נפתלוני בניטו מוסוליני אתה לא ראש הממשלה שלי ולעולם לא תהייה כי אתה שקרן נוכל רמאי ובדאי שגנב את השלטון והמליך את השמאלנים הקיצונים שונאי ישראל ואת התנועה האיסלמית .תהייה בטוח אדון נפתלי בנט שעם ישראל לא ישכח לך את זה לעולם
כולם מתעסקים עכשיו בשכר המורים ובימי החופשה שלהם. להבנתי, זוהי דרך נוספת שלא לעסוק במשבר העמוק בו כולנו מצויים – מערכת החינוך הישראלית הקורסת.
זהו תהליך מתמשך הנמשך כבר שנים רבות. מערכת החינוך הישראלית נמצאת במחסור אדיר במורים ובמנהלים שיאיישו את תפקידי החינוך, הניהול וההוראה בשנת הלימודים הבאה.
כולם מתעסקים עכשיו בשכר המורים ובימי החופשה שלהם. להבנתי, זוהי דרך נוספת שלא לעסוק במשבר העמוק בו כולנו מצויים – מערכת החינוך הישראלית הקורסת
מורים חדשים המשתלבים במערכת בורחים ממנה כל עוד נפשם בם. כולם תולים את הבריחה המהירה ממקצוע ההוראה בשכר המורים המבזה ובמעמדם העלוב. אין ספק שמעמד המורה בישראל קשור בתנאי ההעסקה ובהסכמי השכר, אבל לא רק בהם. מעמד המורה בישראל נמוך כל כך מכיוון שאין לנו המורים סיכוי של ממש במאבק על זכויותינו ומעמדנו.
אנחנו מאורגנים תעסוקתית תחת ארגונים יציגים שלא באמת עובדים למעננו. הם פועלים תחת סמכויות ורגולציה מהתקופה העות'מאנית, כזאת שאינה רלוונטית כלל לשוק ההוראה והחינוך העכשווי. הסתדרות המורים וארגון המורים פועלים בזירת "הפרד ומשול" קלאסית. חלוקת הייצוג בין מורי היסודי וחטיבות הביניים למורי החטיבות העליונות מסרסת כל ניסיון אמיתי להניע ולהוביל מאבק שיצמיח שינוי. רוב המורים לא באמת יודעים מה ה"ארגונים היציגים" עושים למענם כעובדים ולמען מקצוע ההוראה בכלל.
משתנה משמעותי נוסף המכשיל כל מאבק לשינוי מעמדם ושכרם של המורים קשור במבנה הניהולי הכפול של המערכת התעסוקתית בה אנחנו עובדים. בתי הספר מנוהלים בפועל פעמיים. פעם אחת ע"י משרד החינוך ופעם נוספת ע"י הרשויות המקומיות. המדינה (משרד החינוך – מפעיל מס' 1) והרשות המקומית (מפעיל מס' 2), כמו כל מנגנון בירוקרטי, עושים הכל במטרה לשמר ולחזק את סמכויותיהם ומעמדם. הם עושים זאת באמצעות השתת כללים רגולטורים (לרוב חסרת היגיון חינוכי) המפעילים את המורים, המנהלים, הגננות והסייעות הלכה למעשה ביום יום. במילים אחרות, משחקים בנו "פינג פונג" תפעולי/ניהולי בין המדינה לרשות המקומית ואנחנו כרגיל חוטפים ושותקים.
תוקפים אותנו פיזית במרחב התעסוקתי בו אנו עובדים, מבטלים אותנו, מביישים אותנו, עולבים בנו בכל זירה אפשרית (במיינסטרים התקשורתי ובזירות הוירטואליות) ונראה שלאף אחד לא באמת אכפת.
תוקפים אותנו פיזית במרחב התעסוקתי בו שלנו, מבטלים אותנו, עולבים בנו בכל זירה אפשרית (במיינסטרים התקשורתי ובזירות הוירטואליות) ונראה שלאיש לא באמת אכפת
מורים מרגישים מנוצלים ובצדק.
ניתן לנצל אותנו בקלות מכיוון שהחינוך של התלמידים.ות שלנו חשוב לנו מאוד, ולמענם ניתן מעצמנו גם כשנרגיש מושפלים ומנוצלים.
אף אחד לא באמת שואל את דעתנו כמורים.
אף אחד לא באמת מקשיב לעמדה המקצועית שלנו – הן כמורים מקצועיים והן כמחנכים. כולם (ללא יוצא מן הכלל) מרשים לעצמם לבקר אותנו כבני אדם וכא.נשי מקצוע, לתקוף אותנו, לבייש ולבזות אותנו (זוכרים את נאום "הכניסה מתחת לאלונקה"). במילים פשוטות – אף אחד לא סופר אותנו.
בשנת 2022 במדינת ישראל יש מונופול מדינתי אחד, מוחלט, המפעיל הלכה למעשה את מערכת החינוך כולה. שירותי החינוך שהמדינה והרשויות המקומיות מספקות לנו ולילדינו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות בירוקרטית שאינה מעוניינת בתחרות, בגיוון או בשינוי.
ה-spillover effects לתשתית שכזו הם ביטויי האלימות המשרדית המנטרלת ומדכאת כל יוזמה, התנגדות או תחרות בתוך המנגנון – זוהי להבנתי הסיבה העיקרית למחסור במנהלות וא.נשי הוראה.
עכשיו, ברגע האמת, כשאנחנו המורים נאבקים על זכויותינו ועל עתידנו הכלכלי והתעסוקתי, משרד החינוך כמו גם הרשויות המקומיות – שהם הרגולטור שמפעיל אותנו ביד חונקת לאורך השנה כולה, הופכים פתאום ניטרליים.
בישראל יש מונופול מדינתי אחד המפעיל את מערכת החינוך. שירותי החינוך שהמדינה והרשויות המקומיות מספקות לנו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות בירוקרטית
הם לא באמת קשורים באירוע, הם הופכים לצד שלישי בדיון שאינו מעורב בפועל במו"מ שבין משרד האוצר לבין הארגונים היציגים שלנו המורים – כאילו באמת יש לנו סיכוי להאיבק בתנאים הללו!
בעיני, חברה הנוהגת כך בא.נשים האמונים על הכשרת דור העתיד ובאלו שבידיהם לעצב את המציאות בה כולנו נזדקן, משולה לחברה הסובלת ממחלה אוטואימונית המחריבה עצמה מבפנים.
אני עוסק בחינוך 20 שנה, אני מאמין ואוהב את המדינה היהודית והדמוקרטית בה בחרתי לחיות ולגדל את ילדי. הבחירה שלי ושל מורים רבים לעסוק בחינוך היא בחירה תעסוקתית ציונית בבסיסה.
לאורך דורות קהילות יהודיות השקיעו תמיד השקעת יתר בחינוך. יש המסבירים שעובדה זו היא ששמרה עלינו כעם לאורך אלפי שנים של רדיפה. למרבה הצער, דווקא אצלנו, במדינה היהודית והדמוקרטית, ב-Start-Up Nation מורים צריכים לעבוד בניקיון או בשמירה במטרה לסגור את החודש ובכדי להאכיל את הילדים והילדות שלהם.
המורים של הילדים שלכם.ן בולעים את הבושה ואת העלבון בכל חודש מחדש כשמגיע תלוש השכר העלוב. הם ממשיכים לעסוק בחינוך למרות שמדובר בתחום תעסוקתי כל כך לא מוערך, המתגמל באופן מבזה, כי חשוב להם מהילדים שלכם.ן וחשובה להם מדינת ישראל.
השקעת יתר בחינוך בקהילות יהודיות כנראה שמרה עלינו כעם. למרבה הצער, דווקא אצלנו מורים צריכים לעבוד בניקיון או בשמירה כדי לסגור את החודש ולהאכיל את ילדיהם
זו מציאות עצובה כל כך – אבל לאף אחד לא באמת אכפת.
נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.
לפני 150 שנה קמה התנועה הפמיניסטית ונאבקה על זכותן של נשים להיות אחראיות על חייהן – להצביע בבחירות, לרשת את רכוש משפחתן, להעיד במשפט ולהחליט מה יקרה בגופן.
פסיקת בית המשפט הפדרלי מבטלת את הפסיקה "רו נגד וויד", פסיקה מובנת מאליה מלפני כ-50 שנה, האומרת שזכותה של האישה על גופה ואל לאף אדם להתערב בכך. המשמעות של הפסיקה הניכחית רחבה יותר, כי לאחר שבית המשפט ביטל את זכותה של האישה על גופה הוא עשוי להמשיך ולבטל הישגים פמיניסטיים וקוויריים נוספים.
המשמעות של הפסיקה הנוכחית רחבה יותר, כי לאחר שבית המשפט ביטל את זכותה של האישה על גופה הוא עשוי להמשיך ולבטל הישגים פמיניסטיים וקוויריים נוספים
קצת רקע היסטורי. התנועה הפמיניסטית למאבק לשוויון במעמד הנשים החלה להתפתח לפני כ-200-150 שנה. ההתפתחות קרתה פחות או יותר במקביל בצרפת, ארה"ב ובריטניה ובהמשך במדינות נוספות.
את התנועה הובילו נשים, אך היו גם גברים הוגי דעות שהבינו כי יש עיוות ביחס לנשים וכתבו מניפסטים חשובים. למשל ג'ון סטיוארט מיל שכתב את The Subjection of Women או בתרגום לעברית "שעבוד האישה", בו הציג השוואה בין מצבן של הנשים למצבם של עבדים.
“We have had the morality of submission, and the morality of chivalry and generosity; the time is now come for the morality of justice.” – John Stuart Mill and Harriet Taylor Mill, 'The Subjection Of Women' (1869)
Happy birthday to the philosopher and feminist John Stuart Mill???? pic.twitter.com/mEMrHLZS5A
— Somerville College (@SomervilleOx) May 20, 2022
אפשר לקצר את היחס לנשים למספר מרכיבים מרכזיים: היחס לנשים הניח כי הן אינן בוגרות קוגניטיבית ומנטלית, כלומר הן כמו ילדים, דעתן קלה, הן לא בשלות, ולכן לא מסוגלות להחליט בנושאים חשובים ומהותיים.
כתוצאה מכן נשים לא יכולות היו ללכת לבד ברחוב והן נזקקו לגבר מלווה; עדותן לא נחשבה בבית משפט ולכן גבר העיד מטעמן, או ששמעו אותן בלי שנחשבה; הן לא יכלו לרשת את הרכוש שאביהן הוריש להן, ורכושן עבר לבני זוגן הפורמליים, או לגבר ממשפחתן (בן, אח או דוד); הן לא היו בשלות להחליט על מצבן הנפשי ולכן נשים סוררות אושפזו בכפיה על ידי גברים; והן כמובן לא היו רשאיות להחליט על גופן – הריונות, טיפולים רפואיים והפלות – כל אלו היו בשליטתם המלאה של הגברים או של נשים מבוגרות ובעלות מעמד שפעלו בשם הפטריארכיה הגברית.
אפשר לקצר את היחס לנשים למספר מרכיבים מרכזיים: היחס לנשים הניח כי הן אינן בוגרות קוגניטיבית ומנטלית, כלומר הן כמו ילדים, דעתן קלה, הן לא בשלות, ולכן לא מסוגלות להחליט בנושאים חשובים ומהותיים
ואם נדמה שתיארתי את העולם ב"סיפורה של שפחה", הספר שהפך לסדרה ב-HBO – זה לא במקרה, כי מרגרט אטווד הקנדית הסתכלה על השמרנות הפוריטנית (אוונגליסטים וזרמים נוספים) בארה"ב והבינה, כי באותה מידה שבשורת הפמיניזם יצאה מהאומה האמריקאית, משם היא גם יכולה לחזור לאחור.
היא תיארה עולם דיסטופי בו נשים מאבדות את כל הזכויות שהשיגו. אינן רשאיות ללכת ברחוב לבד, אלא רק בזוגות; אינן רשאיות להחזיק רכוש, אינן אחראיות על מצבן הנפשי ובוודאי שאינן אחראיות על גופן. הרחם של הנשים הפוריות ביניהן הופך לבית חרושת לייצור צאצאים למעמד הגברי השולט ולכאורה גם לאותן נשים בעלות השפעה.
הסופרג'יסטיות בסוף המאה ה-19 הבינו, ששינוי צריך להתחיל בפרלמנט. לכן נאבקו על זכות הבחירה. משהצליחו הנשים לקבל את הזכות לבחור (ולעיתים רחוקות גם להיבחר) הן הצליחו להביא לשינויים הדרגתיים בעיוותים שהוצגו כאן ובעיוותים נוספים, אם כי עדיין נשארה עבודה רבה כדי להביא את הנשים למעמד שווה לגברים. הפסיקה רו נגד וויד משנת 1973 קבעה כי חוקי מדינה מקומיים האוסרים הפלות אינם חוקתיים.
בארה"ב שולטת הגישה הנוצרית הדתית, לפיה מרגע הפריית הביצית יש לעובר חיים. היהדות אינן דוגלת בגישה זו אלא בהדרגתיות החיים, כלומר בתחילת הדרך לא מדובר בעובר, וככל שההיריון מתקדם החיים מתפתחים.
אולי כדאי להבהיר: גופה של אשה הוא רק שלה, גם אם יש בקרבה ביצית שהופרתה, או עובר בן מספר שבועות. אין לאף אדם זכות להתערב בגופה, בדיוק כפי שלאף אדם אין זכות להתערב בגופו של גבר. הפלה היא אירוע טראומטי, אם זו הפלה טבעית או הפסקה יזומה, אם מתוך אילוץ או מתוך בחירה, בכל המקרים מדובר באירוע קשה וטראומטי גם בלי וועדות ובתי משפט שיושבים בהן גברים.
שתי הגישות (הנוצרית בוודאי, אך גם היהודית) מפקיעות מנשים את ההחלטה על גופן, תוך התייחסות אליהן כאל רחם מהלך והעדפת ביצית שהופרתה או עובר – לפני חייה, שלומה, בריאותה ויציבותה של אישה
מעניין מה היה קורה לו היו מחילים על הגברים הבועלים את העונשים שסופגות נשים על הריון לא רצוי:
- עונש כלכלי – קנס כספי כבד (בסכום עלות גידולו של ילד עד גיל 20).
- השפלה ונידוי חברתי – הוצאתם מן החברה בטענה שהם מופקרים.
- מגבלת תנועה תוך אחריות טיפולית – אותה אחריות שמוטלת על הנשים ומצמצמת את יכולתן להתפתח וללמוד, לעסוק במקצועות שהן רוצות ולצאת לבלות.
האם גם אז היו מונעים את ההפלות מנשים, או שאז היו מחייבים אותן לבצע הפלה גם נגד רצונן?
זכות ההפלה היא חלק מזכותה של האישה על גופה. וככל שהאישה מוחלשת יותר – קל יותר לגזול ממנה את הזכות על גופה, לפגוע באוטונומיה הגופנית של במעשה הבעילה (אם היא נאנסת) ואח"כ לפגוע באוטונומיה שלה באיסור ההפלה.
נשים מוחלשות יולדות ילדים מוחלשים שאיש לא רוצה לגדל אותם והמדינה לא רוצה לטפל בהם. נשים חזקות יודעות לדרוש את מה שמגיע להן, אם כי גם הן יאלצו להילחם בעזרת כסף או קשרים על זכותן הבלעדית לגופן.
היפנים מציבים בבתי הקברות פינה עם פסלים לתינוקות שלא נולדו במקום קבר. האמהות מטפלות בפסלים, מלבישות אותם ומביאות להם תקרובת פולחנית כפי שעושים בקבר. כך מבינים היפנים את הקשר הקיים בין אישה לעוברה.
אל תשאלו נשים על ההפלה שלהן, נשים רבות סוחבות אחת או רבות, וכל אחת מהן שומרת מקום בלב להפלה שלה ולא משנה הסיבה בגללה היא עברה אותה. באותה מידה גם אל תתערבו בנסיבות שהביאו אותה לעבור אותה. אולי היה זה אונס או גילוי עריות, אירוע מקרי או אקראי, גבר אלים או זוגיות הרסנית, מצוקה כלכלית או רגשית, סיבות בריאותיות לה או לעובר ועוד, כי לכל הפלה יש שם וסיבה משלה.
התערבות בהחלטה כל כך אישית ואינטימית היא אירוע בוטה, גס ולא מכבד את גופה ונפשה של הזולת. האירוע משאיר צלקת, ההתערבות משאירה צלקת קשה יותר, אם תשמעו נשים מספרות (מרצונן!) על ההפלות שלהן, שימו לב למשקל הרב שיש בזיכרונן להתערבות חיצונית בהחלטה.
התערבות בהחלטה כה אישית ואינטימית היא אירוע בוטה, גס ולא מכבד את גופה ונפשה של הזולת. האירוע משאיר צלקת. ההתערבות משאירה צלקת קשה יותר
על פי הגישה השמרנית המקובלת במדינות רבות בעולם, קיימת למחוקקים ולבית המשפט הזכות להתערב ברחמן של הנשים. גישה זו אינה רואה בנשים יצורים עצמאיים ולתפיסתה, לביצית מופרית זכויות רבות מאשר לנערה או אישה בוגרת. פסיקתו הדרמטית של בית המשפט הפדרלי בארה"ב מאותתת לעולם כולו, ובעיקר למדינות המערב הליברלי, כי ניתן לחזור למדיניות שלילת הזכויות מנשים שהיתה מקובלת גם במערב עד סוף המאה ה-19.
ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) היא חוקרת היסטוריה ומגדר בישראל, מתמחה בזוגיות, מיניות ויחסים בין המינים. מרצה במכללת כנרת ובמסגרות אזרחיות בעלת ניסיון רב בהוראת בני נוער. אני מאמינה כי רוב בני האדם טובים, צריך רק לדעת לכוון אותם לשם וחינוך היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. קיבוצניקית ופמיניסטית נשואה באושר ואם לארבעה.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם