משחק מכור

ראש הממשלה נתניהו ושר הבריאות ליצמן במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, היום (צילום: Heidi Levine/Pool via AP)
Heidi Levine/Pool via AP
ראש הממשלה נתניהו ושר הבריאות ליצמן במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, היום

השערורייה הפוליטית התורנית בימים אלה לקוחה מן העולם התורני: יעקב ליצמן, האמון על ניהול משבר הקורונה מתוקף היותו שר הבריאות, הפר את הנחיות המשרד אותן השית על כלל הציבור, וכן העדיף את רווחתם של החרדים באופן בוטה על חשבון כלל הציבור בישראל. ליצמן התנהג כמו אותו דייג שסיכם עם כל חבריו שלא ידוגו עוד באגם כדי שלא ייגמר מלאי הדגים בו, אך אמר לעצמו ש"אם רק אני אפר את האיסור, לא יקרה שום נזק".

ליצמן לא מתפטר מתפקידו נכון לשעה זו כשר הבריאות. למה שיתפטר? מה שמעניין את ליצמן הוא לא לפתור את משבר הקורונה עבור מדינת ישראל. כל שמעניין את ליצמן, היא השררה שמגיעה עם התפקיד: לסדר ג'ובים, להעדיף מקורבים בטיפולים, לשבת קרוב לצלחת. כל זה לא השתנה בעקבות הקורונה, ולא ישתנה גם הרבה אחריה.

ליצמן לא מתפטר מתפקידו כשר הבריאות. למה שיתפטר? מה שמעניין אותו זה לא לפתור את משבר הקורונה עבור מדינת ישראל. כל שמעניין את ליצמן היא השררה שמגיעה עם התפקיד

נכון, יש כלפי ליצמן ביקורת ציבורית בימים אלו, אולם עם הזמן היא תישכח, והשררה תישאר. שרי ממשלה וחברי כנסת יודעים שהם לא צריכים להתאמץ לעשות היטב את התפקיד שלהם כדי להיבחר. להיפך, מילוי התפקיד כהלכה, מתנגש לא אחת עם מה שבאמת צריך לעשות כדי לשמור על הכוח הפוליטי: ריצוי המקורבים, חנופה רטורית לבייס, והסתה. יעקב ליצמן הוא עוד דוגמה עצובה לכך שהמציאות שלנו השתנתה: נבחרי הציבור בישראל, אפילו לא מעמידים פנים שהם עובדים לשיפור איכות החיים של הציבור שבחר בהם.

הייאוש נעשה המוצא היחיד

הנורמה הבסיסית הזאת של הפוליטיקה בישראל מגיעה קודם כל מראש הממשלה. נתניהו ברא עבורו מציאות שבה אין אף אחד שמגביל את כוחו. נתניהו השתלט ומינה דמויות הפועלות מטעמו בכל הבלמים והאיזונים הקיימים במערכת: מבקר המדינה, יו"ר הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה. כולם סרים למרותו. מישהו לא מציית? נשסה בו את הציבור. המפכ"ל לא מתיישר? לא צריך מפכ"ל, לבוחרים לא אכפת מזה. פרקליט המדינה מעז לתבוע אותנו ואת אנשי שלומנו? אפשר גם בלי פרקליט מדינה. יש קורונה בלאו הכי, אז אפשר להסתדר גם בלי מערכת המשפט.

כולם סרים למרותו. מישהו לא מציית? נשסה בו את הציבור. המפכ"ל לא מתיישר? לא צריך מפכ"ל, לבוחרים לא אכפת מזה. פרקליט המדינה מעז לתבוע אותנו ואת אנשי שלומנו? אפשר גם בלי פרקליט מדינה

בדמוקרטיה, האידיאל הוא הפרדה בין שלוש הרשויות. בישראל, בפועל, בכל הנוגע לרשות המחוקקת, הממשלה בלעה את הכנסת וירקה את השאריות.

מי שהיו אמורים להוות אופוזיציה לנתניהו, גנץ ועמיר פרץ, מבינים שבאופוזיציה בישראל אי אפשר להשיג הישגים נוצצים, לכל היותר להגיש כמה שאילתות. משום כך, במקום להילחם עבור העקרונות בשמם נבחרו, הלכו ועשו את הדבר הקל, ונכנסו לממשלה.

נכון, הם ייספגו קצת ביקורות ציבורית, ולפחות לגבי פרץ, מדובר במהלך הפוליטי האחרון שיעשה בקריירה (לגנץ יש עוד סיכוי תיאורטי למהלכים נוספים, אם נתניהו ייפנה את כסאו עוד שנה וחצי, או אם יצבור פופולריות בקרב בוחרי הליכוד). אבל נוצר מצב שנתניהו יעשה בכנסת הבאה מה שהוא רוצה: מפסקת ההתגברות, ועד עיגון חקיקתי של טובות הנאה מחברים מיליארדרים.

ושלא תגידו שגנץ עשה את הדבר האחראי בהתאם לנסיבות: גנץ הביא שלושים ושלושה מנדטים, לא משום שהוא הביא בשורה אידיאולוגית גדולה. אחרי הכל, בין גנץ ונתניהו יש שותפות מבחינת תפיסת העולם: אין להם כזאת. רק פרגמטיזם וניצול הזדמנויות. הציבור של גנץ, מעל מיליון מצביעים, היה מודע לכך. אותו ציבור בחר בו כדי להחליף את נתניהו, משום השחיתות הגדולה שנתניהו השליט בשדרת הניהול של המדינה, והמתקפה שלו על שלטון החוק.

שלא תגידו שגנץ עשה את הדבר האחראי בנסיבות: גנץ הביא 33 מנדטים, לא משום שהביא בשורה אידיאולוגית גדולה. אחרי הכל, בין גנץ ונתניהו יש שותפות מבחינת תפיסת העולם: אין להם כזאת

מה עשה גנץ? מכר את הקולות הללו מתוך אינטרס אישי. היוזמה כעת כולה של נתניהו, והיוזמה לביטול הלכת פנחסי-דרעי בחקיקה כבר הועלתה כברווז עיתונאי (שלא תבינו לא נכון: הלכת פנחסי-דרעי בעייתית מאד, משום שהיא היוותה פרשנות מרחיבה מדי של החוק הקיים. אולם הדבר הנכון היה לעגן אותה בחקיקה ראשית, לא לבטל אותה בחקיקה!).

כמו הטור דה פראנס

המעוז האחרון של ההתנגדות לנתניהו הוא בית המשפט העליון, אולם המלחמה כנגד המוסד הוותיק הזה כבר נמשכת שנים ארוכות, וללא תמיכה ציבורית. זהו רק עניין של זמן עד שישתנה לגמרי מאזן הכוחות בין בית המשפט לממשלה-כנסת, עד כדי ריסוק השיניים של בית המשפט לחלוטין, מבחינת היכולת שלו לבקר את הרשויות הנוספות. או אז, נתקרב יותר לרוסיה של פוטין מאשר לדמוקרטיות ראויות המהוות דוגמה לחיקוי.

ההצלחה של נתניהו נמדדת בשקט שבו מעשיו מתקבלים בציבור. מידת הסבילות של החברה בישראל להתנהגותו הפראית גבוהה, גבוהה מדי. נתניהו הפגין נדיבות גדולה כלפי בני גנץ בחלוקת התיקים, עד כדי כך שבנט ושקד שוקלים לבלות את כהונת הכנסת הזאת מספסלי האופוזיציה.

בימינה אף איימו על הליכוד שאם לא יקבלו מספיק אתנן במו"מ הקואליציוני, בכוונתם "להילחם בשחיתות". שחיתות שלטונית ירדה לתחתית סדר העדיפויות הציבורית בחברה, ומעוררת עניין ציבורי בערך כמו הטור דה פראנס. מדובר בהישג גדול לנתניהו: אם מספיק אנשים יחשבו שמי שמושחת הם בעצם המוסדות הציבוריים, אזי תמיד ישנו הרושם שעצם הדיון בשחיתות שלו הוא פוליטי, ולכן לא דנים בזה.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 775 מילים ו-1 תגובות
סגירה