ומנוגדים לקידוש השוק והאנוכיות ממקסמת הרווחים המאפיינים את הניאו-ליברליזם. אבל, בפועל, השיח הקהילתי עשוי לחזק את אותה מדיניות כאשר הוא נופל למלכודת הניאו-ליברלית המסמנת אותו כתחליף למדינה וכמי שיכול לסייע בצמצום כוחה. זה נכון במיוחד לגבי הגישה הקהילתנית שאפיינה את החשיבה של ה"ניו לייבור" של בלייר, את המדיניות החברתית של ביל קלינטון ואומץ בידי שמרנים בארה"ב ואירופה כהצדקה לנסיגת המדינה מאחריותה על רווחת האזרחים.

לכאורה, שיח הקהילתיות מאתגר את הניאו-ליברליזם האנוכי ומדגיש סולידריות ותרומה פרטית. בפועל, השיח הזה עלול לחזקו, כשהמלכודת הניאו-ליברלית מסמנת אותו כתחליף למדינה

דברים אלה אינם באים לשלול את חשיבותן של קהילות ואת הפוטנציאל הפוליטי הטמון בהן לסולידריות ופעולה פוליטית, שאת כוחו ומשמעותו ראינו בחודשים האחרונים במקומות רבים. השיח הקהילתני גם אינו אחיד והומוגני, אל מול הקהילתנות הפוליטית המבקשת להעביר אחריות מהמדינה אל הקהילה ומאמינה באחריות חברתית של תאגידים, ישנן תפיסות אחרות, קואפרטיביות. תפיסות אלה, להן שורשים היסטוריים במסורות דתיות וסוציאליסטיות, מבקשות לשמר את אחריותה של המדינה לרווחת אזרחיה כאשר עקרון ה"שיוריות" (subsidiarity) מעניק לקהילה את הזכות להוציא אל הפועל מדיניות רווחה ולהתאימה לצרכיה. זאת, בשונה מהקהילתנות הפוליטית הפוטרת – לפחות באופן חלקי – את המדינה מאחריות ומעבירה אותה לקהילות מקומיות או לתאגידים. המשבר הנוכחי חושף את המגבלות של הקהילתנות הפוליטית אשר אין ביכולתה לתת מענה לאתגרים הגדולים. יתרה מכך, העובדה שהסולידריות הקהילתית מוגבלת לחבריה מעודדת תחרות בין קהילות על משאבים מוגבלים הפוגעת בכולן. כך, כאשר קהילה אוגרת אמצעי הגנה מול הנגיף הנמנעים מקהילות אחרות, המחלה מתפשטת מהר יותר.

באופן דומה, משברים כלכליים ופוליטיים מעוררים שיח לאומי הנסוב על קריאה לסולידריות ופעולה משותפת המבחינה בין ה"אנחנו" ל"הם". אפילו באירופה המאוחדת לכאורה, המאבק על משאבים חיוניים כמו תרופות ואמצעי מיגון, וקודם לכן על סוגיית הפליטים, משרטט מחדש גבולות בין מדינות ומפריד בין קבוצות לאומיות. השיח הלאומי, לגווניו, מציב כאלטרנטיבה פוליטית לגלובליזציה והניאו-ליברליזם, קהילה המבוססת על סולידריות וקשרים אמיצים, מחייבים ו"טבעיים" בין חבריה. כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת. בה בעת, פוליטיקאים לאומיים יכולים לאמץ סדר יום ניאו-ליברלי כאשר זה מייצג ערכים כמו מצוינות, הצלחה ותגמול, ואתוס של "חילחול" על פיו הצלחת המעטים תיטיב גם עם הרוב. משנתם המדינית-פוליטית של מנהיגים כגון בנימין נתניהו או נפתלי בנט היא דוגמה לשילוב בין לאומיות וניאו-ליברליזם רדיקלי. בכל זה אין הרבה חדש, הלאומיות בעידן המודרני שימשה דבק מלכד בחברה שהתפרקה ממוסדותיה המסורתיים והאינטימיים ואיפשרה את התפתחותה של כלכלת השוק.

כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת

הפוליטיקה של הנוסטלגיה, כותב הפילוסוף הפוליטי וויליאם קונולי, היא געגוע לתקופה מדומיינת של סדר חברתי, קהילה וערכים המזוהים עם קהילתיות ומדינת לאום. אך גם התבוננות נוסטלגית למדינת הלאום איננה תשובה מספקת. מדינת הלאום כאידיאל בו גבולות טריטוריאלים ולאומיים חופפים ומבטיחים הומוגניות דתית, לשונית, תרבותית וזהותית התקיימה בפועל במקומות ספורים. לעיתים קרובות תהליכי היווצרותה והתהוותה היו כרוכים באלימות או הדרה של מי שהוגדרו כלא שייכים או שסירבו להשתייך. הלאומיות, לצד היותה לעיתים מפעל מרשים של סולידריות ושיחרור, היתה אחראית גם לעוולות, היררכיות והדרות המתבטאות בתביעות פוליטיות מתמשכות לשוויון והכרה. לכן, הניסיון לשחזר את מדינת הלאום נדון ככל הנראה לכישלון או שמחירו המוסרי גבוה מדי. הסדר החברתי הישן מעורר געגועים בעיקר אצל מי שנהנו ממנו בעבר, או צפויים ליהנות ממנו בעתיד. שאלות של מגדר, אתניות וגזע(נות) לא רק מטילות צל על העבר אלא גם על האפשרות לכונן מדינות לאום בעידן של גלובליזציה על משמעותיה הכלכליות, התרבותיות והדמוגרפיות. בפועל, תביעות של מעוטים להכרה, מחד, והגירה, מאידך, משנות גם את פניהן של מדינות שנחשבו בעבר הומוגניות או כמי שמסוגלות לייצר האחדה תרבותית.

השאלה המסתמנת, לפחות בטווח הקרוב, איננה אם מדינות ימשיכו להתקיים אלא איזה מנגנונים של שותפות וסולידריות יציעו בתוך ומעבר לגבולותיהן. המשבר הנוכחי לימד שהמאבק במגיפה מצריך שיתוף פעולה ואמון גם מצד קבוצות שאינן חלק מהלאום (אזרחים ערבים) או כאלה שהשתייכותם מותנה ומסויגת (חרדים). אתגרים אלה, בישראל ובעולם, דורשים הסדרים חדשים המבטיחים צדק והוגנות והמאפשרים משילות ולגיטימציה ומתבססים על סולידריות רחבה.

מדינת הרווחה האוניברסלית

הסוציולוג הבריטי בריאן טרנר הגדיר אזרחות כסטטוס חברתי הקשור לחברות בקהילה פוליטית, ושקובע את חלקו של הפרט מסך המשאבים של אותה קהילה פוליטית. טרנר מצביע על "אזרחות חברתית" שממנה נובעות לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא גם זכויות כלכליות וחברתיות, כפי שמתבטא במשטרי רווחה אוניברסליים. אזרחות חברתית זו מגולמת בסדרה של הסדרים מוסדיים שמחליפים את השוק כמנגנון המקנה נגישות לשרותים וטובין כגון חינוך, בריאות ודיור. בעוד שבמסגרת האזרחות הליברלית תחומים אלה מסופקים על ידי השוק, זאת אומרת הנגישות אליהן תלויה ביכולת של הפרט להצליח באחד השווקים – עבודה, פיננסי, נדל"ן; האזרחות החברתית הופכת את הנגישות לשרותים וטובין אלה לזכות אזרחית אוניברסלית. בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטתו של השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכנן אותם כמענה לצרכים של האוכלוסייה.

בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטת השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכננם כמענה לצרכי האוכלוסייה

באופן פרדוקסלי, הרטוריקה הלאומית, בעיקר זו הקיצונית, מלווה לעיתים דווקא בשיח אנטי-מדינתי וקריאת תיגר על סמכות מוסדות המדינה. מפגינים חמושים התובעים להסיר את מגבלות הסגר בארצות הברית, משתמשים בשיח ליברטריאני המערער על סמכות המדינה. ניאו-שמרנים מבקשים לצמצם את סמכותה של המדינה לביטחון גבולותיה ולהותיר את השאר בידי השוק. אחרים, מפיצים תיאוריות קונספירציה על המדינה ה"עמוקה" שמוסדותיה מבקשים לנשל אזרחים מזכותיהם הדמוקרטיות. אולם, מה שמבחין בין מוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי לבין מדינות ריבוניות בהתנהלותן במשבר איננה רק שאלת הזהות וההזדהות, אלא גם הסמכות שבידיהן וקירבתן לפיקוח הדמוקרטי על ידי אזרחיות ואזרחים. היכולת לצוות על אנשים להישאר בבתיהם ולהגביל תנועה במרחב הציבורי, מחד, וגבייה וחלוקה מחדש של משאבים, מאידך – תוך היענות לצרכים האזרחיים כפי שמתבטאים בדרכים השונות שהדמוקרטיה הייצוגית מאפשרת – למדנו זה מכבר הן המפתח להתמודדות עם משברים.

המחלוקות הקשות בקרב האיחוד האירופאי אל מול המשבר, כאשר מדינות העדיפו אינטרסים פרטיקולריים על פני סולידריות חוצת גבולות משמשת עדות נוספת לחסידי מדינת הלאום על חוסר התוחלת בניסיון לנצח את הלאומיות. אבל, מבלי לגרוע מעומק המשבר בו מצוי האיחוד האירופי, חוסר סולידריות ואנוכיות מתחוללים בין מדינות בארצות הברית ובתוך מדינות. מדפים ריקים בסופרמרקטים או אי ציות לדרישה לבידוד והסתגרות הם עדויות לאמון נמוך בין אזרחים ובינם לבין המדינה. כפי שמוכיחות דוגמאות כמו זו של טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל או נתניהו אצלנו (על אף השוני המשמעותי בין זלזולם של שני הראשונים בכל המלצות המדענים, אל מול התנהגותו הזהירה והקשובה להמלצות המדע של האחרון). רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. לעומתה, סולידריות אזרחית המכוונת לכלל האזרחים, שלא על בסיס אתני או תרבותי, מושתתת על השתתפות ואחריות משותפת למוסדות המדינה.

רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. סולידריות בין כלל האזרחים מושתתת על אחריות משותפת למוסדות המדינה

התשובה לחשד, המוצדק לעיתים קרובות, במדינה ומוסדותיה, לפיכך, איננו ביטולם של המוסדות לטובת כלכלת השוק אלא הגדרה מחודשת והרחבה של מערכת הביטחון החברתי: עבודה מאורגנת, חינוך ובריאות ציבוריים ומנגנוני רווחה משוכללים. סמכויות אלה, מחד, צריכות להיות מוכפפות לפיקוח אזרחי ומעורבות אזרחית דמוקרטית של כלל הקבוצות. מאידך, הן צריכות להיות מאוזנות גם במנגנוני סולידריות וסמכות רחבים יותר כדי להתמודד עם אתגרי חברת הסיכון הגלובלית.

אחריות גלובלית

חברת הסיכון הגלובלית מציבה אתגרים שמדינות, גם אם ייסגרו עצמן בגבולות לאומיים, יתקשו לתת להן מענה. קשה לראות איך מדינות יוכלו, מוסרית ומעשית, לשמור על גבולות סגורים מול גלי הגירה של פליטים הנמלטים על נפשם ממדינות קורסות או להתעלם ממשברים הומניטריים במדינות אחרות. יתרה מכך, משברים כלכליים, בריאותיים או סביבתיים אינם מתחשבים בגבולות מדיניים ובמוקדם או במאוחר ייפגעו גם באלה המסתגרים מאחוריהם.

המשבר הנוכחי ממחיש זאת היטב. מעבר הוירוס מהיר יותר מאשר יכולת התגובה של המדינות, ולכן סגירת הגבולות הייתה תמיד מאוחרת בכדי לעצור אותו. המשבר מאיר גם את חשיבות שיתוף הפעולה בין מדינות. היכולת של מדענים ממדינות שונות לשתף פעולה, אפשרה את הזיהוי המהיר של הוירוס, של הרכב המעטפת והחומר הגנטי שלו, ועל ידי כך פיתוח מהיר ביותר של בדיקות לזיהוי הנדבקים, ועבודה מואצת לפיתוח חיסון. הפנדמיה הראתה גם שהחלום של מדינה שמספקת לעצמה את כל צרכיה ואינה זקוקה לשיתוף עם מדינות נוספות, הופך בעת משבר לחלום בלהות. החל ממזון, דרך אמצעי מיגון וכלה במכונות הנשמה, מדינות זקוקות לשיתוף פעולה. אך כאמור, התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי (שכן משטר הפטנטים מגביל מאוד את הנגישות לאמצעי טיפול), ודן לכישלון כל ניסיון להתמודד עם משבר האקלים העומד לפתחנו.

התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי

כאשר נשאל ד"ר ג'ונתן סאלק, ממציא החיסון נגד הפוליו, חיסון שאפשר להתמודד עם הפנדמיה של שנות החמישים המוקדמות, מדוע לא רשם פטנט על המצאתו השיב בשאלה: האם תוציא פטנט על השמש? בעידן הנוכחי, קשה אולי לדמיין ניסיון לנתק את המחקר המדעי היישומי משאלות של רווחיות ומכוחם של תאגידים. אולם, קשה גם לראות כיצד הפקרתן של אוכלוסיות מוחלשות בתוך מדינות מפותחות או במדינות עניות תאפשר להתמודד באופן מיטבי עם מגפות בעולם גלובלי.

כפי שאיומים כגון מגיפה או משבר האקלים אינם יודעים גבולות, כך ההתמודדות איתם – דרך שיתוף פעולה מדעי, מעבר מידע חופשי או צעדי מדיניות משותפים – חייבת להתעלות על גבולות בין מדינות. הסולידריות בתוך מדינות, המבוססת על אזרחות משמעותית, תידרש למעגלים רחבים יותר של סולידריות חוצת גבולות. בעולם גלובלי, אסון הומניטרי או משבר כלכלי במקום אחד, ישפיע במוקדם או במאוחר על אחרים. באותו אופן, גם סמכות המדינה המתבקשת כדי להעניק משמעות לאזרחות וביטחון מקיף לחבריה, תצטרך להיות מגובה בסמכויות למוסדות על ובין-לאומיים שיידרשו כדי להתמודד עם איומים עתידיים אך ממשיים. הנוסטלגיה למדינת לאום, והשיח הלאומי שהמשבר מעורר, מתעלמת מההיסטוריה הבעייתית של אותם מוסדות, משאלות מוסריות הנוגעות להווה שלהן ובעיקר ליכולתם להתמודד עם המשברים העומדים בפנינו.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,647 מילים

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,103 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

למקרה שפיספסת

הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה

צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 622 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-1 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים

תזכיר חוק: המשטרה תיכנס לבתים ללא צו, הממשלה תגביל ביקורי בית

נתניהו: חדשות 12 עסוקים בתעמולה נגד הימין ● המשטרה חושדת שעובדות מעון רה"מ מסרו תצהירים שקריים לטובת שרה נתניהו ● אדלשטיין: נרחיב את הבדיקות לאנשים ללא תסמינים ● כ"ץ עוקץ את פרץ: אין שר אוצר חלופי ● הממשלה תקצץ במשרדים קיימים כדי לפנות כספים למשרדים חדשים ● גנץ: "אנחנו ממש מצטערים על המקרה שבו נורה איאד אל-חלאק; הנושא יתוחקר"

עוד 40 עדכונים

אל מול המציאות הפוליטית, שופטי בג"ץ נותרו חסרי אונים

ל-78 העמודים שכתבו 11 שופטי בג"ץ בעניין הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, אין משמעות מיידית - אך פסק הדין מספק הצצה להלך הרוח של בית המשפט בנושאים הבוערים ● מה עמדת השופטים לגבי הלכת פנחסי-דרעי ● מי מהם היה פוסק אחרת אם הנשיא היה מטיל את המנדט על נתניהו בסיבוב הראשון ● ולמה, בסופו של דבר, פסק הדין הזה כמוהו כהנפת דגל לבן ● פרשנות

עוד 2,001 מילים

בכיר לשעבר במנהל האזרחי השתלט על אדמות פלסטיניות באופן לא חוקי

חשיפה יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ביו"ש אחראית לאכוף שימוש שלא כחוק באדמות פרטיות בגדה המערבית ● אלא שדוד קישיק-כהן, מי שעמד בראש היחידה במשך 23 שנים, בעצמו השתלט על אדמות פלסטיניות ונטע עליהן מטע עצי זית לפני 30 שנה, בזמן שכיהן בתפקיד ● הוא ממשיך להחזיק במטע בניגוד לחוק גם היום ● גורמים במנהל האזרחי: אין למנהל סמכות לפנות את המטע ללא תלונה רשמית

עוד 506 מילים ו-2 תגובות

נתניהו: נהדק את המשמעת שהתרופפה, נפעל נגד מי שלא פועל לפי הכללים

שר האוצר כץ: כל מעסיק שיחזיר עובד מחל"ת יקבל מענק של 7,000 ש"ח ● פרץ העביר ביקורת: מתעלם מההנחיות. אעלה מחר בישיבת הממשלה הצעה למתווה שיעמוד בסיכומים ● ברקת: לגנץ אין את הכישורים והניסיון להיות ראש ממשלה ● השר אמיר אוחנה על הרג הצעיר בעל הצרכים המיוחדים: לא נחרוץ את דין השוטרים עד תום הבדיקה

עוד 21 עדכונים

מיוחד הסיפור שמאחורי "מסתערבים, אגדה ישראלית"

"הלכתי לפגוש את יצחק לא כי שמעתי עליו או על היחידה הקטנה שהוא השתייך אליה בימי הקמת המדינה, ולא כי תכננתי לכתוב את הספר הזה, אלא רק כי שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם" ● מתי פרידמן בהקדמה לספרו החדש, "מסתערבים, אגדה ישראלית", מספר כיצד הגיע לחקור את סיפורה של המחלקה הערבית בפלמ"ח - אשר על בסיסה נולד המוסד למבצעים מיוחדים

עוד 1,406 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה