אזרחי ישראל הערבים, שני מיליון איש, אישה וילד, נמצאים במצב מורכב. פוטנציאלית הם גייס חמישי קלאסי. פוטנציאלית הם גשר לשלום. אבל דבר אחד פשוט וגם בטוח: אם ערביי ישראל היו משתתפים בבחירות ביחס שווה לזה של היהודים, הם היו אחראים ליותר מ-20 מנדטים ולימין לא יהיה סיכוי לנצח.

שני מיליון אזרחי ישראל הערבים נמצאים במצב מורכב. אבל דבר אחד פשוט ובטוח: אם ערביי ישראל היו משתתפים בבחירות ביחס שווה לזה של היהודים, הם היו אחראים ליותר מ-20 מנדטים ולימין לא היה סיכוי לנצח

המרכז-שמאל לא כל כך יודע מה לעשות עם זה, ובנובמבר הדבר עלול להתגלות כקטסטרופה.

השמאל-מרכז בישראל מעדיף לא להיות תלוי בערבים, כי זה לא יהיה נוח בעת מלחמה עם חמאס או חיזבאללה. יתרה מכך, הטיעון המרכזי נגד הכיבוש שעשוי עוד לפעול היום אצל הציבור היהודי הוא מניעת מדינה דו-לאומית – כי טיעונים מוסריים יבואו אותך לאזור אחוז החסימה; הארגומנט הזה עשוי בהחלט להישמע קצת לאומני לאוזניים ערביות. ולקינוח, הם חוששים להבריח בוחרים יהודים שיתעצבנו מהקשר של השמאל לערבים; רוב הגזענים כבר בימין העמוק, אבל החשש אינו מופרך.

הכל נכון אבל גם משדר חולשה וחוסר יושרה. ככה לא בונים מנהיגות, מומנטום או ניצחון. ואם השמאל-מרכז לא ינצח התוצאות יהיו קשות: ישראל תעלה על דרך שמובילה לפוטיניזציה מוחלטת, תאוקרטיה זוחלת ואובדן הרוב היהודי.

הגדלת אחוז ההצבעה הערבית היא יעד מרכזי, אולי הקריטי מכולם. רה"מ יאיר לפיד הוא דובר משכנע, רהוט וסימפטי למדי. יש לו סיכוי להלך בין הטיפות. לו הייתי הוא, הייתי פונה למגזר הערבי באלו המילים:

אזרחי ישראל הערבים,

אני מבקש לדבר אליכם בכנות. לפנות אליכם כאזרחים שווים במדינה שבה אני משרת כראש הממשלה. לדעתי זה לא נעשה כאן מעולם וכנראה שכולנו אשמים, יהודים וערבים. הגיע זמן תיקון.

הגדלת אחוז ההצבעה הערבית היא יעד מרכזי, אולי הקריטי מכולם. רה"מ לפיד הוא דובר משכנע, רהוט וסימפטי. יש לו סיכוי להלך בין הטיפות. לו הייתי הוא, הייתי פונה למגזר הערבי

אני יודע שחלק מכם מרגישים כמו אזרחים סוג ב', ואינני יכול לומר שזה לגמרי לא מוצדק. כאשר מדינה מגדירה את עצמה כיהודית, הדבר יגרום באופן טבעי לניכור מסוים עבור לא-יהודים. אבל זה לא בריא. העולם מלא קבוצות מיעוט – הונגרים ברומניה, קופטים במצרים, יפנים בפרו. זה עובד לא רע אם יש חכמה, רגישות, וסובלנות.

אני רוצה להתקרב לזה. להגיע לזה.

אבי היה ניצול שואה, כמו רבים מדור המייסדים של ישראל. אני מקווה שתוכלו להבין את משמעות השואה לישראלים כמוני. זה היה אירוע ייחודי בהיסטוריה שלנו, ואולי בכל ההיסטוריה. שישה מיליון יהודים, כמחציתנו, נטבחו. היינו חייבים בית, והארץ הזאת היא ביתנו העתיק.

זה גם הבית שלכם. אנחנו כאן ביחד, ואפשר לחלוק את הבית הזה. אנו לומדים, אני חושב. לאט אמנם. אף אחד לא מושלם. אבל אומר זאת: אתם ראויים להערצה. במשך 74 שנים, למעט מקרים חריגים, הייתם אזרחים טובים. למרות שישראל לא תמיד קירבה אתכם.

למה היא כך נהגה? אני מקווה שתוכלו להעריך את ההקשר. מאז הקמתה נדחתה ישראל על ידי מדינות ערב הסובבות אותה. זה טבעי לחשוש שהמיעוט הערבי יזדהה עם האויבים החיצוניים. בוודאי כאשר גם אתם פלסטינים, בשורשים, והפלסטינים סובלים. אני חייב לומר שהם סובלים אולי בעיקר מידי ערבים – בסוריה הם מוחזקים במחנות פליטים, בלבנון שוללים מהם מעמד שווה. אבל זה קונפליקט מסובך, ואני מבקש מכם להבין שמנקודת המבט שלנו עמדנו בפני איומים על קיומנו. אין לנו באמת אפשרות לחזור לפולין או לעיראק, ואלה אף פעם לא היו באמת הבתים שלנו.

אז מה עכשיו?

עכשיו שוב בחירות, בנובמבר. יש בישראל מגוון דעות פוליטיות. תתמכו במי שתרצו. אבל אני מקווה שתבחינו שהמחנה שנגדנו, שנגרר לקיצונית איומה על ידי פשיסטים קלאסיים, יביאו אסון לכולנו.

אולי לא צריך לחזור לזה אבל בכל זאת אזכיר את אזהרות נתניהו על נהירת ערבים לקלפיות. כך קיווה להישאר בשלטון ב-2015, על ידי פנייה לצד האפל של חלק מהאזרחים.

הפשיסטים לא רוצים שתצביעו, ואני חושב שאתם יודעים מדוע. אם הייתם מצביעים באותו שיעור של היהודים הייתם קובעים חמישית מהכנסת: 24 מנדטים.

הכנסת היא הריבון כאן, ועם חמישית מהכנסת אי אפשר יהיה להתעלם מכם.

הפשיסטים לא רוצים שתצביעו ואני חושב שאתם יודעים מדוע. אילו הצבעתם באותו שיעור של היהודים הייתם קובעים חמישית מהכנסת: 24 מנדטים. הכנסת היא הריבון כאן, ועם חמישית ממנה אי אפשר להתעלם מכם

לא בטוח שכל המנדטים האלה יתמכו בצד שלי. אבל אי אפשר יהיה להתעלם מהם. אז בבקשה, תפסיקו לחשוב שהיהודים לא יתנו לכם כוח. יש לכם כוח לתת לעצמכם. אבל עשו זאת במתינות ומתוך חברות. היד מושטת.

נהרו לקלפיות, וזה יראה לכולם שאכפת לכם מהמדינה. זה חשוב, זה יקל, וזה יתרום לדברים טובים.

מומחים יאמרו שאם אראה כתלוי בהצבעה הערבית אאבד קולות של יהודים. אני אומר לאחי היהודים: אל תחשבו ככה. אנחנו צריכים שותפות עם אחינו הערבים אחרת נוותר על התקווה לנורמליות במקום הזה.

עשינו ניסוי גדול בקואליציה עם המפלגה הערבית רע"ם. לא אכחיש שיש אתגר בקואליציה שתלויה במפלגות שאולי לא ירגישו בנוח בעת סכסוך, למשל, עם חמאס. אבל נמצא פתרון שיתאים לכולם. זה לא חייב למנוע תיקון בעיות השיטור והתקציבים והבנייה במגזר הערבי. זה לא חייב למנוע שיוון אזרחי. אני מבטיח לנסות לעשות את הדברים האלה.

כל אזרחי ישראל צריכים להצביע. זו לא חובה, אבל זו זכות חשובה מאין כמוה. זו פריווילגיה שאין לאנשים במקומות רבים באזור הזה. השתמשו בה, בבקשה, בחוכמה.

נתניהו וודאי יאמר שדברי אלו מוכיחים שאני תלוי בערבים. אני מקווה שהיהודים יזהו דמגוגיה גזענית, וערבים לא יתבלבלו. יש יותר מדי על כף המאזניים: עתיד נורמלי במקום הזה.

נתניהו וודאי יאמר שדברי אלו מוכיחים שאני תלוי בערבים. אני מקווה שהיהודים יזהו דמגוגיה גזענית, וערבים לא יתבלבלו. יותר מדי על כף המאזניים: עתיד נורמלי במקום הזה

אני מצטער על ההערות הלא רגישות שלי בעבר. הייתי צעיר. תקשיבו לי עכשיו: אנחנו שותפים, אבל בהוגנות וברגישות לשני הצדדים. גם לרגשות היהודים.

תודה, כל טוב, ובהצלחה לכולנו. אין לנו ארץ אחרת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

לקראת שנת ה-50 לרצח אחד-עשר הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן (1972) מתעורר שוב הנושא בישראל. במרכז עומדת דרישת המשפחות לחשוף מסמכים מסווגים של ממשלת גרמניה אודות הכישלון בחילוץ הספורטאים. זאת ככל הנראה כדי לחזק את הדרישה לפיצויים גדולים יותר.

לקראת שנת ה-50 לרצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן דורשות המשפחות לחשוף מסמכים מסווגים על כישלון חילוץ הספורטאים. ככל הנראה לחיזוק הדרישה להגדלת פיצויים

המצב הגיע לכך שהמשפחות מאיימות שלא להשתתף באירוע הזיכרון שיערך בתחילת ספטמבר במינכן. נכון לעכשיו, המשפחות הודיעו שלא ישתתפו וכך גם נציגי הוועד האולימפי הישראלי לא ישתתפו. עדיין לא ידוע אם נשיא המדינה שאמור לנאום בטקס אכן ייקח חלק באירוע. כנראה שלא.

מזה שנים רבות מעלות המשפחות טענות חמורות כלפי ממשלת גרמניה בדבר אי לקיחת אחריותה לכישלון אבטחת הספורטאים ולפעולה הכושלת לשחרורם שגרמה למותם בשדה התעופה הסמוך למינכן.

לאורך השנים קיבלה כל אחת מהמשפחות פיצויים מממשלת גרמניה, ולאחרונה הסכימה גרמניה לתת סכום נוסף וסופי, אך הן טוענות שאין די בכך. נציגי המשפחות מנהלות משא ומתן עם ממשלת גרמניה באמצעות עורכי דין אירופאים כדי להגדיל משמעותית את סכום הפיצויים, ולצורך זה דורשות גילוי מסמכים רשמיים בהקשר לכישלון הביטחוני. בשלב זה ממשלת גרמניה אינה נענית לבקשות וללחץ הציבורי שמפעילות המשפחות מעבר למה שהציעה.

משפחות י"א חללי מינכן דחו את הפיצויים מגרמניה: "הצעה מבזה של גרוש וחצי" pic.twitter.com/A70sj3Jn7o

— ynet עדכוני (@ynetalerts) July 27, 2022

ראוי להפנות מקצת מתשומת הלב הציבורית למחדל הישראלי בכך שלא ניתנה למשלחת הספורטאים אבטחה נאותה, למרות שהיו ידיעות על כוונות ארגון "ספטמבר השחור" לבצע את הפיגוע.

ראוי להפנות מקצת מתשומת הלב הציבורית למחדל הישראלי בכך שלא ניתנה למשלחת הספורטאים אבטחה נאותה, למרות שהיו ידיעות על כוונות ארגון "ספטמבר השחור" לבצע את הפיגוע

כידוע, בעקבות רצח הספורטאים מונתה ועדת בדיקה ממשלתית בראשות מפכ"ל המשטרה לשעבר פנחס קופל. רק כעבור 40 שנים (!), בשנת 2012, פורסם דוח הועדה (קישור: 40 שנה לטבח מינכן: המחדל הישראלי באבטחת הספורטאים – וואלה! חדשות (walla.co.il)).

מדובר בדוח קצר למדי שמצא כמה אנשי ביטחון כאחראים למחדל ביניהם בכירים בשב"כ ובמערך האבטחה שהועברו מתפקידם. לא זכור לי שבמשך השנים הארוכות מאז הפיגוע דרשו המשפחות את פרסום דוח הוועדה, ולאחר שפורסם הן לא דרשו את גילוי הפרוטוקולים של דיוני הוועדה. כל הזעם הופנה (או שמא כוון בכוונה) מלכתחילה כלפי ממשלת גרמניה. יצוין כי המשפחות קיבלו בישראל הכרה של נפגעי טרור כולל התנאים הכספיים הנלווים.

לאחרונה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של רונן ברגמן שבין היתר גילתה כי היו בידי מערכת הביטחון ידיעות על כוונות "ספטמבר השחור" לפגוע במשלחת. הדברים מעצימים את השאלה מדוע גורמי הביטחון לא פעלו בנחישות כדי להגביר את אבטחת הספורטאים.

בנפרד מהכישלון הגרמני הקולוסלי: כישלון ישראלי מרובע: לא הביאו מידע ממוקד על החולייה שהתאמנה בלוב;לא קראו נכון את ההתרעות שברור מהן מה עומד לקרות; לא שיתפו tת הגרמנים; ועדת החקירה בישראל התעלמה מחלקו ואחריותו של המוסד. באופן די מדהים- זה נחשף בכתבה של @YRubovitch ושלי רק כעת

— Ronen Bergman (@ronenbergman) August 12, 2022

אפשר להניח כי אם היו נחשפים הפרוטוקולים של הוועדה היה ניתן להבין מדוע לא תוגברה האבטחה וגם האם אכן היו ידיעות על כוונות הפיגוע וכיצד הן טופלו אם בכלל. שהרי לפי דוח ועדת קופל, לא נמצא דופי בעבודת המודיעין, אלא רק במהלכי מערכת האבטחה של ישראל.

לא זכור לי שבמשך השנים מאז הפיגוע דרשו המשפחות את פרסום דוח הוועדה או את גילוי הפרוטוקולים של דיוניה. כל הזעם הופנה לממשלת גרמניה. יצוין כי המשפחות קיבלו בישראל הכרה של נפגעי טרור

לעניות דעתי, לשאלות אלה לא ניתנה עד היום תשובה מספקת. נראה לי כי יהיה קשה מאד לשכנע כי לא ניתן לפרסם בישראל יותר מידע על מה שנעשה או שלא נעשה לפני הרצח במינכן, ומדוע בישראל אי-אפשר לגלות את המסמכים הרלוונטיים במגבלות הצנזורה ובגרמניה כן ניתן לעשות כן?

האם לנגד עינינו מתרחש מהלך שנראה כצביעות, כאשר דורשים מגרמניה גילוי מסמכים, קבלת אחריות ופיצויים משמעותיים, מה שאנחנו לא דורשים מעצמנו? מזה עשרות שנים משפחות הספורטאים אינן חוסכות ביקורת חריפה מממשלה גרמניה אך ביחס למחדלי ממשלת ישראל – שקט דממה. מדוע?

ד"ר אבנר ברנע הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, בכיר לשעבר בשב"כ ואוהד ספורט.(אוהד מנצ׳סטר יונייטד מילדות). מתגורר בתל אביב