הבעיה היא לא היהדות.

בכעס רב קראתי בימים האחרונים את ההתבטאויות הנלוזות של אלו שחושבים שהיהדות היא הרכוש הפרטי שלהם. הגינוי הבוטה כלפי גיורים בצה"ל, ומעט קודם לכן הטינה כלפי הגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים – אמירות כל כך צפויות, וכל כך מצערות.

יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ יצחק פינדרוס, נגד הגיור בצבא: "מי שהתגיירה בגיור צה"לי היא שיקסע. אם מישהו מתחתן איתה – האבא צריך לשבת שבעה" pic.twitter.com/HSmQTpn9fU

— שחר גליק (@glick_sh) March 2, 2021

ואף על פי שהן צפויות, האמירות הללו מכעיסות רבים ורבות, כאמור גם אותי. מדוע? לכאורה, העמדה הזו הייתה כל כך צפויה, שהכועסים היו אמורים לפהק לשמוע שוב את הקללות והלעג המוכרים לנו. אך בכל זאת יש כאן כעס ראוי – שכן המניע לאמירות הללו אינו מניע של יהדות, של הלכה, של אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה.

העמדה הזו כה צפויה, שאפשר היה לפהק מהקללות והלעג המוכרים לנו. ובכל זאת יש כאן כעס ראוי – כי המניע לאמירות אינו מניע של יהדות, הלכה, אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה

במחברות הכלא שלו, תאר המהפכן הקומוניסט אנטוניו גראמשי את ההגמוניה. גראמשי ניסה להסביר מדוע "הפרולטריון", מעמד הפועלים, אינו מתמרד נגד האליטות. גראמשי טען כי אותן אליטות מחזקות את מעמדן השליט על ידי יצירת הרושם שאלו הם פני הדברים הטבעיים. על ידי יצירת הרושם שהן אמורות להיות האליטות ויצירת המחשבה שכללי המשחק בהם משחקים השחקנים הפוליטיים הם כללי המשחק שיש לנהוג בהם, ממשיכות האליטות להתל בכולנו כבמריונטות.

במקרה שלנו, כללי המשחק אינם מידי שמים, וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, ההכפשות, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה הן עמדות. עמדות שאנו לא חייבים לקבל כדברי אלוהים חיים. לא – אלו דברי רבנים, שחלקם בעזרת השם עדיין חיים.

אמנם, השליטה של היהדות האורתודוקסית בחיים בישראל היא די ברורה. במסגרת אותו סטטוס קוו ידוע לשמצה, שאפשר לדבר האם ועד כמה הוא באמת תקף כיום, הוחלט לאסדר את הדת כחלק בלתי נפרד מהמדינה.

מאיסור על תחבורה ציבורית בשבת, דרך שליטת הרבנות בריטואלי חיים כגון נישואין וקבורה ועד למינויים של רבני ערים (מכספי מסים) – הדת (היהודית בעיקרה, אך לא רק) מוסדה כחלק משמעותי מהחיים במדינה. ברבים ממוסדות אלה שולטת האליטה החרדית. למשל ברבנות הראשית. אך רק נזכיר – כל זה לא חייב להיות כך, ואפילו הדת הממוסדת במדינה אינה ציווי אלוהי.

הסיבה של האליטה החרדית לצעקות השבר בימים האחרונים מגוחכת: הרי אין ולא צפויה סכנה של רפורמים וקונסרבטיבים שיהגרו בהמוניהם לישראל. אין ולא צפויה סכנה של מאות אלפי גיורים רפורמים שיתקיימו בישראל, ויכירו, אויה לנו, בגרים מכל קצוות תבל.

התהליך הטכני עצמו כל כך ארוך שעצם הרעיון בלתי סביר. אך השנאה הבוערת כלפי התנועה הרפורמית באה מאותו מקום של השנאה החרדית לציונות בתחילת המאה ה-20 (לא של החרדיות כולה, יש לציין), ולהשכלה במאות ה-18-19 – חשש מהחדש, מהקידמה, מהאפשרות שלא כולם ינהו אחרי הרעיונות אותם "אנו" שואפים לקדם. החשש שמא השליטה לא תהיה "בידינו". ההפסד הצורב של היהדות האורתודוקסית מול החילון והרפורמה הותיר אותה בפחד, והפחד מזין את השנאה.

כללי המשחק אינם מידי שמים וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה עמדות

אלא ששנאה אינה ערך יהודי. היהדות האורתודוקסית עליה גדלתי (כחילוני ממשפחה שומרת מסורות), מאמינה ב"ואהבת לרעך כמוך". היהדות שלי אינה מאמינה בקריאת קדיש בשל נישואין למגוירת בצבא, אלא בהכלת ואהבת כל מי שרוצה להיות חלק מהעם הזה.

היהדות שלי מאמינה בחיבוק של קהילות אחרות, גם אם הן מאמינות ביישום הדרך הדתית בצורה שונה מאיתנו. היא מאמינה במחלוקת, היא מאמינה ביכולת להתדיין, היא מאמינה שאפשר להגיד "אנחנו לא מסכימים איתך, אבל אנחנו מוכנים להכיר בקיומך".

ההגמוניה החרדית, אשר שולטת ברבנות הראשית, ובמידה רבה גם בפוליטיקה הדתית בישראל, לא יכולה להביא עצמה ליישום המצווה הפשוטה הזו. מכאן גם ההשקפה שלי, לפיה אותה הטינה, התיעוב העמוק כלפי הרפורמים, אינו מגיע ממקום הלכתי בעיקרו – אלא ממקום של חשש לאובדן הכוח הפוליטי והשליטה בחיי הדת הממוסדים בישראל.

החשש שמא הציבור החילוני בישראל יגלה שיש אפשרות אחרת של יהדות, שאינה האורתודוקסית-חרדית. שלאותם חילונים שרוצים לשמור במידת מה על עקרונות דתיים, יהיה לאן ללכת. שלאותם חילונים תהיה אפשרות להיות מחוברים ליהדותם, בלי להיות מחוברים ליהדות כפי שחלק מהמנהיגים החרדים רואים אותה.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.

הסקרים של הימים האחרונים מנבאים מחזה סוריאליסטי: מפלגת כחול לבן עשויה להגיע לשישה מנדטים בבחירות. קשה לתפוס את הנתון הזה: הרי כחול לבן גם אכלה את הדגים המסריחים, וגם גורשה מן העיר.

המפלגה לא מייצגת שום דבר, אחראית להפרת הבטחת הבחירות הבוטה בהיסטוריה, ונכשלה בכל מהלך פוליטי אפשרי ששאפה אליו. קשה להבין איפה ישנם מאות אלפי אנשים שרוצים שכחול לבן תמשיך במשימתה.

הסקרים של הימים האחרונים מנבאים מחזה סוריאליסטי: מפלגת כחול לבן עשויה להגיע לשישה מנדטים בבחירות. קשה לתפוס את הנתון הזה: הרי כחול לבן גם אכלה את הדגים המסריחים, וגם גורשה מן העיר

מצד שני, מפלגת מרצ, מפלגת השמאל-ציוני האמיתית היחידה בישראל, שקיימת עשרות שנים, שיש לה מתפקדים והיסטוריה ומסורת, לא עוברת את אחוז החסימה.

מרצ היא המפלגה הבולטת בשטח מבחינת מאבקה לטובת סיום הכיבוש, זכויות פרט ליברליות, ושותפות יהודית-ערבית אמיתית. אלו מסרים שגם היום יכולים להיות שווים גם 30-40 מנדטים.

אז איך בכל זאת מרצ כנראה לא תעבור את אחוז החסימה, וכחול לבן אולי כן? דעתי היא שמרצ לא מסוגלת לסחוף אחריה מצביעים, ולעולם לא תוכל כבר לעשות זאת. לא בגלל הערכים שלה, אלא בגלל המבנה המיושן שלה, והיעדר המעוף שלה. 

נתחיל מן המבנה: בינואר, יו"ר מרצ ניצן הורוביץ ביטל את הפריימריז למפלגה. על שום מה? חוסר כבוד למתפקדים שלהם כמובן. בנוסף, במקום לחבק את הכוח המעניין של הליברלים במרצ, ניצן הורוביץ פשוט איים עליהם בבריונות כך שיחדלו משימוש בלוגו של מרצ, כדי למנוע ממרצ לאבד את הגוון האדום הארכאי שלה.

בתכלס, יש במרצ יותר מדי גורמים שלא אוהבים שמזיזים את הגבינה שלהם, אולם ברגע שאין אמונה בערכים דמוקרטיים של המפלגה, היא דומה יותר למפלגת אווירה כמו כחול לבן, שבה אין פריימריז ואין כלום, ותיעלם תוך כנסת אחד או שתיים לכל היותר. למרצ נותר רק להתקנא במפלגה מעבר לכביש, מפלגת העבודה, שכן עשתה פריימריז, במהלך שהצליח להחזיר את המפלגה מן המתים. 

בעיה נוספת היא היעדר האמונה של מרצ במסרים שלה עצמה. דוגמה? בבקשה: בישיבת הנהלה בנובמבר, מזכ"ל מרצ תומר רזניק אמר כי "לדבר על הנושא היהודי ערבי זה עיוורון מעמדי לאור המשבר הכלכלי בישראל". הרי מה יש למרצ להציע, אם לא את זה בדיוק?

בנוסף, מרצ מנסה משום מה לקרוץ כביכול למצביעי מרכז, עם שריונו של יאיר גולן, שסבור ש"השמאל לא יכול להתנתק מן היהדות", או שישראל לא מבצעת פשעי מלחמה בשטחים (אם הכיבוש בשטחים לא פשע מלחמה, אז מה כן?). השמאל דוכא כל כך הרבה שנים על ידי המסרים של ביבי, שהם התחילו להאמין להם בעצמם, במקום לומר באומץ כמה הכול מעוות כאן. 

היו למרצ כל כך הרבה הזדמנויות להתבלט ציבורית, לעשות מהלכים פומביים שיקרבו את השלום, להקים עליה אמנם שונאים מן המרכז-ימין מחד, אבל להרוויח תומכים נלהבים מהשמאל מצד שני. במקום להביא לשיח את הפינוי הגזעני של משפחות בסילוואן, את המשבר ההומניטרי בעזה, את הגדה שאוטוטו קורסת מקורונה, מרצ לא מביאה לחדשות שום דבר חוץ מהרבה גוועלד.

הבעיה היא שבמרצ נותנים תחושה שזה כל מה שהשמאל יהיה לעולם: נישה לא רלוונטית. מפלגה שכל בחירות תילחם נגד אחוז החסימה, עד שבסוף לא תעבור אותו.

הבעיה היא שבמרצ נותנים תחושה שזה כל מה שהשמאל יהיה לעולם: נישה לא רלוונטית. מפלגה שכל בחירות תילחם נגד אחוז החסימה, עד שבסוף לא תעבור אותו

אלו מסרים מרצ כן בוחרת להבליט? רעיונות מנותקים מהמציאות כמו מס מיליארדרים, מס ירושה (שהוא קצת כמו הקומוניזם עצמו: רעיון שלא משנה כמה פעמים ייכשל, תמיד יהיו אלה שיטענו שצריך לנסות שוב), העלאת מס חברות ל-30% (מה שיפגע בעיקר במעמד הביניים), העלאת מס הכנסה שולי ל-55% (לא מספיק שיש לנו את המס השולי אולי הכי גבוה בעולם, תמיד אפשר יותר גרוע) ועוד הפתעות לא נעימות. 

בואו נדבר בכנות. ברור שגם אם מרצ תעבור בבחירות הקרובות, בבחירות שלאחריהן הכל יהיה אותו דבר: אין בן אדם בעולם הזה שחושב שניצן הורוביץ, פוליטיקאי עם כריזמה של מגבת מטבח, יצליח להביא איזשהו הישג בולט ואמיתי בכנסת ה-24, שיתכן שגם היא תהיה רק חודשים ספורים.

ואם זה המצב, עדיף לשמאל שמרצ לא תתמודד, ותפנה את מקומה למפלגת שמאל אמיתית, שלא פוחדת מה יחשבו עליה במרכז מחד, ושלא מנוהלת על ידי קומוניסטים מאידך. אם השמאלנים הליברלים רוצים לראות מדינה אחרת בעתיד, צריך להבין שמרצ לא תביא אותנו לשם.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.