אם רוצים להתחיל ולהבין מה עובר על בני ברק, אין ברירה – חייבים לחזור לגטו.

"נו, מה אתה אומר, נחמד לך לראות ככה את הגטו היהודי?", שאל אותי בעוקצנות תלמיד ישיבה בשישי האחרון, כשהסתובבתי ברחובות העיר, שהלכה והתרוקנה כמעט לחלוטין, לקראת שבת ראשונה של סגר מלא, באכיפת כוחות הביטחון.

שנינו עמדנו ובחנו זה את זה בחשדנות, כשני כלבי לברדור שהוצאו מהבית המסוגר לסיבוב התרעננות קצר בגינה – שומרים על מרחק ביטחון של שני מטר אחד מהשני, כנדרש. על העמוד מאחורי גבו של בן שיחי בצבץ דף מקומט, שנתלש בחופזה ממחברת, עליו שורבטה בעיפרון אדום תחינה "ללמוד ולהתפלל לחולים מהמגיפה בסכנת חיים" ותחתיה שמות רבים של חולים בני העיר.

דף שעליו שורבטה בעיפרון אדום תחינה "ללמוד ולהתפלל לחולים מהמגיפה בסכנת חיים" (צילום: אמיר בן-דוד)

כעבור יומיים, ביום ראשון, הידיעה הראשית באתר החרדי הפופולרי "בחדרי חרדים" כבר סיפרה ש"תושבי בני ברק, שנמצאים כבר יומיים בסוג של גטו, שואלים את עצמם מתי כל זה יהיה מאחורינו?" והעיתונאי החרדי דוד קליגר, עורך ברדיו "קול חי", התחיל להריץ בטוויטר את ההאשטג #גטו_בני_ברק_2020.

בעיתון החרדי "המבשר", החריפו את הטון, וסימנו את המגמה שתהפוך להיות יותר ויותר דומיננטית, עד שראש הממשלה יחליט שלא כדאי לו להסתבך עם המגזר שכה חשוב לו, והרחיב את הוראות הסגר המלא והקשוח לכל הארץ. "זו לא פעילות מצילת חיים – זה אובדן עשתונות", זעקה כותרת "המבשר" ביום ראשון.

"זו לא פעילות מצילת חיים – זו אובדן עשתונות" pic.twitter.com/SbFaMa2jMf

— עקיבא ווייס Akiva Weisz (@AkivaWeisz) April 4, 2020

"על רקע ההסתה הפרועה כלפי התושבים החרדים בישראל קובעי המדיניות יוצאים בהולים להעניק 'טיפול' לערים החרדיות בדמות סגר כללי על בני ברק, כשהכוונה היא להטיל סגר על ערים חרדיות נוספות. אישי ציבור חרדיים הגיבו להתנהלות הזו וכינו אותה אמש 'אובדן עשתונות מוחלט'… הם אומרים: 'הקטסטרופה משתוללת בעיר. חולים לא יכולים לרכוש אוכל, חלקם משוועים לצאת לבתי מלון כשרים. אך הפניות כלל לא מטופלות. עשרה ימים טוענים גורמי המקצוע שבני ברק היא 'פצצה מתקתקת'. האם כך מטפלים בפצצות מתקתקות?".

עורך "המבשר", בנימין ליפקין, כתב בדבר העורך, שהודפס במסגרת בולטת בעמוד הראשון: "הדרך שבה המדינה מבקשת להתמודד עם התפשטות הקורונה בבני ברק ובציבור החרדי בכלל היא הזויה, סהרורית ומופקרת, ואין לה דבר וחצי דבר לא עם שלום הציבור ולא עם הדאגה לשלומו ולבריאותו. כשמתרחש משבר בריאותי והומניטרי בעיר עמוסה משפחות ברוכות ילדים, בלי עין הרע, אין שום צידוק ושום הסבר למראה אימתני של חיילים אחוזי נשק הפושטים על העיר".

כוחות משטרה אוכפים את סגר הקורונה בבני ברק (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

ברשתות החברתיות הופצה תמונה של רחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי של בני ברק, כשבחזיתו שער הכניסה המפורסם לאושוויץ-בירקנאו עם הכתובת "העבודה משחררת". עו"ד משה אוסדיטשר, שמגיש ברדיו "קול חי" את תכנית סיכום השבוע, החל לפרסם את "יומן הגטו". וחבר הכנסת משה גפני מ"דגל התורה" הליטאית צייץ בפשטות: "גטו בני ברק. אנטישמיות עידן 2020".

גטו בני ברק. אנטישמיות עידן 2020.

— חבר כנסת משה גפני Moshe Gafni (@gafni_moshe) April 5, 2020

וכך חזרנו לגטו. נבלענו בתוך הסיפור שבני ברק מספרת עכשיו לעצמה על עצמה, שהוא בעצם הסיפור שהיא התכוננה אליו כל השנים. הסיפור שבלבו הערגה לטראומה. התשוקה המודחקת להיות שם, כמו זיידע ובאבע, כשהאדמה רועדת והגסטפו נכנס לעיר.

רק שהפעם פלוגות הסער של הקורונה צועדות בסך, כשהמגיפה פושטת על רחובות המרכז היהודי הגאה, מנפצת את זגוגיות הישיבות והחיידרים כמו בליל הבדולח, מצדיעה במועל יד לפיהרר של הנגיפים, משסה לוחמי שייטת ציונים חסונים ביהודים יראי השם ומפוחדים.

והנה הווירוס יימח שמו וזכרו יוצא למלא את ייעודו ההיסטורי: להפוך את בני ברק מעיר ואם בלב גוש דן של ישראל המודרנית במאה ה-21, עם הפס הרחב והזום הצר, לגטו מפוחד במזרח אירופה של שנות הארבעים.

עורך המבשר, בנימין ליפקין, כתב בדבר העורך: "כשמתרחש משבר בריאותי והומניטרי בעיר עמוסה משפחות ברוכות ילדים, בלי עין הרע, אין שום צידוק ושום הסבר למראה אימתני של חיילים אחוזי נשק הפושטים על העיר"

וכך עיר שנוסדה על ידי יוצאי הגטו, התפתחה גם כנקמה של ההיסטוריה היהודית בחורבן קהילות הגטו, שלפעמים נראתה למשקיפים חיצוניים כמי שממשיכה את מנטליות הגטו באמצעים אחרים, שידעה לאורך השנים לעשות שימוש פוליטי מניפולטיבי בזיכרון הגטו ובייסורי המצפון של מי שנחלצו מהגטו בחיים – בני ברק הזו, מתייצבת בליל הסדר תש"פ מול הגדול שבאתגריה והנורא שבסיוטיה: להיות שוב קהילה יהודית צפופה וענייה, מוקפת מחסומי צבא ומשטרה, מבודדת מהאוכלוסייה הכללית, מותקפת ומבוזה, כשבשמיים מתקדרים ענני מוות, עם גזירת שמד ביולוגית, מיקרוסקופית, של מגיפה ואולי חלילה גם רעב, ששוב מקימים על היהודים רודפים אכזריים – רשעים ארורים! – שקמים להתנכל לקהילת נאמני התורה. ממש כמו אז, בפסח ההוא בוארשה, בגטו של סבא וסבתא.

בני ברק. עימותים בין כוחות הביטחון לתושבים (צילום: Yossi Zamir/Flash90)

לנקום בנאצים

הצל של השואה תמיד נוכח בבני ברק וקשה לחמוק ממנו. "כל חרדי בבני ברק מרגיש רדוף. בדיוק כמו בגולה. התחושה הגלותית היא בילט-אין", אומרת דורית ברק, חוקרת תולדות העיר, ומי שהייתה הראשונה שהחלה להוביל בבני ברק סיורים מאורגנים לקבוצות חילונים.

"מבחינת תושבי בני ברק, כל החיים היהודיים הם הרי התקומה שבצל החורבן. זה רעיון פריחת עולם התורה והישיבות מהאפר. זו הנצחת הקהילות, העיירות, השמות. בני ברק היא עיר כמו עצמאית, עם חוקים וקודים משלה. נבדלת תרבותית, חברתית ודתית. שונה גם בהתנהלות הכלכלית.

"מבחינת תושבי בני ברק, כל החיים היהודיים הם הרי התקומה שבצל החורבן. זה רעיון פריחת עולם התורה והישיבות מהאפר. זו הנצחת הקהילות, העיירות, השמות. בני ברק היא עיר כמו עצמאית, עם חוקים משלה"

"לתושבי בני ברק יש מטרות שונות מאזרחי החברה הכללית. וחלק ניכר מהאוכלוסייה פה מעדיף לשמור על הבידול והייחוד הזה. ועכשיו מרגישים כאן במה שנראה כמו תגובות אנטישמיות בישראל. רואים דיווחים עיתונאיים רבים כהסתה ומרגישים שנואים. כמו ששמעתי לא מזמן גבר חרדי אומר: עשו מאיתנו מצורעים".

דורית ברק

לא מזמן, באחד הסיורים הרבים שערכה בעיר, נתקלה ברק בזלמן כהן, קשיש תושב בני ברק, ניצול שואה, שהצליח לחמוק בדרך נס מאחת הסלקציות של מנגלה באושוויץ. כהן שמע את ברק מספרת לקבוצת החילונים שהתגודדו סביבה על החזון איש, ועל התפקיד ההיסטורי המרכזי שהוא מילא בהפיכתה של בני ברק למה שהיא היום: עיר לומדים עם כ-200 אלף תושבים, העיר התשיעית בגודלה בארץ, הצפופה ביותר ואחת העניות ביותר.

חילונים אוהבים את הקטע הזה בסיורים של ברק, כשאחרי הביקור אצל השדכנית ולפני הפגישה עם העיתונאי החרדי הצעיר והמעודכן שמרכל איתם על התככים הפוליטיים האחרונים, היא מספרת להם על החזון איש.

רוב הסיפורים שלה על העיר מבלבלים את שומעיה, שמתקשים לעקוב אחרי שמות החסידויות והחצרות והאדמו"רים והזרמים. הם בדרך כלל יודעים, גם אם באופן מעומעם למדי, שיש הבדל עקרוני ויריבות היסטורית מרה בין ליטאים לחסידים. על פי רוב הם מכירים שמות של כמה פוליטיקאים חרדים מפורסמים.

המבוגרים זוכרים לפעמים את מלחמות השבת משנות השבעים, עם המחסומים וההפגנות ברחוב השומר, והמעמד המיוחד שהיה אז לרב שך. בזה אפשר לסכם כמעט את כל מה שהמבקר החילוני הממוצע יודע על חרדים בכלל ועל בני ברק בפרט, אולי בתוספת כמה סיפורים שמעלים סומק בלחיים, מאחת הסדרות הרבות של אמנון לוי על סקס, אהבה, חיזור, משיכה מינית, תשוקה, בגידות וחרמנות בחצרות החרדים.

הרב אלעזר מנחם שך נואם בהיכל הספורט ביד אליהו 1990 (צילום: Moshe Shai/FLASH90)

אבל כמעט כולם שמעו משהו על הפגישה המפורסמת של בן-גוריון והחזון איש, שנערכה ב-20 באוקטובר 1952 בבני ברק, בביתו של החזון איש. פגישה שבמהלכה בן-גוריון שאל את המארח שלו איך דתיים וחילונים יוכלו לחיות יחד בארץ החדשה, וזכה לתשובה המפורסמת על העגלה הריקה שצריכה לפנות דרך לעגלה המלאה, והוליד סיפור שנוכח מאז ברקע כל ויכוחי החילונים והחרדים.

הסיפור הזה – ברק יודעת – תמיד יתסיס, יעורר ויכוחים, ויכניס קצת פלפל לסיור. הגם שהתגובות של החילונים בדרך כלל צפויות מראש, וכוללות וריאציה על המשפט "איך החרדים מתנשאים וחושבים שהעגלה שלהם מלאה והעגלה שלנו ריקה? שילכו ללמוד ליבה קודם".

דוד בן-גוריון (צילום: (פריץ כהן, לע"מ)

"השנים הראשונות של המדינה היו השנים הטובות ביותר של בני ברק", ברק מספרת לקבוצות שהיא מדריכה, "אלה היו שנים שעוד היה עם מי לדבר. בן-גוריון והחזון איש לא היו צריכים להגיע להסכמה. אבל הם הסתכלו בהערכה אחד על השני. הם יכלו לדבר אחד עם השני. זה הדבר הגדול".

ברק נהגה לעצור עם כל קבוצה שהדריכה ליד הישיבה שייסד החזון איש בבני ברק. "אני אומרת להם: מכירים את החזון האיש? זה הרב שנפגש עם בן-גוריון אחרי קום המדינה'. ואז כו-לם בלי יוצא מהכלל מתחילים לצעוק: העגלה המלאה… העגלה הריקה…'. ואני עונה: 'בסדר, אבל חשוב שתזכרו שעוד לא הוחלט מי הוא מי. כל צד בטוח שהעגלה שלו מלאה והעגלה של הצד השני ריקה".

"השנים הראשונות של המדינה היו השנים הטובות ביותר של בני ברק. אלה היו שנים שעוד היה עם מי לדבר. בן גוריון-והחזון איש לא היו צריכים להגיע להסכמה. אבל הם הסתכלו בהערכה אחד על השני. הם יכלו לדבר"

לאחת השיחות האלה מול ביתו של החזון איש התקרב ניצול השואה זלמן כהן, שהקשיב לברק מספרת על הפגישה ההיסטורית ואז ביקש רשות להתערב בשיחה.

כהן סיפר לחברי הקבוצה איך הגיע ערב קום המדינה לפגישה אצל החזון איש, ישב בחברתו על המרפסת המפורסמת שהשקיפה על בני ברק, וביקש את עצתו של גדול הדור בעניין שהציק לו מאוד. אחיותיו של כהן היו אז במחנה מעצר בריטי בקפריסין והוא רצה לבקר אותן, וכדי לעשות זאת, היה עליו להנפיק לעצמו תעודת זהות, מעשה שהיה כרוך בשבועת אמונים לשלטון האנגלי. מצד שני, כהן היה להוט באותו זמן להתגייס לכוח המגן העברי, ולא רצה לעשות שקר בנפשו.

החזון איש, סיפר כהן, הקשיב רוב קשב לסיפורו, ואז השיב לו שהוא לא מזהה בעיה או דילמה מוסרית, שכן ברור לכל מי שעיניים בראשו, שתוך תקופה קצרה הבריטים יעזבו את הארץ ותקום מדינה עברית, ולכן ל"שבועת האמונים" לממשלת אנגליה אין בעצם כל משמעות. היא לא תיחשב ל"שקר", ולכן כהן יכול להישבע אמונים לממשלה האנגלית כדי לבקר את אחיותיו, ויכול גם להתגייס לכוח המגן העברי כדי להשתתף במלחמה על הקמת המדינה. וכך היה.

עיבוד תמונה שהופץ ברשתות החברתיות, ובו נראה רחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי של בני ברק, כשבחזיתו שער הכניסה המפורסם לאושוויץ-בירקנאו עם הכתובת "העבודה משחררת"

בשבוע שעבר זלמן כהן הלך לעולמו. הוא נפטר מסיבוכים של מחלת הקורונה. הוא היה אחד המתים הראשונים מהמחלה בבני ברק. "כנראה שהוא נדבק בפורים בבית הכנסת, בזמן קריאת המגילה, אבל זה לא בטוח", מספר ישראל כהן, פרשן ברדיו "קול חי", לשעבר העורך הראשי של האתר "כיכר השבת", ונכדו של זלמן כהן. "בימיו האחרונים הוא היה בבית החולים, לבד, בבידוד. הוא אושפז בבית החולים ושם הוא נפטר. אני ראיתי אותו בפעם האחרונה יום לפני פורים.

"סבא היה איש מוכר ואהוב מאוד בבני ברק. אחרי שניצל ממנגלה כשזייף את גילו ואמר שהוא בן 16, הוא עלה לארץ והפך פה לתעשיין. היה לו מפעל לטקסטיל בתל אביב. עשה הרבה מעשי צדקה וחסד. יכלו להיות אלפים רבים בלוויה שלו. כבוד אחרון למת. בסופו של דבר נערכה לו הלוויה מצומצמת לפי הכללים החדשים. לא רק לו, גם להרבה אנשי חסד אחרים שמתו.

"בשנים האחרונות לסבא היה חשוב מאוד להחדיר את מודעות השואה לא רק פה בבני ברק. גם בבסיסים של צה"ל. לא פעם אחת ליוויתי אותו לתיכונים חילוניים, תלמודי תורה, ישיבות. מצער שאדם שהתמודד מול היטלר, שאמר לנו תמיד שכל ילד, כל נכד, כל נין, היו לו גם בני נינים, זה הנקמה המתוקה שלו בנאצים שרצו להשמיד אותנו, מת בסוף בגלל החיידק הארור הזה, הנגיף, שכל הזמן חשבנו שזה משהו בסין, באיטליה, והנה גילינו שזה פה, אצלנו, בבית, בבני ברק".

ועכשיו בני ברק נערכת לפסח באווירת גטו. קראתי ברשתות החברתיות בדיחות של צייצנים חרדים שקוראים לעצמם הפרטיזנים, שמדברים על מרד גטו בני ברק.

"כן. יש פה באמת תחושה של מצור. מרגישים שיש סטיגמה כאילו צריך להיזהר מהחרדים. בזמן שאם תבדוק את מספר המתים, תגלה שהאחוז שלהם יחסית קטן".

הרב חיים קנייבסקי וישראל כהן

בני ברק תחגוג בעוד ארבע שנים מאה שנים להיווסדה, ולכולם ברור כבר בשלב מוקדם זה של משבר הקורונה, שהיא נכנסת אל תוך הימים הקשים והדרמטיים בתולדותיה. "זה בלי ספק המצב וזה נורא מצער אותי", אומרת דורית ברק, שנולדה בעיר לפני כמעט 60 שנה וחיה בה כל חייה, "אני מרגישה שכל מה שעמלתי עליו ב-12 שנים האחרונות, מאז שהתחלתי את הסיורים המודרכים בעיר, יורד עכשיו לטמיון. זה גורם לי עגמת נפש נורא גדולה.

"כשהתחלתי את הסיורים, הרגשתי שאני פותחת את בני ברק לעם ישראל. מכירה את בני ברק לציבור הרחב. עד אז בני ברק בעיני רוב הציבור החילוני נתפסה כעיר אפורה. צפופה. משעממת. מסוגרת. התייחסו לחרדים כאל קבוצה נפרדת באוכלוסייה. לא ממש התעניינו בהם. כשאני התחלתי, אלה היו הסיורים הראשונים מהסוג הזה. הראשונים שהגיעו לסיורים שלי היו דווקא מקיבוצים. אנשי השומר הצעיר. זה היה לא ייאמן! הניגודים הכי גדולים. ואלה התקבלו כאן הכי יפה. ואיפה? בישיבת פוניבז'. היו לי שם דברים מצמררים. אנשים מבוגרים שישבו בכולל של פוניבז', ואמרו לאנשים שבאו איתי 'אחינו אתם'.

"שתבין – היום אני כבר לא יכולה להתקרב לישיבת פוניבז'. גדלה שם הקבוצה של הפלג הירושלמי. הקיצוניים. אתה כבר לא יכול לעבור שם בשלווה. אני אף פעם לא דיברתי עליהם עם הקבוצות שלי. אני בכלל לא רוצה לדבר על סכסוכים ועל פלגים. ממש לא. כשאני מוציאה את הסיורים שלי, רק טובת העיר לנגד עיני.

"אבל הם בעצמם עשו לעצמם פרסומת שלילית, כשבתחילת כל שנת לימודים, בחודש אלול, התחילו שם קרבות. בין הפלג הירושלמי לבעלי השקפות מתונות יותר. וזה הלך ונהיה לא טוב. היו זמנים שממש אי אפשר היה לעבור שם.

ישיבת פוניבז' בבני ברק (צילום: Roni Schutzer/Flash 90)

"בתחילת דרכי הייתי מגיעה לשם עם חיילים במדים, בלי בעיה. בעיר ובישיבה. והמבוגרים היו לוחצים להם ידיים, מברכים אותם ומקסימום אומרים להם דברים כמו 'תגידו ליאיר לפיד שלא יעשה לנו צרות'. תמיד בנחמדות ובאהבה. אבל התקופה ההיא חלפה. הכל בבני ברק נהיה הרבה יותר קיצוני בשנים האחרונות.

"היום אני כבר לא עוברת עם חיילים במדים. לא בעיר עצמה ובטח לא ליד פוניבז'. ועכשיו הגיע גם משבר הקורונה. ועם ישראל עכשיו שונא את תושבי בני ברק. למרות שהם לא כל כך מבדילים בין התושבים השונים. ראה ערך רינה מצליח והדברים הקשים שהיא אמרה על כל החרדים. זה נמצא בכל התקשורת החרדית.

"הכל בבני ברק נהיה הרבה יותר קיצוני בשנים האחרונות. היום אני כבר לא עוברת עם חיילים במדים. לא בעיר עצמה ובטח לא ליד ישיבת פוניבז'. ועכשיו הגיע גם המשבר של הקורונה. ועם ישראל עכשיו שונא את תושבי בני ברק"

"כולם לקחו את זה מאוד קשה. לא שרינה לא צודקת בחלק מהדברים, אבל ככה להיסחף? מצד שני, אתה שומע את האמיצים, את הצעירים, את העיתונאים מתקשורת החרדית הלא ממוסדת, מדברים על ההנהגה. מעזים לומר שהייתה התעוררות מאוחרת".

רינה מצליח במונולוג על רוב החרדים pic.twitter.com/qwQaWclIeN

— Drum (@dogly1900) April 4, 2020

מה שמצער אותך זה שהחילונים ממשיכים לראות בכל החרדים ובכל תושבי בני ברק מיקשה אחת?

"כן. וזה ממש לא ככה. יש חמישים גוונים. בני ברק מחולקת בגדול לשליש ליטאים, שליש חסידים ושליש ספרדים. בדרך כלל אין בין הקהילות מתחים. חוץ מאולי קצת לפני בחירות. כולם גרים פה עם כולם. הבניינים מעורבים.

"את ההפרדה אתה יכול לראות בבתי הכנסת. בישיבות, שברור שהן נפרדות, כי כל אחד לומד את ארון הספרים שלו ואת ההלכה שלו, הנוסח שלו. וכמובן – מתחתנים כל אחד בזרם שלו".

הקורונה מבדילה בין הזרמים?

"אני כבר שלושה שבועות לא יוצאת מהבית, כמו כל השכנות שלי. אנחנו מאוד נזהרות. למרות מה שחושבים ואומרים, אישית אני לא מכירה אף חולה קורונה אחד בעיר. החולים הם בשכונות 'הקשות' מה שנקרא. השכונות הצפופות. החרדיות. לא במרכז העיר. ככה שמה שאני אומר לך עכשיו אלה לא עובדות. זו תחושה. הרי אין לי מיפוי של חולים. אני גרה ברחוב די מרכזי. רחוב הרב שך, מה שהיה פעם רחוב הרצל. לא שאצלנו מאוד מרווח, אבל התנאים פה עדיין סבירים.

"בני ברק מחולקת בגדול לשליש ליטאים, שליש חסידים ושליש ספרדים. בדרך כלל אין בין הקהילות מתחים. חוץ מאולי קצת לפני בחירות. כולם גרים פה עם כולם. הבניינים מעורבים. את ההפרדה רואים בבתי הכנסת"

"יש שכונות שהן הרבה-הרבה יותר צפופות. יש שכונות יותר מסוגרות בעצמן. קהילתיות. שגרים שם יותר ליטאים. יותר אדוקים. יותר קיצוניים. עם הנהגה יותר מקפידה. יותר סמכותית. יותר מחמירה. מרכז העיר הוא בגדול יותר פתוח. יותר ותיק. יותר ליברלי, אפשר לומר. השכונות, כמו שכונת ויז'ניץ, כבר הרבה יותר סגורות. שם יש כנראה הרבה חולים. שם זה פשט כאש בשדה קוצים".

הדרמה של קנייבסקי

מוקדם מאוד לנסות ולהעריך איך יסתיים המשבר הנוכחי בעולם, בישראל וגם בבני ברק. אבל כבר עכשיו ברור, שבכתבות הסיכום והסרטים התיעודיים הרבים שיוקדשו בעתיד לאירועי הימים האלה בישראל, תככב הסצנה שבה הרב חיים קנייבסקי, גדול הדור של הזרם החרדי-ליטאי, נשאל על ידי נכדו:

"המדינה רוצים עכשיו להגיד שבחיידרים לא ילמדו עד שיידעו מה קורה עם המגייפע (מגיפת הקורונה) כי הם אומרים שכשילדים מתקבצים יחד באותו בניין, אם מישהו נדבק זה יכול לעבור מאחד לשני ולהגביר את הסכונע (הסכנה). האם סבא חושב שצריך לבטל את החיידר והישיבעס בגלל זה?"

והרב קנייבסקי, שמפורסם בתשובותיו הקצרצרות, המברקיות, לפעמים החידתיות, עונה רק "חלילה. חלילה" ואחר כך מדגיש שהפסקת הלימודים בחדרים ובישיבות מסוכנת יותר מהמגיפה עצמה.

קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, נהנה היום ממעמד ומעוצמה ששנים לא היה כמוהם ברחוב החרדי. קוראים לו "שר התורה". אומרים עליו שהוא מצליח להיות גדול הפוסקים הליטאים, עם גינונים של אדמו"ר חסידי, שמחלק ברכות כמו באבא ספרדי.

מייחסים לו ולהילה המיסטית שמעריציו רואים סביבו, את הרנסנס החרדי של השנים האחרונות, כולל הברית הפוליטית בין הספרדים והליטאים, דיל דרעי-גפני – או דיל ש"ס ודגל התורה – שהביא את משה ליאון עד ללשכת ראש עיריית ירושלים אחרי שהנחיל תבוסה ליריביו הגדולים של קנייבסקי – החסידים של אגודת ישראל – שנתפסו מופתעים מול הכוח החדש שקם מולם.

משה גפני ואריה דרעי (צילום: Flash90)

קנייבסקי מתגורר בדירה צנועה בבני ברק, שעד פרוץ המשבר הייתה מוקד עלייה לרגל לדרדקי העיר, שהובלו לשם על ידי מוריהם כדי לחזות במו עיניהם בגדול הדור. וכמובן לפוליטיקאים מכל המפלגות כמעט, שהגיעו להתחנף ולקבל ברכה.

קנייבסקי נהג לברך אותם ב"בו"ה" – ראשי תיבות של "ברכה והצלחה" – מילה שהוא ספק ממלמל ספק יורק כמו חרצן מקולקל של פרי, כשהיא נשמעת מפיו כמו "אבויה".

הרב חיים קנייבסקי נהג לברך פוליטיקאים מכל המפלגות ב"בו"ה" – ראשי תיבות של "ברכה והצלחה" – מילה שהוא ספק ממלמל ספק יורק כמו חרצן מקולקל של פרי, כשהיא נשמעת מפיו כמו "אבויה"

בכניסה לביתו של הרב קנייבסקי קבוע שלט, עליו נכתב "בהוראת מר"ן שליט"א אסור להכניס לפתח הבית את מכשיר האייפון הטמא ודומיו, ללא יוצא מהכלל. כל העובר על זה עובר באיסור גזל ועוד עבירות חמורות".

כשיסתיים משבר הקורונה ייאלצו הרב קנייבסקי וחסידיו להתמודד לא רק עם תוצאות ההנחיה הטרגית שלו להתעלם מהנגיף בימים הראשונים, החלטה שכנראה עלתה בחיים רבים של חסידיו, אלא גם עם העובדה שמאז תחילת המשבר צמחה תעבורת האינטרנט בציבור החרדי ב-40%.

הרב חיים קנייבסקי (צילום: David Cohen/Flash90)

סקר שערכה חברת בזק גילה כי 82% מהחרדים מעידים על עצמם שהם מתעדכנים על משבר הקורונה בחדשות שהם מקבלים מאתרים דיגיטליים.

56% נצמדים לאתרים ייעודיים לקהל החרדי. אבל 40% מהחרדים גולשים גם לאתרים "רגילים". 25% מקבלים מידע גם מרשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר. 26% מההורים החרדים דיווחו, כי ילדיהם הגדילו בצורה משמעותית את השימוש באינטרנט מאז פרוץ המשבר.

קרן לייזרוביץ', סמנכ"לית השיווק והחדשנות של בזק, אמרה בראיון לגלובס שזה "אחד מתהליכי אימוץ האינטרנט המהירים ביותר שראינו. בסקר העומק שביצענו רואים כי החרדים ימשיכו לעשות שימוש בכלים האלה גם לאחר סיום המגפה, כך שמדובר בשינוי עמוק, שעשוי להשפיע על אורח חיי החרדים, יגביר את החיבור לאוכלוסייה הכללית ויתרום לצמיחת המשק".

82% מהחרדים מעידים על עצמם שהם מתעדכנים על משבר הקורונה בחדשות שהם מקבלים מאתרים דיגיטליים. 56% נצמדים לאתרים ייעודיים לקהל החרדי. אבל 40% מהחרדים גולשים גם לאתרים "רגילים"

דורית ברק לא מופתעת כלל. "כל מי שעם היד על הדופק, יודע שבשנים האחרונות בני ברק השתנתה. הציבור החרדי השתנה. הוא התחיל ללכת לקראת המודרנה. בני ברק של השנים האחרונות היא לא בני ברק כמו שהציגו אותה. בני ברק צעדה קדימה. בכיוון של להיות משכילה. להיות ציבור עובד.

"אני הראיתי בסיורים שלי את בני ברק האחרת. ופתאום לוקחים אותה אחורה. היא נהיית שוב מצורעת. אנשים בבני ברק עובדים. אנשים לומדים. אם אנשים בבני ברק לא היו עובדים, לילדים פה לא היה מה לאכול.

"רוב האנשים בבני ברק הם אנשים עובדים. זה נכון שהמשפחות עניות, כי יש הרבה ילדים במשפחה. אז בסך הכל התוצר לנפש הוא נמוך. אבל הילדים של השכנים שלי, ברובם המכריע, הם אנשים עובדים. הם חרדים עובדים. הם 'חולצות כחולות', כמו שהם קוראים לעצמם. הם חרדים חדשים. ואת זה הציבור לא מכיר".

בני ברק, 3 באפריל 2020

הציבור נחשף בעיקר לחברת הלומדים. לתלמידי הישיבות, להתנגדות לגיוס, להקצבות המיוחדות.

"עד לדור שלי לא הייתה בכלל בעיה שהגברים ילמדו. המשפחות בבני ברק לא היו עם כל כך הרבה ילדים. כשאני הייתי צעירה לא היו לי חברות עם חמשת אלפים אחים. אני לא יודעת מה עשו האמהות, אני לא נכנסת לאף אישה לעניינים האינטימיים שלה, אבל אני יכולה להעיד שלחברות שלי היו 2-3 אחים. לפעמים ארבעה. לא יותר. אני אמנם למדתי בבית ספר ממלכתי-דתי, כי גדלתי במשפחה ציונית, אבל כל השכנים שלי לאורך כל השנים היו חרדים.

"כשאני הייתי צעירה לא היו לי חברות עם חמשת אלפים אחים. אני לא יודעת מה עשו האמהות, אני לא נכנסת לאף אישה לעניינים האינטימיים, אבל אני יכולה להעיד שלחברות שלי היו 2-3 אחים. לפעמים ארבעה. לא יותר"

"וצריך לזכור עוד דבר חשוב – בילדותי רבים מההורים היו ניצולי שואה. אז כלכלית הם יכלו לסדר את הילדים כי לרבים מהם, לפחות לציבור האשכנזי, היו פיצויים מגרמניה. ובזכות הפיצויים היו גם דירות. אז לא הייתה בעיה שהגבר ילמד ולא יעבוד. ההורים יכלו לקנות דירות לבנות. יכלו לעזור בכלכלה.

"הקפיצה הגדולה במספר הילדים במשפחות התחילה בשנות השבעים והשמונים. ואז גם התחיל לאט לאט הכיוון של השכלה גבוהה. קודם כל של הבנות והיום גם של הבנים. כדי להתגבר על הפערים בשכר. להילחם בעוני. וככה אני חוזרת לעגמת הנפש האישית שלי. העיר התחילה לצעוד קדימה. התחילה להתערבב.

"בהרצאות שלי ובשיעורים שלי אני כל כך מנסה לקרב את כולם. ואני מאוד מקווה שבני ברק לא חומקת לי עכשיו מהידיים. שאנחנו לא חוזרים שנים אחורה. שלא יחזור האנטי. שלא תחזור השנאה. אני לא יודעת אם ראית בטלוויזיה, שצילמו תושבים חרדים מברכים את החיילים בשבת שלום, נותנים אוכל לשבת".

ראיתי את זה בעיניים באחד המחסומים ברחוב רבי עקיבא בעיר לפני כניסת השבת.

"איזה יופי. אז אתה יודע – יש הכל בבני ברק".

אבל ממש באותו זמן ניגש אלי תלמיד ישיבה ושאל אותי אם אני נהנה לראות ככה את הגטו היהודי וכשאמרתי לו שזה מחזה מאוד עצוב בעיני הוא אמר 'זו התקשורת השמאלנית אשמה. היא לא מספרת את האמת על מה שקורה בתל אביב ומגזימה עם מה שקורה בבני ברק, כדי להפוך את בני ברק שוב לגטו'.

"כן. יש פה באמת שני תהליכים שקורים במקביל. שני כוחות שפועלים אחד נגד השני. אז גם את זה יש עכשיו. בוודאי. כשאני מסתובבת עם קבוצות זה קורה גם לי. פתאום מישהי ניגשת ואומרת לי בסרקזם 'אז איך זה לראות את הגן חיות?'.

אני תמיד עונה לה – את יודעת, גם אני גרה פה בגן חיות. והיא נשארת ככה בפה פעור. היא לא מאמינה לי שאני חיה בבני ברק כל חיי".