באוגוסט 1942, כאשר המצוד הנאצי הלך והתהדק סביב היהודים במשטר וישי בצרפת, הדיפלומט ההולנדי סאלי נוח נכנס לפאלֶה דה ז'וסטיס בליון, ותבע בהצלחה את שחרורם של 118 האסירים שהוחזקו שם.

למחרת, נוח הגיע לאצטדיון איריס בפאתי העיר. על פי מידע שקיבל ממקור משטרתי, זה היה האתר שבו הוחזקו היהודים ששרדו את מחנות המעצר של משטר וישי. רובם דיברו פולנית ויידיש, והוא לא דיבר אף אחת משתי השפות.

עם זאת, באמצעות פנטומימה ושפת סימנים, הוא הצליח לתקשר איתם. "נתתי לאנשים שמות מפוברקים ופרטים אישיים מזויפים. המשכתי לכתוב עד שנגמר לי הנייר", נזכר נוח לאחר מכן. בסך הכול, 432 אנשים קיבלו מסמכים מזויפים שזיהו אותם כהולנדים, וכך הבטיחו את חירותם ואת הימלטותם ממוות כמעט בטוח.

נוח (צילום: באדיבות Road on the Show Productions)

אבל נוח לא היה דיפלומט רגיל, ואף על פי שזה היה ככל הנראה המעשה הנועז ביותר שלו, זו לא הייתה הפעם הראשונה בה שילב אומץ והונאה בלתי רגילה כדי להציל יהודים. למעשה, נוח עצמו היה פליט יהודי ולשעבר איש מכירות נודד של טקסטיל. בקיץ 1940 הוא נידב את שירותיו כמתרגם לקונסוליה ההולנדית בליון, ובמשך שנתיים השתמש בתפקיד כדי לבצע מה שהוא כינה "משימות שחרור".

נוח – שנפטר בחודש מרץ לפני 40 שנה – דיבר רק לעתים נדירות על מעשיו מתקופת המלחמה. רק באמצעות עבודת מחקר ובילוש נחושה של ילדיו – ליידי איירין האטר, פילנתרופית אנגלייה שנישאה לתעשיין לשעבר סר מוריס האטר, וז'ק נוח – נחשף הסיפור המלא על מעשיו בליון. הסרט התיעודי באורך מלא "חייל נשכח" ("Forgotten Soldier"), אשר יצא בשנה שעברה בהפקתו של פול גולדין, חושף את האדם שמעולם לא קיבל את ההכרה שהיה ראוי לה.

הולדתו של מורד

הנטייה המרדנית של נוח, שמאוחר יותר תרמה להצלת חייהם של אינספור יהודים ומתנגדים אחרים לנאצים, בלטה שנים לפני שהוא הגיע לליון ב-1940.

סלומון (סאלי) נוח, שנולד בדצמבר 1909 בעיירה ההולנדית זוטפן, היה בן למשפחה בת שישה ילדים. הוא עזב את בית הספר בגיל 12 לאחר ויכוח עם המורה שלו. הוא עבד כקצב, כנער שירות בבית מלון וכמלצר. כשמשפחתו עברה לבריסל, הוא הפך לאיש מכירות נודד של מוצרי טקסטיל, כמו אחָיו ואביו.

במאי 1940, כאשר מלחמת הבזק של גרמניה הכתה בבלגיה ובהולנד, נוח עלה על רכבת לטולוז והצטרף ל-"Grande Exode", המנוסה הנואשת של 6 מיליון איש מכוחותיו המתקדמים של היטלר. אולם הוא לא הצליח לשכנע את הוריו להצטרף.

לאחר שהות קצרה בכפר בפירנאים, נוח הגיע לליון. הודות למעמדו באזור הלא כבוש שבדרום צרפת – שנשלטה על ידי משטר וישי של המרשל פיליפ פאטן, אשר שיתף פעולה עם הנאצים – העיר הפכה לאבן שואבת לפליטים.

וטרנים צרפתיים נשבעים אמונים למרשל פיליפ פאטן בכיכר העיר ליון, נובמבר 1940 (צילום: AP)

בתוך שבועות, האוכלוסייה היהודית של ליון, שמנתה 4,000 בני אדם, תפחה ל-40,000. בזכות המוניטין שלה כנעדרת חוק, העיר נודעה כ"בירת ההתנגדות"; מקום שממנו אפשר היה לברוח מזרחה אל הגבול השווייצרי או דרומה לעבר הגבול הספרדי. בליון, נוח מצא קונסוליה הולנדית והתנדב בה כמתרגם.

הוא התקבל בברכה על ידי הקונסול, מוריס ז'ק, שדיבר רק צרפתית. לפיכך נוח הפך לאיש הקשר הראשון של הפליטים ההולנדים – רבים מהם יהודים – שהציפו כעת את הקונסוליה. נוח גם קיבל על עצמו את תפקיד המתורגמן בבית הדין הצבאי, והחל לטפח קשרים עם ז'נדרמים אוהדים בכוחותיו של פאטן.

הוא גם ניצל את הקשרים העסקיים שלו כדי לשכנע סוחרי טקסטיל מובילים לספק כספים שנדרשו ל"קרן המאבק" של הקונסוליה לסיוע לפליטים.

שילוב התפקידים הזה אפשר לנוח – בעזרת הסיוע, התמיכה והסמכות שהעניק לו ז'ק – להתחיל ב"משימות השחרור" שלו. באמצעות מסמכים מזויפים שסיפקה לו המחתרת (ואשר הוכיחו לכאורה כי האסירים אינם יהודים), הוא נכנס לבתי סוהר ולמחנות מעצר במטרה להבטיח את שחרורם של פליטים רבים ככל האפשר.

הוא שימן את התהליך באמצעות שוחד ומתנות לשומרים ולמשטרה. לא זו בלבד שהמסמכים היו מזויפים, אלא שנוח דרש לעתים קרובות לשחרר מספר רב הרבה יותר של אסירים מאשר אלה שצוינו במסמכים שהחזיק.

הוא שימן את התהליך באמצעות שוחד ומתנות לשומרים ולמשטרה. לא זו בלבד שהמסמכים היו מזויפים, אלא שנוח דרש לעתים קרובות לשחרר מספר רב הרבה יותר של אסירים מאשר אלה שצוינו במסמכיו

נוח לא נרתע מלהפריז בתפקידו. אחד הניצולים מספר ב"חייל נשכח" כיצד הוא גער בשוטר צרפתי במילים: "איך אתה מעז לקחת את בני העם שלי. מה פתאום שתיקח את בני העם ההולנדי שלי, אני הקונסול".

ניצול אחר נזכר כיצד הוא הצליח לשחרר אסירים במילים: "אני הקונסול ההולנדי. כבר אין כבוד לדיפלומטיה? אני צריך את בני העם שלי".

"הוא הוציא משם את כולם, והוא הפך את כולם להולנדים", אומרת ג'ני גרישהאבר ויינשל לבתו איירין האטר בסרט. כפי שאומר סירק פלנטינגה מהארכיון ההולנדי הלאומי, "אני חושב שהוא היה רב-אמן בהונאה".

"אבא שלי אף פעם לא פעל לפי הספר, בשום צורה, מידה או אופן. הוא עשה מה שהוא רצה לעשות. הוא היה מלא חוצפה… זה היה האופי שלו, האישיות שלו", אומרת האטר עצמה לזמן ישראל.

עם זאת, הקונסוליה של ז'ק הייתה נדירה. רק הקונסוליות בליון ובפרפיניין סייעו לפליטים באופן פעיל (ז'ק נשלח מאוחר יותר למחנה מאוטהאוזן), והפרת החוקים של נוח החלה למשוך תשומת לב שלילית מצד בכירים הולנדים בצרפת של וישי.

ליידי איירין האטר בסצנה מתוך "חייל נשכח" (צילום: באדיבות Road on the Show Productions)

זהות בדויה ובריחה

עם התגברותם של ריכוז וגירוש היהודים ב-1942, נוח אימץ לעצמו זהות בדויה – הזהות שבה ביצע את מעשי הגבורה שלו בפאלה דה ז'וסטיס ובאצטדיון איריס. כפי שהאטר מציינת בסרט, "זה היה מעשה כל כך מסוכן ואמיץ. בשביל יהודי, בזמן המלחמה, לעמוד מול המשטרה של פאטן".

פרופ' רוברט גילדאה מאוניברסיטת אוקספורד הוא אחד מהמומחים המרואיינים בסרט. לדבריו, "הסיפור של סאלי נוח הוא במהותו סיפור על הצלה, ובמשך זמן רב פעולות ההצלה לא זכו למקום נרחב בסיפורי המחתרת, משום שאנשים חשבו על המחתרת כמי שעסקה בחבלה במסילות רכבת ובפגיעה ממוקדת בגרמנים.

"אבל ההתנגדות היהודית וההצלה של יהודים היו מלחמה בתוך המלחמה, משום שזו לא הייתה רק מלחמה נגד הכיבוש הנאצי, אלא גם מלחמה נגד השואה".

זמן קצר לאחר המהלך שלו בפאלה דה ז'וסטיס, נוח הבין שזה הזמן לברוח. "תעזוב, סאלי, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי", הפציר בו ז'ק. הוא עשה מסלול דומה לזה שעזר לאחרים לעבור: דרך הפירנאים לספרד, ומשם לפורטוגל ואל חוף מבטחים. מטוס ימי הביא את נוח מליסבון לפול בחוף הדרומי של אנגליה.

משם, הוא לווה על ידי המשטרה ללונדון ונחקר על ידי המודיעין הבריטי. חוקריו התרשמו ממה ששמעו. "יהודי הולנדי פיקח ופטריוט, שעשה עבודה טובה במיוחד בדרום צרפת וסייע למאות אנשים להימלט", כך דיווח קצין מודיעין בריטי. "הוא היה אמין לחלוטין מבחינה פוליטית".

הסרט מייחס לנוח את הצלתם של 600 בני אדם. המספר האמיתי ככל הנראה גבוה בהרבה, אומרת האטר, משום שהנתון הזה כולל רק את אלו ששמותיהם ידועים. ואכן, ארכיונאי שהשתתף בסרט מאמין שנוח הציל 1,500 אנשים לפחות.

הסרט מייחס לנוח את הצלתם של 600 בני אדם. המספר האמיתי ככל הנראה גבוה בהרבה, משום שהנתון הזה כולל רק את אלו ששמותיהם ידועים. ארכיונאי שהשתתף בסרט מאמין שנוח הציל 1,500 אנשים לפחות

עם זאת, נראה שהאטר אינה מעוניינת לנסות לכמת את גבורתו של אביה באופן כזה. "כל המציל נפש אחת, אתה מכיר את הפתגם", היא אומרת.

ואולם כמה מההולנדים האחרים שהגיעו ללונדון היו חשדנים יותר באשר אליו מהמודיעין הבריטי. "הוא יהודי, ויהודים הם פחדנים", נוח שמע אחד מהם אומר.

המלכה וילהלמינה, 1937 (צילום: AP)

נוח קנה לעצמו במהרה אויבים רבי עוצמה. המלכה וילהלמינה, שחיה עם ממשלתה בגלות בלונדון, נפגשה עם נוח, וביקשה ממנו להכין עבורה דוח.

הביקורת החריפה שלו על כמה מנציגיה הרשמיים של הולנד בצרפת עוררה זעם כשהדוח הופץ. נוח תויג במהרה כעושה צרות, לא אמין ומעורב בשוק השחור. היות שנמנע ממנו לעסוק בעבודת מודיעין, הוא הועבר לתפקיד מנהלתי.

"גורמי הממסד ריסקו אותו", אומרת האטר בסרט.

סוף המלחמה הביא איתו חדשות נוראות: אמו ואביו של נוח נרצחו באושוויץ. עובדה זו, סבורה האטר, עשויה להסביר מדוע נוח מיעט כל כך לדבר בשנים שלאחר מכן על מעשיו במלחמה. "הוא אף פעם לא ממש רצה לדבר על זה", היא אומרת. "אתה יכול לתאר לעצמך, אם אתה מציל את כל אותם זרים, ואימא ואבא שלך נשלחים למחנות. זו הייתה האשמה שהוא נאלץ לחיות איתה".

ואכן, היא זוכרת איך הלכה עם אביה באמסטרדם כנערה, כשאדם זר ניגש אליהם ואמר לאביה שהוא אחראי להצלת המשפחה שלו. "אה, שכח מזה", הגיב נוח. "אבא לא רוצה לדבר על זה, אך הוא עזר לאנשים במלחמה", אמה הסבירה לה.

בין אלו שהציל היו שניים מאחיו ומשפחותיהם. אבל האטר לא הייתה מודעת לכך עד שאחד מבני דודיה חשף זאת בבכורת הסרט: "את יודעת, אביך הציל אותנו".

תעודות הזהות המזויפות שהצילו את משפחתו של הרמן ודר (צילום: באדיבות Road on the Show Productions)

רגע קצר של קבלת הכרה

בסופו של דבר נוח הפר את השתיקה שלו, אבל למשך זמן קצר בלבד. ב-1971 – שנתיים לאחר שקיבל ממשפחת המלוכה ההולנדית את אות הכבוד הגבוה ביותר שבאפשרותה להעניק – הוא פרסם ספר זיכרונות קצר והתראיין לטלוויזיה ההולנדית. "קראתי את הספר, אבל לא באמת הפנמתי אותו לגמרי", נזכרת האטר.

אבל כשהוא היה מועמד לקבלת עיטור שהוענק לאלו שעזרו לאזרחים הולנדים במהלך המלחמה, הממשלה סירבה. הוא הוענק לו לבסוף רק לאחר מותו ב-1980.

עם זאת, הקנאה והקטנוניות שהובילו ליחסו של הממסד כלפי נוח אינן יכולות להתחרות בסיפור שמספר הסרט של האטר ובעדות החיה לאומץ ולעקשנות של אביה, שאותם היא חושפת. היא פותחת את הסרט בהתחקות אחר המסלול שלו בצרפת, עד ליון ומשם ללונדון. לדבריה, "כל פיסות המידע הקטנות שהיו לי, זה כמו פאזל, מצרפים אותן יחד, וזה הפך יותר ויותר לתמונה מלאה בשבילי".

הסצנות האחרונות בסרט מתרחשות בארה"ב, שם, בעקבות מודעות שפורסמו בעיתונות, האטר נפגשת עם ניצולים שמכירים בחוב שיש להם כלפי נוח.

הרמן ודר היה בן 6 כאשר הוא נעצר יחד עם אחִיו והוריו באוגוסט 1942 ונכלא בפאלה דה ז'וסטיס. נוח הבטיח את שחרורם באמצעות מסמכים מזויפים – שהתגלו על ידי אחיה של האטר בארכיון באמסטרדם – שבהם שינה את דתם של בני המשפחה מיהודים לקלוויניסטים. המסמכים אפשרו לבני המשפחה להגיע מצרפת לספרד ולפורטוגל, ומשם לחוף מבטחים בקולוניה ההולנדית סורינאם.

בתום המלחמה, משפחתו של ודר, שמנתה 60 אנשים, הצטמצמה לפחות מעשרה – ארבעה מהם חבים את חייהם לנוח. "בעיקרו של דבר, הוא הציל את החיים שלנו", אומר ודר הנרגש לילדיו של נוח. לאחר שחרורה, משפחתו חזרה לאמסטרדם, שם הוא זוכר שפגש את נוח ודיבר איתו פעמים רבות.

עבורו, הוא נזכר, הוא תמיד היה "דוד סאלי".

בתום המלחמה, משפחתו של ודר, שמנתה 60 אנשים, הצטמצמה לפחות מעשרה – ארבעה מהם חבים את חייהם לנוח. "בעיקרו של דבר, הוא הציל את החיים שלנו", אומר ודר הנרגש לילדיו של נוח בסרט שהפיקו לזכרו