לחשוב על הקורונה, לארגן את הכאוס

אילוסטרציה (צילום: iStock-ajr_images)
iStock-ajr_images
אילוסטרציה

החשיבה שלנו על הקורונה משקפת תבניות חשיבה אשר מסייעות לנו להתמודד עם חוסר הודאות. אלה "סיפורים" שנועדו לארגן ולהבנות את הכאוס, ובכך להעניק משמעות למגפה. עם זאת, החזרה לתבניות החשיבה הקיימות מעידה בעיקר על הקושי לתפוס את האירוע בעת התרחשותו.

בתוך זמן קצר, הקורונה שינתה את חיינו ללא הכר. היא גרמה, בבת אחת, לשינוי מקיף בדפוסי החיים, העבודה, הכלכלה והחברה, אשר לא ברור עד מתי הוא צפוי להימשך וכיצד הוא צפוי להיראות לאורך זמן. היא גרמה לתחושה של שבר, תחושה כי המגפה הכניסה לחיינו ממד של חוסר יציבות וחוסר ודאות, אשר גורם למציאות להיראות כאוטית וחסרת פשר.

קשה להיזכר, אבל גם לפני המגפה, העולם לא היה ברור, מאורגן ומסודר. כבר לפני התפרצות המגפה, רבים הרגישו כי המציאות משתנה בקצב חסר תקדים ותיארו קושי גובר להבין את העולם. תחושות אלה התבטאו בתופעות כמו בחירת טראמפ לנשיאות, משאל העם על הברקזיט ומחאת האפודים הצהובים בצרפת. המגפה התפרצה בעולם שהיה כאוטי ומשתנה ממילא. היא ערערה מציאות בלתי יציבה, שיבשה סדר עולמי אשר הלך והתפורר, הגבירה את חוסר הודאות אשר הייתה קיימת מלכתחילה.

המגפה התפרצה בעולם שהיה כאוטי ומשתנה ממילא. היא ערערה מציאות בלתי יציבה, שיבשה סדר עולמי אשר הלך והתפורר, הגבירה את חוסר הודאות אשר הייתה קיימת מלכתחילה

ובכל זאת, המגפה היא אסון טבע, אשר הופיע לפתע בחיינו. אסונות בסדר הגודל הזה גורמים לתחושה כי אין לנו מושג, אין לנו שפה שתאפשר לפרש אותם. הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה התייחס לתופעה זו בשיחה שערך עם ג'יובנה בוראדורי בניו יורק, מספר שבועות לאחר ה-11 בספטמבר. דרידה טען כי החזרה על התאריך "שוב ושוב, כמו שיר קסמים, כמו לחש כישוף" מעידה על "חוסר היכולת שלנו לתת שם ראוי, לאפיין, לחשוב, ללכת מעבר לציון התאריך. משהו נורא קרה ב-11 בספטמבר, ובסופו של דבר איננו יודעים מה" (תרגום: רועי ברנד). האסון פגע במערכת המושגית והפרשנית אשר הייתה אמורה לצפות אותו, להבין אותו ולאחר מכן גם לעבד את הטראומה שהוא גרם.

Embed from Getty Images

בתקופה כזו בני אדם מחפשים סיפורים שיעניקו פשר למציאות המשתנה. בעבר, הדת סיפקה את נקודת המשען אשר אפשרה לארגן את חוסר הסדר ולהעניק משמעות לסבל האנושי. פרופ' עדי אופיר כתב בספרו "אלימות אלוהית" כי בעבר "כמעט בכל פעם שאירע אסון המוני ששיבש סדרי עולם מיהרו מאמינים לפרש את האסון כעדות לפעולתו הישירה של האל. הם השתמשו בתבניות הסבר ופירוש מן המוכן, ופרשו את מסכת החטאים שחוללה את התכווצותו של הזמן, את חזרתו של העבר הנורא או את ביאתו הבלתי צפויה של העתיד הידוע מראש".

בימינו, הדת כבר אינה מסוגלת לספק את הצורך במשמעות, אך הצורך לא חלף. המדע תופס את המקום המרכזי בניתוח המגפה, פיתוח החיסון או התרופה, גיבוש המדיניות ודרכי ההתמודדות. אך המדע מתמודד עם המשבר ברובד אחר מרובד החיפוש אחר משמעות, אשר בעבר הדת נתנה לו מענה. המדע מסוגל  לצמצם את חוסר הודאות ולהסיר את הקסם מהעולם, אך אינו מסוגל להפוך אותו למוכר ובעל משמעות בעבורנו.

ניכר כי מאז המגפה, דווקא מדעי הרוח חזרו לקדמת הבמה. סופרים, פילוסופים ואנשי רוח מנסים ללא הרף להסביר את המגפה ולפרש אותה. הסופר דוד גרוסמן כתב כי "המגפה תהיה אירוע גורלי ומכונן". ההיסטוריון יובל נח הררי כתב כי המגפה היא "אולי המשבר הגדול של דורנו", והעריך כי "הסערה תחלוף, האנושות תשרוד, רובנו הגדול נהיה עדיין בחיים — אבל אנחנו נחיה בעולם שונה". אינטלקטואלים אחרים, בארץ ובעולם, הסבירו כי המגפה היא סוף השיטה הקפיטליסטית ומגלמת הזדמנות לשינוי מהפכני, או דווקא מבשרת על שקיעת הדמוקרטיה הליברלית ועליית עידן חדש של טוטליטריות בחסות מצב החירום.

בימינו, הדת כבר אינה מסוגלת לספק את הצורך במשמעות, אך הצורך לא חלף.  מאז המגפה, דווקא מדעי הרוח חזרו לקדמת הבמה. סופרים, פילוסופים ואנשי רוח מנסים ללא הרף להסביר את המגפה ולפרש אותה

התגובות האלה משקפות ניסיון כן להעניק משמעות להתפתחויות, אך להבנתי, הן מנוסחות לפי "תבניות הסבר ופירוש מן המוכן". האינטלקטואלים ואנשי הרוח אשר כתבו על האירוע בעת התרחשותו, חזרו, לתבניות ודפוסי חשיבה מוכרים על אסונות טבע. התבניות הן עלילות, מיתוסים, סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הן מוכרות לנו מהדת, הספרות, ההיסטוריה ואף מסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. הרי מגפה, למרות חוסר הודאות שהיא מעוררת, אינה אתגר מסוג חדש, אלא היא מוכרת לבני האדם משחר ההיסטוריה. האינטלקטואלים משתמשים בתבניות קיימות אלה בהתאם לתפיסות העולם ועמדות היסוד שלהם, כפי שגיבשו אותם לפני המגפה. מדובר בשלוש תבניות חשיבה מוכרות של תרבות המערב: המגפה כאלגוריה, המגפה כדיסטופיה והמגפה כאפוקליפסה.

המגפה כאלגוריה

התבנית הראשונה מפרשת את המגפה במסגרת ההיגיון של החטא ועונשו. המגפה היא עונש אשר החברה משלמת על חטאיה, היא חושפת את החולי המוסרי שלה. גרסה אחת מסבירה את המגפה במסגרת מארג היחסים בין האדם לטבע. האדם המודרני, אשר שואף להשתלט על הטבע ולנצל אותו, שיבש את המערכות האקולוגיות וגרם לטבע לצאת מכלל שליטה. המגפה מבטאת את נקמת הטבע, את דרכו "לאותת לנו שהגזמנו", והיא משמשת כאזהרה בדבר הסכנה הממשמשת ובאה אם בני האדם לא ישובו מדרכם הרעה.

גרסה אחרת מסבירה כי המגפה חושפת את הרעות החולות של הניאו-ליברליזם, ומגלמת הזדמנות לתיקון חברתי ושיקום מדינת הרווחה. המגפה מוכיחה את תפקידה החיוני של המדינה ואת הצורך לשקם את השירותים החברתיים שלה, משום שהשוק החופשי אינו יכול לספק את הביטחון וההגנה אשר נדרשים בשעת חירום. ברוח זו, פרופ' אווה אילוז כתבה כי המגפה חשפה את "הבלוף הניאו-ליברלי", והוכיחה כי "רק המדינה יכולה לנהל ולהתגבר על משבר בסדר גודל כזה".

Embed from Getty Images

לאורך השנים, תבנית זו הייתה הרווחת בחשיבה המערבית, החל במבול התנ"כי וכלה בשורת אסונות טבע ומגפות שהוסברו כעונש אלוהי על חטאי בני האדם. תבנית זו לא הייתה נוכחת רק בחשיבה הדתית. למעשה, היא עברה חילון ועיצבה את המגפה כמטפורה בספרות המערב. החל מ"אדיפוס המלך" של סופוקלס ועד "הדבר" של אלבר קאמי, המגפה נחשבה בדמיון הספרותי לאירוע אשר חושף משהו על החברה שנפגעה ממנה, משהו שהיה, עד שהיא הגיחה לפתע, נסתר, לא מודע, מודחק. המגפה מראה את השבריריות של המבנים החברתיים, מדגישה בעיות שהיו קיימות קודם לכן וחושפת תשוקות ויצרים אשר הודחקו מתחת לפני השטח. אך היא גם מגלמת הזדמנות לתיקון, שיקום וחזרה בתשובה.

המגפה כדיסטופיה

בתבנית זו המגפה מעוררת את החרדות והפחדים העמוקים ביותר שלנו ביחס לחברה, המשטר והעולם שאנחנו חיים בו. המגפה נתפסת כנקודת שבר, אשר אחריה צפויה להתהוות מציאות חדשה ושונה ללא הכר. לא בכדי ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה השתמשו במגפה עולמית לצורך יצירת תרחיש דיסטופי של התפרקות הציוויליזציה והרס הסדר החברתי הקיים. המציאות הפוסט-אפוקליפטית צפויה להיות אפלה וקודרת, לאור הסיכון להתפרקות הדמוקרטיה הליברלית ועלייתה של טוטליטריות מסוג חדש.

תרחיש האימים הוא המודל הסיני, "מדינת משטרה" בחסות מהפכת המידע, אשר משתמשת בטכנולוגיות מתקדמות לזיהוי פנים, מעקב טלפוני, מידע ביומטרי, למידת מכונה ועיבוד נתונים לצורך מעקב ופיקוח אחר האזרחים. ההוגים אשר מתארים תרחיש זה מדגישים כי בניגוד לתחזיות, מהפכת המידע אינה מערערת את משטרי הדיכוי ומפיצה את החירות ברחבי העולם. להפך, מהפכת המידע מייצרת למשטרים אלה כלים ושיטות חדשות לשליטה, פיקוח ומעקב. מגפת הקורונה חשפה את הקלות הבלתי נסבלת שבה מצב חירום עלול לאפשר לדמוקרטיה להשתמש באמצעים אלה, ובכך חשפה לכאורה נטייה לטוטליטריות בחברה שלנו.

המגפה מעוררת את החרדות והפחדים העמוקים ביותר שלנו ביחס למשטר והחברה. קיים חשש מהתפרקות הדמוקרטיה הליברלית ועליית טוטליטריות חדשה, "מדינת משטרה" בחסות מהפכת המידע

יובל נח הררי הזהיר כי מגפת הקורונה עלולה להיות "קו פרשת המים בהיסטוריה של המעקב" ולהוביל ל"משטר מעקב חסר תקדים". הררי אמנם טען במאמרו כי המשבר מציב בפני האנושות שתי ברירות, "בין מעקב טוטליטרי לבין העצמת האזרחים" ובין "בידוד לאומני לבין סולידריות גלובלית", אך הלך הרוח של מאמרו היה פסימי ואף דיסטופי. כך, הררי מדגיש כי אמצעי חירום זמניים עשויים להישאר "הרבה אחרי תום מצב החירום, בפרט כי תמיד יש מצב חירום חדש באופק". בדומה לכך, הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן טען כי המגפה חשפה כי החברה חיה במצב חירום מתמיד, והזהיר כי היא עלולה לגרום לנו לחיות במצב מתמיד של פחד וחוסר ביטחון.

המגפה כאפוקליפסה

גם בתבנית זו המגפה נתפסת כנקודת שבר אשר העולם אחריה לא ייראה כפי שנראה לפניה. ואולם, תחושת האפוקליפסה ואחרית הימים גורמת דווקא לאופטימיות, לתחושה כי סוף העולם כפי שהכרנו אותו פותח אפשרויות חדשות ומגלם הזדמנות לשינוי מהפכני. גרוסמן, בדרכו, מבטא את ראיית המשבר במונחים אפוקליפטיים כאשר הוא מתאר אותו כאירוע גורלי ומכונן, אשר יגרום לבני האדם לבחון מחדש את חייהם ואת העמדות הפוליטיות שלהם: "יהיו כאלה שישאלו את עצמם לראשונה שאלות על בחירות שעשו, על ויתורים ועל פשרות. על אהבות שלא העזו לאהוב. על חיים שלא העזו לחיות".

Embed from Getty Images

הוגים רדיקליים, אשר הביעו במשך שנים כמיהה לאירוע אשר ישנה את המציאות מיסודה, רואים במשבר אירוע בעל פוטנציאל מהפכני. כך לדוגמה, הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק (בתמונה) הגיע בשנים האחרונות למסקנה כי רק קטסטרופה, אסון אפוקליפטי בקנה המידה של משבר האקלים, מסוגל לשקם את החזון המהפכני של השמאל. עתה, משבר הקורונה נראה כמו "האור בקצה המנהרה". הזדמנות, כפי שכתב ז'יז'ק, "להמציא מחדש את הקומוניזם", במובן של הגברת השוויון ושיתוף פעולה גלובלי למול אתגרים כמו משבר האקלים, מעבר למסגרת של מדינת הלאום.

הפילוסוף האיטלקי פרנקו "ביפו" ברארדי פרסם מאמר בו הצהיר כי המשבר מאפשר לדמיין את החברה שאחרי הקפיטליזם, חברה מעבר לעקרון הרווח והצמיחה הכלכלית, שבה הכסף איבד משמעות. ברארדי אף כתב כי המשבר מסמן את "סוף ההיסטוריה האנושית" וטען כי את מקומו של האדם במרכז ההיסטוריה מחליפים תהליכים כאוטיים. הפילוסוף האיטלקי אף הביע תקווה כי חזרתו של המוות למוקד החיים האנושיים תגרום דווקא, אחרי המגפה, לבני האדם לחיות חיים מלאי עונג ותשוקה, מתוך הכרה בהיותם בני תמותה.

ברארדי התייחס למאמריו של אגמבן בנוגע למצב החירום, והעיד בכנות כי העתיד שאגמבן מתאר הוא ה"סביר", אך הוא מצדו מתעניין ב"אפשרי", באפשרויות החדשות שהמצב מגלם. כך, הן ז'יז'ק והן ברארדי מתייחסים לכך שלמרות שהם מקווים למצות את הפוטנציאל המהפכני של המשבר, הוא מגלם גם סכנה לרגרסיה לברבריות או לרודנות אפלה.

סיום

הניסיון של האינטלקטואלים המובילים בארץ ובעולם להבין את המשבר בעת התרחשותו משקף מאזן מורכב. מחד, תבניות המחשבה שהציגו מאפשרות לנו "לעגן" את ההתפתחויות, לנסות לארגן ולהבנות את הכאוס ובכך להתמודד עם חוסר הודאות, תוך ניסיון לחשוב ולהעריך את ההשלכות ארוכות הטווח של המשבר.

אך מנגד, ניכרות בעיות מהותיות אשר מייצרות תחושת החמצה ביחס למחשבה על המגפה. ראשית, תבניות החשיבה משקפות את החרדות והתקוות, את הפחדים ואת המאוויים של הכותבים, יותר מאשר מבט מפוכח במציאות. הכותבים נוטים "למסגר" את האירוע לפי תפיסות העבר או האג'נדה שלהם, כאשר נראה כי הכתיבה משקפת משאלות לב, כמו שיקום מדינת הרווחה, או את החרדות והפחדים העמוקים ביותר שלהם, כמו מצב חירום מתמיד או מעקב טוטליטרי.

במקרה של הוגים רדיקליים כמו ז'יז'ק, ניכרת גם חשיבה תיאולוגית משיחית, אשר לא עברה תהליך חילון. לצד זאת, קיימת תחושה כי לכל אינטלקטואל קיימת "נקודת עיוורון", אשר הוא אינה רואה משום שהיא חורגת מדפוסי החשיבה שלו. כך לדוגמה, אגמבן מסרב להכיר בסכנה המוחשית שהמגפה מגלמת, ואילו ז'יז'ק מסרב להודות בכך שהמשבר, בשלב זה, דווקא מחזק את מדינת הלאום כגורם שאליו האזרחים נושאים את עיניהם בשעת מבחן.

הכותבים נוטים "למסגר" את האירוע לפי תפיסות העבר או האג'נדה שלהם, כשנראה כי הכתיבה משקפת משאלות לב, כמו שיקום מדינת הרווחה, או חרדות ופחדים עמוקים, כמו מצב חירום מתמיד או מעקב טוטליטרי

שנית, קיימת בעיה מובנית בניסיון לתאר את ההתהוות הכאוטית בעת התרחשותה. הניסיון להעניק פשר למגפה, אסון טבע אשר חורג מעבר להישג ידו של האדם, נראה כמו ניסיון לארגן את הכאוס, לשרטט קו בחול, "לתפוס" את הרגע, אשר מרגע שהמחשבה עוסקת בו הוא כבר חלף ואינו, ולכן הוא תמיד "לא בעיתו". המגפה, אשר חורגת מתבניות החשיבה המוכרות שלנו, שבה ומפתיעה את אלה שמביטים בה. התחושה העיקרית היא  כי האינטלקטואלים אשר ניסו להסביר אותה לא הצליחו עד כה לחרוג מתבניות החשיבה שלהם ולתפוס את הרגע יוצא הדופן והחמקמק הזה במלוא מורכבותו.

עם זאת, אני לא חושב שהניסיון הוא חסר ערך. המאמץ להקנות פשר למגפה משקף את האמונה ההומניסטית בכוחו של האדם להבין את העולם. דווקא בגלל שבמגפה יש משהו אשר חומק מהרציונליות האנושית, קיימת סכנה לנסיגה מרוח הנאורות הביקורתית חזרה אל עידן של אמונה, בערות מרצון וכניעה לסמכות. אם כן, המשימה לנסות ולהבין את המשבר הנוכחי, מעבר לתבניות החשיבה הקיימות, היא עדיין פרויקט שלא נשלם.

הכותב הוא סטודנט לפילוסופיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
גיליתי את המאמר באיחור וחבל. המאמר מצוין ומקיף ומסיע לי להבין את המעבר מתרבות השוליים של אגדות אורבניות ומיתוסים לזרם המרכזי של התרבות האמריקאית כיום המורכבת מתיאוריות ספקולטיביות
עוד 1,835 מילים ו-1 תגובות
סגירה