ההתקפה הישראלית באזור דמשק על יעדים איראנים בתגובה לפגיעה בספינה הישראלית במפרץ עומאן איננה מספיקה כדי להרתיע את איראן. האיראנים מתכננים להמשיך בהתקפות על כלי שיט ישראלים במפרץ ובים סוף ונדרשת פעולת הרתעה ישראלית תקיפה. עדיין לא מאוחר.

ישראל הגיבה השבוע על הפגיעה האיראנית באוניית המשא של איש העסקים הישראלי רמי אונגר במפרץ עומאן בתקיפה על יעדים איראניים באזור דמשק.

גורמים ביטחוניים בכירים בישראל:

"משמרות המהפכה" האיראניים הם שאחראים להתקפה על אוניית המשא של איש העסקים הישראלי רמי אונגר במפרץ עומאן.
ההתקפה בוצעה באמצעות מוקשים ימיים שהוצמדו לדופן האונייה. pic.twitter.com/WUX3RcSjdL

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) March 1, 2021

התגובה הצבאית הישראלית הייתה מתחייבת אך היא איננה מספיקה ואיננה מרתיעה את איראן מספיק, עד כדי עצירת המשוואה החדשה שאיראן מנסה לכפות על ישראל, מלחמה ימית. להערכת "משמרות המהפכה" האיראנים, בזירה החדשה הזו איראן תביס את ישראל.

התגובה הצבאית הישראלית מתחייבת אך לא מרתיעה את איראן מספיק כדי לעצור את המשוואה החדשה שאיראן מנסה לכפות על ישראל, מלחמה ימית. להערכת "משמרות המהפכה" האיראנים, בזירה החדשה הזו איראן תביס את ישראל

בדיון הביטחוני אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו פרץ ויכוח עז בין הרמטכ"ל אביב כוכבי לבין ראש המוסד יוסי כהן על אופי התגובה הישראלית המתבקשת, כדי להרתיע את איראן מללכת בקו הזה. הרמטכ"ל כוכבי המליץ להגיב ביבשה, בתקיפת יעדים איראניים בסוריה, שהיא הזירה המוכרת לישראל וישראל פועלת בה באופן שבועי. על פי כוכבי, יש להגיב תגובה מידתית שאותה איראן תוכל להכיל מבלי שתביא להסלמה. ואילו ראש המוסד יוסי כהן דרש תגובה "יצירתית" חריפה וכואבת שתרתיע את האיראנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרוצה בתקופה האחרונה להקטין את כוחו המדיני והביטחוני של ראש המוסד משיקולים פוליטיים, אימץ את גישת הרמטכ"ל. ברקע ההחלטה שהתקבלה היה גם רצון להימנע מעימות עם ממשל ביידן. גורמים מדיניים הסבירו כי תגובה ישראלית חריפה עלולה לחבל במאמצי הנשיא ביידן לחדש את הדיאלוג עם איראן ואז הוא יטיל את האשמה על ישראל.

איראן הכחישה את ההאשמות של ראש הממשלה נתניהו כי היא אחראית לפיגוע באוניית המשא הישראלית. משרד החוץ האיראני טען כי מדובר  בשקר ישראלי שמטרתו לעורר עימות בין איראן לארה"ב, מכיוון שישראל חוששת מחזרתו של ממשל ביידן בקרוב להסכם הגרעין.

לעומת זאת, העיתונות האיראנית רמזה כי אכן איראן או שלוחותיה עומדות מאחורי הפגיעה באונייה הישראלית.

העיתון האיראני "ג'ומהורי אסלאמי" כתב כי הפגיעה באונייה, שנראתה אונייה בריטית לכל דבר ועניין, הייתה מקצועית ו"נקייה" וללא נפגעים בנפש. לדברי העיתון:

"היא בוצעה על ידי גורם אנונימי והיא מהווה ללא שום ספק מעשה נקמה על מעשי הטבח של ישראל בסוריה, עיראק ותימן".

ויכוח עז פרץ בין הרמטכ"ל כוכבי לראש המוסד יוסי כהן על אופי התגובה הישראלית המתבקשת. כוכבי המליץ על תגובה מידתית שאיראן תוכל להכיל ללא הסלמה ואילו כהן דרש תגובה "יצירתית" חריפה ומרתיעה

העיתון האיראני "נור" הבליט את הקרבה של איש העסקים הישראלי רמי אונגר לראש המוסד הישראלי יוסי כהן והעריך כי יתכן שהאונייה עסקה בפעילות ריגול במפרץ הפרסי, לאור הסכמי הנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ, כדי לאסוף מודיעין שמטרתו לפגוע באופן מדוייק ב"ציר ההתנגדות".

מובן מאליו שמדובר בספין שקרי איראני, אוניית המשא של רמי אונגר הפליגה מדאמם בסעודיה כשעל סיפונה מכוניות בדרכה לנמל סינגפור.

התגובה הצבאית הישראלית בסוריה מתפרשת באיראן כאקט של חולשה וכ"בריחה" של ישראל מעימות ימי עם איראן.

אירן מתכננת התקפות נוספות על יעדים ישראלים במפרץ ובים סוף
ישראל הגיבה צבאית על תקיפת אוניית המשא הישראלית במפרץ עומאן על-ידי "משמרות המהפכה" האירניים אך היא איננה מעוניינת במערכה ימית פתוחה עם אירן. ההערכה בישראל היא כי אירן תמשיך לנסות/ יוני בן-מנחם
https://t.co/dKKSKtnqnt

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) March 2, 2021

פרשנים איראניים מעריכים כי התגובה החלשה של ישראל דווקא תעודד את איראן  להמשיך ולתקוף כלי שיט ישראלים באזור המפרץ או בים סוף. איראן יכולה לעשות זאת באופן ישיר על ידי חיל הים של "משמרות המהפכה" האיראניים או באופן עקיף של ידי שלוחותיה. כמו למשל המורדים החות'ים בתימן שיכולים לתקוף כלי שיט ישראלים בים סוף או באזור באב אלמנדב באמצעות טילים, מוקשים ימיים, מל"טים מדוייקים או סירות נפץ.

לישראל יש יכולות ימיות לא מבוטלות באמצעות הצוללות החדישות שברשותה שאי אפשר לפרטן במאמר זה. היא יכולה להלום באיראן בחוזקה באמצעותן וגם באמצעות חיל האוויר. האיראנים הקפידו לבצע פיצוץ באוניית המשא הישראלית כך שיגרום לה נזק בלבד ולא יביא לנפגעים. גורמי ביטחון בישראל אומרים כי את המוקש הימי הצמידו אנשי הקומנדו הימי האיראני לדופן האונייה באופן כזה שהאונייה לא תטבע.

איראן גיששה באמצעות הפיגוע באונייה הישראלית כדי לראות את תגובתה של ישראל. האיראנים מרוצים מכך שישראל נבהלה וחששה מלהתעמת עמם בלב ים. לא מן הנמנע שההתקפה האיראנית הבאה על כלי שיט ישראלי תהייה כואבת הרבה יותר.

איראן גיששה באמצעות הפיגוע באונייה הישראלית לראות את תגובת ישראל. האיראנים מרוצים שישראל נבהלה וחששה מלהתעמת עמם בלב ים. לא מן הנמנע שההתקפה האיראנית הבאה על כלי שיט ישראלי תהייה כואבת הרבה יותר

ב-14 ביולי 2006 נפגעה ספינת חיל הים הישראלי אח"י חנית מירי של טיל איראני מסוג  802-C, שנורה לעברה על ידי ארגון חזבאללה בעת שפעלה 16 ק"מ מול חופי ביירות במהלך מלחמת לבנון השניה. מהירי נהרגו ארבעה חיילי צה"ל שהיו בספינה.

גורמי ביטחון בישראל חוששים שהאיראנים יאמצו כעת את שיטת ההתקפות הימיות על כלי שיט ישראלים. לכן, התגובה הישראלית בהפצצת יעדים איראנים בסוריה הייתה טעות, ישראל הייתה צריכה להגיב מול כלי שיט איראני, כדי להראות לאיראן שהיא איננה חוששת מפניה. אפשר היה גם להגיב במתקפת סייבר כפי שנעשה בעבר ב-9 במאי 2020 כשנמל בנדר עבאס בדרום איראן ספג מתקפת סייבר קשה שיוחסה לישראל וגרמה לנזקים רבים בנמל.

עדיין לא מאוחר לשקם את ההרתעה מול איראן.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

כשהסתיים כיבוש לוד, נסע יגאל אלון, אז מפקד המבצע (מבצע דני 10-18 ביולי 1948) לראש הממשלה דוד בן גוריון כדי להיוועץ איתו מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר ודיבר, יגאל אלון שאל שוב ושוב מה צריך לעשות עם הערבים של לוד, אבל בן גוריון לא ענה לו. וככה שוב – פעם אחרי פעם, שלוש פעמים.

כשהסתיים כיבוש לוד נסע יגאל אלון, מפקד מבצע דני, לרה"מ בן גוריון כדי להיוועץ מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר, אלון שאל שוב ושוב מה לעשות עם ערביי לוד, אבל בן גוריון לא ענה

בן גוריון היה נוהג לרשום את השיחות במהירות על גבי מחברת עם ניר פחם, שמעתיקה את הדברים לדף השני. אחרי  40 דקות, כשהם בדרך החוצה במסדרון, והמחברת המקופלת נמצאת במקום אחר, רחוק, וכבר אין איש בסביבה זולת שניהם, אמר בן גוריון בקולו המעט צווחני, מלווה בתנועת יד רחבה, ליגאל אלון:

"תעשו מה שצריך".

התוצאה ידועה – עם הדבר הזה חזר יגאל אלון מהמטה, וההנחיה שיצאה הייתה להתחיל לפעול לפינוי הערבים.

בעיר נצרת, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. בצפון פיקד על הכוחות לסקוב, איש הבריגדה. בישיבת מטה אחרי הכיבוש של נצרת שאלו קציני המטה מה לעשות עם כל התושבים. לסקוב אמר להם: תשלחו מברק למטה הכללי, והמטה הכללי יכול לענות רק את הדבר המתבקש על פי דיני המלחמה, ודיני המלחמה ברורים: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

כלומר טיבן של ההחלטות ואופיין מושפע לא מעט מאופי האנשים שנטלו אותן.

את הסיפור המרתק הזה מספר אהוד ברק, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר בסרטו של במאי הסרטים הדוקומנטריים רן טל ("ילדי השמש", גן עדן" "המוזיאון", ועוד) "מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום".

נקודת המוצא של הסרט היא היסטוריוסופית ולא אקטואלית:

בספר "השועל והקיפוד" מ–1953, דן הפילוסוף הפוליטי ישעיה ברלין בהשקפתו של הסופר לב טולסטוי על ההיסטוריה. טולסטוי, בספרו "מלחמה ושלום", מעלה את הטענה שההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים. כל אחד מהם פועל על פי שיקולו הרגעי הקטן, ומה שאנחנו קוראים "היסטוריה" הוא מה שנוצר מאוסף הפעולות המקרי הזה. אהוד ברק, שבילה, על פי דבריו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת, ושחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה.

אהוד ברק, שבילה, לעדותו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת. שחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה

הסרט, שמבוסס על ארבעה ימי ראיונות ארוכים שערך הבמאי עם ברק, סוקר שישה צמתים מרכזיים בחייו של אהוד ברק. בין השאר: חיסול מנהיגי הטרור אחרי הרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מבצע "אביב נעורים", חוויותיו הקשות כמג"ד מילואים בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, ההחלטה הלא פשוטה לצאת אחרי 18 שנה מלבנון, וכמובן ה"רומן" המתמשך שלו עם יאסר ערפאת, מהכנת התוכניות האופרטיביות לחיסולו כבר כשערפאת עובר מירדן ללבנון בתחילת שנות השבעים, ועד לוועידה המפורסמת בקמפ דיוויד, שלושים שנה אחר כך, ועידה שכישלונה חרץ מהרבה בחינות גם את גורלו הפוליטי של ברק.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו, של מי שנחשב כל השנים כ"מר טפלון". כלומר אחד כזה שמסוגל לקבל החלטות מהירות והרות גורל בניתוק רגשי מוחלט.

כך למשל, כשהוא מספר איך כשהיה בן שש בערך, הייתה בקיבוץ משמר השרון, הקיבוץ שבו נולד וגדל, אישה צעירה, ניצולת שואה כנראה, שהייתה יוצאת כל יום בערב מחדר האוכל של הקיבוץ עם כיכר לחם מתחת ליד. הדבר עורר את פליאתם של הצברים הצעירים, משום שבקיבוץ שלהם פעלה מאפייה שסיפקה לחם בשפע לכל הישובים בסביבה, והדבר האחרון שהיית חושב עליו זה שיהיה חסר להם שם לחם. ברק מספר שהוא שאל את אביו למה היא נוהגת כך, ואביו ענה לו:

"עם מה שהיא עברה בחיים שלה עד עכשיו, היא אף פעם לא תהיה בטוחה שמחר יהיה לה לחם".

וכשהוא מספר את זה, נשבר קולו של המפקד המהולל מסיירת מטכ"ל, ועיניו דומעות.

לא כל חלקיו של הסרט אחידים ברמתם. כך למשל הפרק שעוסק במבצע "אביב נעורים", מתרכז יותר בצד האנקדוטלי שסופר כבר לא מעט פעמים – עמירם לוין וברק לבושים כנשים, עם גרבי צמר צבאיות שתחובים להם בחזיות כדי "להגביר" את הרושם, פותחים את הז'קט, מוציאים "עוזי" ומחסלים מישהו שהפריע להם בזמן המבצע. השאלות המוסריות הכבדות כמו מה מידת ההצדקה לחיסול, והאם נבחן לעומק מי הם אותם יעדים שנבחרו, נדחקות במקרה הזה מעט הצידה.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו

אבל מה שנשאר בסופו של דבר הוא דיוקן מרשים למדי של איש, שבהתנהלותו יש גם מאפיינים לא מבוטלים של דמות טרגית. נראה שברק עצמו מודע לסתירה הזאת כאשר הוא מצטט קטע מתוך "פאוסט" של גתה, בו נשמעת בין השאר האמירה:

"כל בני האדם חווים את החיים, רק מעטים מבינים בצורה יותר עמוקה את מה שהם חווים, והטיפשים מביניהם, שמנסים לחלוק את התובנות הללו עם כלל הציבור, הם אלה שמועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים".

"זה הרי מישהו שרצה להיות בן גוריון השני", אומר הבמאי רן טל בראיון, ומהרבה בחינות נותר מנגד על "הר נבו", כאשר לפחות כראש ממשלה, כהונתו מסתימת בדרך מאכזבת ומהירה מאוד, בטח בהשוואה לציפיות ולכוונות שלו עצמו.

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את בנימין נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את ג'פרי אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק, איימו לחסל כמעט סופית את תדמיתו הציבורית של האחרון. גם בגלל שהקשרים ומערכת היחסים הסבוכה עם שניהם כבר גדשה לעייפה את העיתונות הישראלית.

ברק שב וקונה פה כאמור את מקומו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, המוכן לפעול בצורה אמיצה בסביבה של חוסר ודאות, גם אם הדבר הזה עולה לו בסופו של דבר באובדן מכאיב של הפופולריות בציבור הישראלי.

רן טל, הבמאי, ממשיך כאן את ההתעסקות המרשימה ורבת השנים שלו בחברה הישראלית, בסתירות הפנימיות שקיימות בתוכה ובכאבים ובשאלות המוסריות שהיא מעוררת.

הסרט עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ומתוכנן להיות מוקרן בהמשך במסגרת שידורי "קשת".

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק איימו לחסל את תדמיתו הציבורית של האחרון

"מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום". ישראל 2020, 85 דקות. תסריט ובימוי רן טל. הפקה – אמיר הראל ואיילת קייט.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.