"מבצע 'אביב מוגן' לאכיפת הסגר בישראל יימשך עד אחרי חג הפסח"
7 באפריל 2020
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
האביב בארץ קצרצר ומופז, וקסמיו רבים מספור. בשנים כתיקונן, אין כימי חול המועד פסח להנות מהאביב הישראלי במלוא הדרו. מחוץ לעיר הנחלים שוצפים, השדות מוריקים והדרום אדום. ובעיר ההורמונים מתעוררים מתרדמתם, מזדקפים, מתמתחים, ויורדים לסיבוב דאווין ברחוב.
על לחיי העיר עולה סומק קל של התרגשות, התחדשות ואפילו חרמנות. רוח נעימה בשיער פורמת קשר, נושאת ריחות בישול וטיגון במורד השדרה. העיר אופה דברים. אולי בורקס קשקבל? אולי עוגת תפוחים? והנה מתערבבים בריחות האפייה ניחוחות הגראס הרפואי. מישהו הדליק לו ג'וינט לקבל את פני שבת המלכה.
"יש רגע קצר בין אדר לניסן / שהטבע צוהל בכל פה / הוא שופע חיים / שיכור ומבושם / איך שיופי יכול לרפא / נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות / אך עוד רגע יבול ויצהיב / כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת / קצר פה כל כך האביב", כתב פעם דויד גרוסמן.
ובאביב הנעורים חוגגים את עצמם, חולפים זקופים על אופניהם, חושפים זרוע שרירית עם קעקוע חדש, ואפילו שד עגלגל, שמבצבץ לרגע ממחשוף נדיב. ואתה מפזם לעצמך בלב את "ערב עירוני" של נתן אלתרמן, בקולו של יוסי בנאי כמובן, שהוא-הוא קולו של האביב הישראלי.
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות, נוגות
אומרות לערב 'למה באת?'
הפנסים פרחי העיר
מלבלבים באור ניחוח
אביב חשמל עצוב בהיר
משיכרונו אסור לברוח.
רק שהשנה, כידוע, אינה שנה מתוקנת כלל וכלל. למעשה אפשר לקבוע בביטחון כבר עכשיו, כשאנו רק בתחילת אפריל ורוב השנה עדיין לפנינו, שהשנה היא שנה מקולקלת מאוד.
עם פרוץ האביב המוגן של פסח 2020, נותרו מכל פלאי האביב הישראלי רק כיסופים. נשארו לנו רק מרפסת או חלון להביט דרכם על העולם, כשהזמן איבד לחלוטין את משמעותו. "מול חלוני חלון / ומול החלון חלוני / אתמול היה יום ראשון / היום שני" זה כל מה שיש לנו עכשיו, כמו שכתב פעם חברו של אלתרמן, אברהם חלפי.
ועל מסלול שאורכו מאה מטרים בשדרה שמתחת לבית, עולה עכשיו התצוגה של מיטב אופנת האביב המוגן. גם מי שלא בורך בעיניה החדות ובבקיאותה המופלגת של דורין אטיאס בענייני שיק ושוק, יבחין על נקלה, שבגדי העונה לא מצטיינים בהידור רב. השנה הקו השולט פשוט מאוד, עד כי לפעמים נדמה שהבגדים ממש מרופטים במתכוון. ייתכן בהחלט שזו הצהרה אופנתית מתריסה ומתוחכמת נגד עולם המותגים וההוט-קוטור שהיו כה דומיננטיים באביבים הקודמים.
בגדי האביב החדש מבליטים את זיקתו של הלובש לביתו, ובעיקר לחדר השינה ולהרגלי התזונה שלו, שבאים השנה לידי ביטוי בסגנונות מפתיעים מאוד של כתמים שונים על הבגדים. בולטים לעין שילובים מוגזמים – לפעמים פראיים ממש – בין פיג'מות וטרנינגים מוכתמים מצד אחד, לכפפות גומי כחולות ברוח טרנד האינסטלטור-קוטור מצד שני. וכמובן – מסכות חדר הניתוח, שהן ללא ספק אביזר האופנה הבולט של העונה.
בתחום המסכות נרשמת השנה יצירתיות רבה. חובבי המותגים מתהדרים ברחוב במסכות 95N היוקרתיות של הצוותים הרפואיים. הזרוקים מסתפקים בליוויס של המסכות, הלוא הן מסכות הטורקיז הפשוטות. וההיפסטרים היצירתיים מפליגים על כנפי דמיונם עם מסכות בד מתוחכמות, גזורות על פי מידה, שממחישות את אישיותם הססגונית, ולא פעם מותאמות לצבע החולצה או התיק.
למרבה ההפתעה, מתברר שבניגוד למה שניתן היה להעריך מראש, דווקא המסכות הללו, שמכסות טפח ובקושי חושפות עיניים, מוסיפות תבלין של מסתורין ארוטי למשחק המבטים מחוץ לבית. מיהי העלמה שגופה המצודד מצטייר מבעד לפיג'מת הלו קיטי שצווארונה מוכתם ברסק עגבניות, שניצבת עכשיו בצד השני של מדפי האלכוג'ל בסופרפארם, כשרק עיניה מבצבצות מהמסכה? האם היא פוחדת מהבאות? האם היא כמהה לחיבוק אסור?
מיהי העלמה שגופה המצודד מצטייר מבעד לפיג'מת הלו קיטי שצווארונה מוכתם ברסק עגבניות, שניצבת עכשיו בצד השני של מדפי האלכוג'ל בסופרפארם, כשרק עיניה מבצבצות מהמסכה? האם היא פוחדת מהבאות? האם היא כמהה לחיבוק אסור?
בעולם שבו נגזר על כולם להסתפק בנוף שנשקף מחלונם, עמוד פייסבוק צנוע (שייסד ישראלי לשעבר שמתגורר עכשיו בפורטוגל) הפך ללהיט שסחף השבוע עשרות אלפים, מניו זילנד ועד קליפורניה. הוא נקרא "מה אתה רואה מהחלון שלך?", והחברים מתבקשים לצלם את הנוף הנשקף מחלונם ולספר מה עובר עליהם.
בימים כתיקונם, יוזמה חביבה כזו הייתה מושכת תשומת לב מועטה בלבד. הרי מה איכפת לנו מה אחרים רואים מחלונם? אנחנו יודעים שיש בעולם אחרים ושיש להם חלון ממנו הם רואים דברים. למה שנקדיש לכך תשומת לב מיוחדת? אבל עכשיו, כשעל כולנו נגזר להישאר בבית ולהסתפק בנוף הנשקף מחלוננו, החוויה הזו היא לא רק חוויה אישית, קהילתית או מקומית, אלא חוויה חובקת עולם.
הנוף שנשקף מהחלון הוא כמעט כל מה שנותר לכולנו מהחיים שלפני פרוץ המגיפה. וכך עולה סולידריות מפתיעה, שנובעת מההכרה המנחמת, שאנחנו לא לבד בצרה הזו. אנחנו לא היחידים שצריכים להסתפק עכשיו במראה שנשקף מהחלון.
מה איכפת לנו מה אחרים רואים מחלונם? למה שנקדיש לכך תשומת לב מיוחדת? אבל עכשיו, כשעל כולנו נגזר להישאר בבית ולהסתפק בנוף הנשקף מחלוננו, החוויה הזו היא לא רק אישית או מקומית, אלא חוויה חובקת עולם
בשלב הראשון יצאתי לבקר בבתיהם של חבריי, שמתוקף הנסיבות אי אפשר עכשיו להפתיע אותם בביקור נימוסין של חג. שמחתי לראות שהפרחים בעציצים של יהודה ומיקי מלבלבים והשדרה מוריקה מתחת לביתם. האביב חייך השנה גם אל עציץ הליים ואדניות התותים והנענע במרפסת של טל ואלה בכפר סבא. טיילתי בעיני במורד הרחוב המוכר מתחת לביתה של אורית בשכונת בורוכוב והנהנתי לשלום לחברתה הטובה רוני, שצילמה עצמה (לבושה!) מסתכלת על העצים מתחת לחדר השינה שלה.
קפצתי לבקר במרפסת של בירנית (שגם השבוע, כמו בכל שבוע, עורכת את המדור הזה). היא עברה לדירתה החדשה ממש לפני פרוץ המשבר, כך שעוד לא הזדמן לי לחזות בנוף האורבני המרהיב שנשקף מחלונה. גם הנוף אצל אמי מהמם ממש. זו כבר השכונה שלנו, המאה מטרים המוכרים כל כך, הפעם במבט מלמעלה, מהמגדלים הסמוכים.
בחשיכה אורות עירנו מנצנצים ומפתים כל כך, בזמן שאצל דבורית ודפנה בדרום תל אביב ניבטים מראות סגפניים יותר, אורבניים וצפופים, מינימליסטים ממש. ואצל חברתי הטובה דורית, שעברה לפני שנים לניו זילנד, הכל פורח ומלבלב. וכולם-כולם עוברים עכשיו יחד את אותה חוויה. מצטמצמים לדלת אמותיהם. מסתפקים בנוף שמתחת לחלון. וזה הרי דבר שלא קרה לנו קודם.
אני נפרד מחבריי ויוצא לשוטט בין חלונות זרים. הלוא אי אפשר עכשיו לטייל, ולכן סיבוב החלונות היומי בפייסבוק מספק מענה פשוט גם אם דחוק, לכמיהה שלא נעלמה, לעלות על מטוס ולנחות בארץ זרה.
אני מתפעל מהגינה המלבלבת של אישה בעלת השם הספרותי הארוך וונדי לינדי ווט'רס פופ, שסגורה עכשיו בדירתה בברמינגהם, אלבמה, עם שני חתוליה החומים, כשסנאי חמוד מקפץ על העץ מעל הפרחים האדומים (וונדי כתבה לי שהם נקראים "שיחי אזיליאה").
#depegeam ☀️???? #proseccomeditation ????????????♀️????????♀️ #
פורסם על ידי Mihaela Bogza ב- יום רביעי, 8 באפריל 2020
לעומת זאת, אצל שרין אובריאן מורפט בקוווינסלנד שבאוסטרליה, נחתו תוכים ענקיים שראשיהם כחולים על העץ שמול החלון. וסינדי סינדי מנמיביה הפתיעה וצילמה את חלונה דווקא מבחוץ, כשירח אפריקאי גאה זורח מעל ביתה הצנוע, המשקיף אל נהר הזמבזי הכביר.
כצפוי, לאנשים המצלמים את חלונם, יש טעמים וסגנונות שונים. יש מהם שמתאמצים ומחפשים את הזווית המחמיאה ביותר, הפוטוגנית ביותר, מנסים לעורר רושם ויראת כבוד אצל זולתם. יש שמצלמים כלאחר יד, לא מנסים להסתיר את פגעי הזמן והמקום, כאילו אומרים: כן, זה כל מה שיש לי עכשיו. זה מעט, ואני לא מתכוון להתבייש בזה.
ויש כאלה כמו נינה אובנניאן, המתגוררת בירבבאן אשר בארץ ארמניה, שמאפשרת לנו בנדיבותה להיכנס לחדר השינה שלה, שמחלונו נשקפת במלוא הדרה הפסגה המושלגת של הר האררט. והיא מספרת: "האוויר על פסגת ההר צלול עכשיו כמו שלא היה בעשר השנים האחרונות. זה פס כסף שבוהק בענן הסגר של ימי הקורונה. הכל כל כך צלול עכשיו – שנדמה לי שאני יכולה להבחין בתיבת נוח!".
Ararat from my window this morning. The air is as crisp and clean as it was more than a decade ago!! — It's another silver lining in the corona quarantine cloud
פורסם על ידי Nina Hovnanian ב- יום שלישי, 7 באפריל 2020
ולרגע מתגנבת ללב מחשבה נעימה, מעודדת, תמימה כמו נוח ששלח את היונה לראות הקלו המים, או כמו היפי שמחפש טרמפ לוודסטוק: אם כל מצלמי החלונות, מכל קצוות תבל – אלה שאצלם אביב עכשיו, ואלה שכבר נערכים לחורף או לקיץ – היו מכירים את שיריו של אהוד מנור, יכולנו כולנו לצאת אל החלון ולשיר ביחד בקול גדול את השיר שקיבל פתאום משמעות חדשה לגמרי:
רקמי לך וילון
לתלות בחלון
וילון אביבי מתנפנף
תפרי לך חולצה
שקופה למחצה
נביט בך אז מבלי להתעייף
כי האביב שוב צועד בעקבותיך
והירוק מציץ בחלונך
כי הזהב שוב גונב את צמותייך
ואנו נתגנב למעונך.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם